ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

נער שוליים: עם דודי לוי על בקבוק קאווה

מאז השירים "כל הזמן שבעולם" ו"דוד" שהזניקו אותו כיוצר עצמאי, דודי לוי הספיק להתחתן, לעשות בת, לעשות בן, להתגרש, להיעלם מהתודעה ולהמשיך לעשות מוזיקה. החודש הוא בהופעה חגיגית ב"זאפה" בת"א

באותו יום מר ונמהר שבו המכונה של מוריניו ניצחה את הרוח של ברצלונה בקלאסיקו האחרון, קבעתי עם דודי לוי לארבע כוסות ב"לה צ'אמפה" ברחוב הארבעה 16 בתל אביב. בערך בשעה היעודה, כשאני מתמהמה למול איזה מסך שמקרין את המשחק ברחוב, מתקשר לוי ואומר שהוא לא מוצא את המקום, יען כי ברחוב הארבעה 16 יש מקום אחר.

השיחה נמשכת ועכשיו לוי לא מוצא אותי. כי בכביש מתברר יש יותר מדביל אחד שעומד עם טלפון ומנופף בזרועותיו וקופץ במקום. כן. כשלא מוצאים אותי אני קופץ במקום. בכל מקרה, אחרי שנמצאה האבדה (אני) נותר למצוא את המקום. חמש פעמים חלפנו על פני הארבעה 16, אבל שם לא "לה צ'אמפה" ולא יער, אלא מין מקום שמכנה את עצמו "קאווה בר".

התקשרנו לאיש הקשר במסעדה, שאלנו דורמן רוסי ושתי מארחות ורק אז התברר ש"לה צ'אמפה" - כדי לבלבל את האויב - היא היא "קאווה בר". אז נכנסנו. וישבנו על הבר, שכן מדובר בקאווה בר. הצוות היה מתוק ומארח נפלא מהשנייה הראשונה.

קיבלנו בקבוק קאווה מסוג "וולפורמוסה אריק" שנמזג לתוך כוסות שנראו כמו צלוחיות קינוח פולניות מלפני המלחמה. שאלנו למה. נתקבל המונולוג הבא: "אלה כוסות הרבה יותר עמידות, ופה - מאני פור מאני, לא כמו בבר רגיל. אתה שותה בקבוק קאווה ב-140 שקל אתה רוצה להיות שמח מהשמפניה ויאללה בלגנים ולשתות מהר, אז אין טעם להשקיע בכוסות. חוץ מזה, יש גם בירה כי אנחנו תמיד מתחדשים אז קיבלנו הרבה דרישה לבירה, אז יש את הבירה 'דנסינג קאמל', מכירים? לנו יש את ה'דנסינג בורו' (חמור מרקד בספרדית ועיתונאי בעברית, י"א) וזה בא בקנקנים". אמר והלך.
לוי ואני מביטים זה בזה.
 

שמע, לא הבנתי כלום.
"גם אני לא".

זה עדיין נראה כמו הכוסות שסבתי עליה השלום הייתה מגישה בהן פודינג.
"לגמרי. אבל שמע, נראה שהוא מבין במה שהוא מדבר. יש לו אג'נדה הגיונית מאחורי זה. תראה איך הוא הסביר לי קודם מה זה קאווה רזרבה. זה נראה מקום אותנטי כזה".

כן , אותנטי. והאג'נדה היא שתקנה בקבוק ולא כוס.
"טוב, כל אג'נדה יכולה להיות מאחוריה אינטרסנטיות, אבל אני משתדל כן להאמין לאנשים. בוא נגיד שפגשתי ציניקנים גדולים ממני. קח לדוגמה את יום השואה שבדיוק עבר. תראה מה אג'נדה יכולה לעשות ולאיזו טרגדיה בלתי נתפסת היא יכולה להביא".

אה. זה נכון, כמובן, אבל אני חשבתי שאתה מתכוון לשימוש של ישראל בשואה כצידוק למדיניות תוקפנית שלה.
"לא, אני מבין למה אתה מתכוון, אבל אני התכוונתי לנאציזם ולאג'נדה האנטי-יהודית ולמה שהיא גרמה".

אלוהים יודע איך אנחנו מכירים חמש דקות ומשווים את "לה צ'אמפה" לגרמניה הנאצית, אבל ההבדל פה הוא שהאגנ'דה היא בסופו של דבר כדי למכור בקבוקי קאווה. שמע, זה הריאיון הכי מוזר שהתחלתי בחיי".
(צוחק) כן, אבל לפחות אנחנו מבינים עכשיו בקאוות".

בקיצור, אנחנו מפרקים בקבוק קאווה לאורך הערב, ואז הצלם בא ומלגלג על הגבריות שלי כשהוא שותה בירה מצלחת פודינג. ערב הזוי.

◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

משיחת הקאווה מתברר שלוי הוא שתיין לא גדול ומוזג עוד פחות מזה, יען כי לא עבר במטחנת המלצרות/ בירמון אי פעם בחייו. וזאת בניגוד לח"מ, המתהדר בתואר הברמן הגרוע ביותר אי פעם. "לא, זה באמת לא יצא לי", מתוודה לוי. "כשגרתי בניו יורק היה איזה שלב שרציתי להיות ברמן, אבל לא קיבלו אותי".

הפסקה מתודית נעשית לטובת האוכל שמגיע - פלפלים קלויים, זיתים ביין ועשבי תיבול, קוביות גבינת עזים, טוסטונים על הפלנצ'ה עם שמן זית ועגבניות מרוסקות, שום קונפי וכדורי גבינה מטוגנת. וזו רק ההתחלה. בהמשך הגיע סוג של בשר שייטל צלוי והמבורגרים קטנים. הכול, יש לציין, באמת מאוד-מאוד טעים. לוי מתחבר לטוסטים. אני לועג לכולסטרול ואוכל גבינה כמו עכבר.

"אבל ברמן צריך לדעת לדבר עם אנשים, לא?" שואל לוי.

כן, בזה הייתי טוב. דיברנו, דיברנו, דיברנו - בסוף, אחרי עשר דקות, הבנת שלא קיבלת דרינק. זה היה המוטו שלי כברמן. אתה לא טוב בלדבר עם בני אדם?
"אני לא טוב בשיחות חולין. אין לי מה להגיד בנושאים הקלילים דווקא שהם בעיניי יותר חשובים לפעמים מהנושאים שנחשבים חשובים".

נו, בוא נעשה ניסוי בסמול טוק. מה עשית בניו יורק?
"האמת, סתם. רציתי תמיד לחיות תקופה בחו"ל, וניו יורק הייתה מקום שתמיד התחברתי אליו כשהייתי למעט זמן, אז פשוט החלטתי לנסוע ליחסית הרבה זמן. איכשהו סידרו לי דירה אצל חברים או משהו ופשוט נסעתי".

בן כמה היית?
"בן 30 בערך".

לא צעיר.
"לא. אבל כשהייתי יותר צעיר אז קרו כל מיני דברים בארץ ולא יכולתי לנסוע".

זה דורש אומץ. לקום לעזוב הכול בלי ללכת למקום מוגדר.
"אני לא רואה בזה מי יודע מה אומץ. פשוט היה לי חסך".

לדברים שקרו בארץ קוראים למעשה "נוער שוליים", וההצלחה המטורפת שהגיעה איתה כשלוי, יליד חולון 1968, היה בסך הכול בן 21. לדבריו, הוא נהנה מההצלחה עד שגילה שקהל המעריצים של הלהקה מתאפיין בילדות בנות 12 וזה מרחיק אותו מהמוזיקה, אז לא כל כך הפריע לו שהעסק התפרק. להפך. הרחיק אותו מקדמת הבמה לזמן מה ושלח אותו למאחורי הקלעים ולעבודה כנגן או מפיק מוזיקלי עם יוצרים אחרים.

"זה יצר אצלי איזה קטע מוזר עם הצלחה, אני חושב", הוא אומר. "כאילו לא תמיד אני יודע להעריך אותה או לשמור עליה כי אולי קיבלתי אותה בגיל צעיר מדי. לא יודע. פסיכולוגיה בגרוש כזה. אנשים התפלאו כשנסעתי אז כי אלבום הסולו שלי בדיוק יצא עם 'לנצח טוב לי שאת כאן', שהיה הצלחה גדולה וכאילו הדבר ההגיוני היה להכות בברזל בעודו חם, אבל איכשהו אני לא התחברתי לזה. לא יודע להסביר.

"זה לא שאני לא רוצה להצליח כלכלית או מסחרית. ברור שאני רוצה, אבל זה כאילו אף פעם לא שלם כי איכשהו הדברים שנראים לי ההצלחות הכי גדולות שלי מבחינה אמנותית והדברים הכי מאתגרים והכי מיוחדים הם לא הדברים הכי מצליחים מבחינה מסחרית, אז אני כל הזמן מיטלטל כזה בין לבין. אם אתה מגיע להמון אנשים עם שיר שלך, אבל אתה לא מגיע בצורה שרצית להגיע, אז אני לא יודע מה זה שווה. מצד שני, אני מסכים שאם הגעת רק לעצמך אז זה נעשה אוננות, שגם זה לא שווה. יש איזה קו דק מסתורי כזה".

בשנים האחרונות, מאז "דוד אוהב אותך", שזה כבר שבע שנים, אתה פחות מצליח מבחינה מסחרית.
"כן, מאז הוצאתי אלבום אחד נוסף שלי ועכשיו השקנו אלבום חדש של 'התזמורת הקטנה', שהוא בעצם אלבום הופעה שלנו. לאלבום קוראים פשוט 'דודי לוי והתזמורת הקטנה'".
 

"התזמורת הקטנה" היא הרכב איתו הוא מנגן בשלוש השנים האחרונות: לוי על הגיטרה החשמלית, אביב שטיין בבוזוקי אירי ובכלי הקשה, ענת נבו בצ'לו ושאול בסר על הפסנתר. ההרכב מנגן עיבודים חדשים לשירים של לוי מהעבר החל מ"ענוג", הזכור מימי 'נוער שוליים', ועד "דוד" המפורסם ועוד רבים וטובים.

אלבום ההופעה שיצא בתחילת השנה כולל 12 שירים עם שלושה אורחים (ערן צור, אהובה עוזרי ואהוד בנאי). החודש הוא מקיים "הופעות חגיגיות" בדגש על האלבום. הופעה אחת התקיימה בשבוע שעבר בהרצליה, והופעה נוספת כזו, שבה יתארחו גם מיכה שטרית וארז לב ארי, תיערך בסוף החודש (28.5) ב"זאפה תל אביב".

בתשובה לשאלה אם לדעתו זה האלבום שיחזיר אותו לתודעת הציבור לוי עונה שזה "לא כל כך מעסיק אותו". ואכן נראה שהאיש ששרף במות עם מיקיאגי בגיל 20 והיה יקיר גלגלצ עם "דוד" לא ממש מתרגש מכמה משמיעים אותו היום ברדיו.

"אני נורא מתרגש מהאלבום החדש ובכלל מההרכב הזה", הוא אומר, "אבל לא מתעסק בכלל בעניין ההצלחה שתהיה או לא תהיה. אני מתרגש מהאתגר שבזה והפתיחות והיכולת למצוא את עצמי מחדש כמוזיקאי. תחושת ההצלחה שלי באלבום הזה ועם ההרכב הזה יותר גדולה מאשר מ'דוד' לדוגמה, למרות שהשמיעו אותנו הרבה פחות ברדיו ועשיתי פחות כסף, נקודה".

סליחה על הפולניות, אבל ממה חיים?
"כמו כמעט כל המוזיקאים בארץ. חיים מהופעות, קצת מתמלוגים, מהפקה מוזיקלית לאחרים. וקצת אני מלמד (בבית הספר מיוזיק) וקצת משדר ברדיו (ברדיו "מהות החיים" מיסודה של שרי אריסון). אתה יודע, מסתדרים".

לפני ארבע שנים התחתן לוי עם אור יעוז במועדון "זאפה", כמה מתבקש. אברי גלעד חיתן אותם. נולדה להם בת, נועם. בת שלוש ומשהו היום. ולפני שנה וחצי נולד להם גם בן, דניאל. ואז הם התגרשו. על הגירושים ובכלל על זוגתו לוי לא מוכן להגיד דבר וחצי דבר, אבל כשהוא מדבר על הילדים נפתח לו חיוך מאוזן לאוזן ונהיה לו קול של ילדה מאוהבת. אה, והוא חזק בשיטת ימימה.

"אני באמת ילדה מאוהבת", הוא מחייך. "נפתח לך חלון שאתה לא יודע מה הוא. נפתחת לך דלת לחדר אחר בנפש שלך שלא הכרת אותו עד עכשיו ולא ידעת שהוא קיים וברגע שאתה נכנס, אתה אומר - זה החדר הכי מגניב".

לא מלחיץ? מוזיקאי, פרנסה, יש כסף, אין כסף, אמנות. עכשיו יש פה שני ילדים שלא ביקשו להיוולד שאתה הבאת לעולם, והם תלויים בך.
"אני מזדהה עם מה שאתה אומר, אם כי אני לא לגמרי בהסתכלות הזאת. כי אני מאמין שמי שנמצא פה נמצא פה מסיבה כלשהי. לא שאני יודע מה הסיבה לכל הדבר הזה שמסביבנו. מה שקורה הוא מה שקורה. מי שנמצא הוא מי שנמצא. אז הוא חייב היה להיות פה כי הוא פה. אתה מבין?"

לא. אתה מניח שיש סיבתיות, ואני לא מבין על סמך מה.
(פה, למען הדיוק ההיסטורי, נציין שמתחיל ויכוח שיכורים של חצי שעה על ימימה מה מה!?!? שמסתיים על מי מנוחות כי אנחנו עוד יותר שיכורים ולא נטריח את הקורא בזאת, אלא נחזור לדבריו המרגשים של לוי על אבהות) -

"לא תמיד אני מאושר שהבאתי ילדים לעולם הזה כמו שהוא", הוא אומר בכנות, "ולא תמיד אני בטוח שאני יודע מה אני עושה בתור אבא, אבל אני יודע שאני נורא-נורא נורא אוהב אותם, ושאהבה גדולה כזאת - זה לא יכול להיות רע. אתה מבין? זה הילד שלי! זה הילדים שלי! אי אפשר להבין את זה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...