ראשי » מקומי » צפוןגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

בזכות הרפת: העולה מאתיופיה מצא את מקומו

גם כשאמו ניפצה לו את האשליה של ישראל היפה אחרי שעלתה לפניו מאתיופיה, ציון דסה דבק ברצונו להגיע למדינה שבה ירגיש שייך. אלא שגם כאן חש שונה, עד שהגיע לרפת בקיבוץ גלעד, לקהילה שעתידה לקבל אותו לחברות כאחד משלה

ספק אם מייסדי הקיבוצים ראו בעיניהם את ציון דסה, צעיר בן 33 שעלה מאתיופיה לפני 24 שנים, כהתגלמות הנוער החלוצי. ובכל זאת, כשרואים אותו עומד בלב שדה חיטה רחב ידיים בין גבעות ירוקות מלטף סוסה צעירה וחיוך רחב נסוך על פניו, אי אפשר שלא לחשוב שהוא חלוץ אמיתי.

◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

לפני עשר שנים, כשסיים את שירותו הצבאי במג"ב, במסגרתו לחם בין השאר במבצע "חומת מגן", חזר דסה להוריו בנתניה, אבל לא הרגיש בבית. העיר הייתה זרה לו והוא חיפש כיוון. חבר שניסה לסייע סיפר לו על ת.ל.מ - תוכנית בשיתוף התנועה הקיבוצית והמשרד לקליטה, המאפשרת לחניכיה, יוצאי הקהילה האתיופית, עבודה בשכר מלא באחד מ-16 קיבוצים ברחבי הארץ, לצד הכשרה מקצועית, מגורים והשתלבות בחיי הקהילה.

דסה החליט לנסות זאת. הוא נשלח לקיבוץ עין גדי, שם שרד שלושה חודשים כעובד בפונדק. עבור אדם שהיה צריך לצעוד ארבע שעות בכל יום כדי להגיע לבית הספר כשהיה ילד, המרחק בין עין גדי לנתניה לא היה אמור להוות בעיה, אבל דסה נשבר והודיע שהוא עוזב.

הוא זנח את עין גדי אך לא הסכים לוותר על הרעיון החלוצי, וקיבל את ההצעה להגיע לקיבוץ גלעד. המרחק היה הגיוני הרבה יותר-50 דקות נסיעה מהוריו, אף שהדבר שהכי פחד ממנו הוא הדרך. "היא נראתה לי כמו סוף העולם", הוא מספר, "אבל כולם היו מאוד נחמדים ועשו לי סיור. התלבטתי מאוד, האחראית על הפרויקט בקיבוץ ממש נלחמה עליי והחלטתי להישאר".

אחרי מספר שינויים הציבו את דסה ברפת. מי ששכנע אותו להגיע לכאן נהרג בתאונת דרכים, ואנדרטה קטנה לזכרו מוצבת בקיבוץ. "התפנתה משרה אז הוא התקשר אליי ואמר'בוא לרפת'. אז באתי. זו פעם הראשונה שאפשר לומר שאני מרגיש שייך. זה לא פשוט, אבל נשארתי פה בגלל האנשים הטובים שתמכו בי מאוד וגם בזכות המאמצים הגדולים שהשקעתי לעשות את הטוב ביותר".

כבר כמעט עשור שהוא נמצא בקיבוץ, שבע שנים מהן ברפת, אחראי על הדור הבא של הפרות. מיד לאחר ההמלטה מגיעים אליו העגלים והעגלות והוא מטפל בהם עד שהם בני חמישה חודשים.

האחריות ברורה לו והוא מתייחס אליהם כמו לילדים. לפעמים צובט לו בלב כשהוא מגיע בבוקר ורואה אותם משתוללים, משחקים וגם קצת בוכים. "כל בוקר שאני קם ורואה את מה שאני עושה, אני מבין את החשיבות וזה נותן לי כוח לעבוד ולהשקיע. זה שווה יותר מכסף".

לו ולאשתו שני ילדים, בן ובת שנולדו בקיבוץ. את אשתו פגש כאן, גם היא הגיעה דרך הפרויקט. כרגע הם לא מתכננים להביא עוד צאצאים לעולם. כלכלית זה לא אפשרי. "החיים לא פשוטים, אז אנחנו מחכים עם זה. ברגע שיהיה לנו מספיק כסף, נוכל להביא עוד ילד".

בינתיים הם בדרך להתקבל כחברי קיבוץ, וישנם הרבה שלבים בדרך. את הראשון הם עברו, אבל לא כולם היו בעדם.

קשה להאמין שיש מישהו שלא היה רוצה את דסה כחבר. החיוך לא יורד מפניו, הוא מדבר לאט, בשקט, ברהיטות. מודע מאוד לכל מילה שיוצאת מפיו. כששואלים אותו אם צבע עורו הקשה על שלב ההצבעה, הוא לוקח את הזמן לפני שהוא משיב.

"יכול להיות. אבל אני יכול להבין שיש כאלה שנרתעים ממישהו שמגיע מתרבות שונה. זה לא שלא מכירים אותנו, אבל גם אני הייתי נרתע אם מישהו זר היה נכנס אליי הביתה. אי אפשר שכולם יקבלו אותי".

בני הקהילה האתיופית סובלים שנים מגילויי גזענות בישראל. גם דסה חווה זאת על בשרו, אבל שום דבר לא מוציא אותו מאיזון. הוא מצליח לראות את שני צדי המטבע אף שניכר שהנושא כואב לו. "הדברים שקורים חמורים כי אנחנו אנושיים, ואת האפליה הזו כבר חווינו על בשרנו שם. במדינה שלנו לא צריכים לקרות דברים כאלה".

כשהיה בן שבע סבל מכינויי גנאי ומהצקות אחרות על היותו יהודי. הוא ומשפחתו חלמו להגיע לארץ ישראל. שם, האמינו, הכול יהיה טוב כי הם יחיו בין יהודים וגם כי הכול "עשוי פה מזהב".

אמו, שעלתה לארץ ב-1984, שלחה לו מכתב שניפץ את האשליה, אבל לא צינן את רצונו להגיע לישראל. חמש שנים הוא חיכה לאות החיים ממשפחתו שעזבה יום אחד את הבית. "אימא שלי אמרה שהיא הולכת לבקר את אח שלה, ואז אבא שלי שמע שהיא כבר בדרך לישראל דרך סודאן.

"אני זוכר איך הוא ואחיו הגדול ממנו היו בוכים בלילות מרוב געגועים, וכל הזמן היו שומעים מהשכנים דברים על קרובים שמתו או נהרגו בדרך החתחתים הזו לישראל. שנתיים לאחר קבלת המכתב הגואל עלו גם הם לישראל.

"בפעם הראשונה שהגעתי לכיתה הסתכלו עליי שונה, אבל לא באמת הרגשתי את האפליה. רק כשגדלתי והתחלתי לפגוש אנשים שונים אתה מבין שיש גזענות ואז אמרתי לעצמי שזה כבר נהיה מוגזם. באתי לעולם הזה כדי לחיות את החיים ולא להיות שונה. זה לא פשוט שאתה כל הזמן שואל את עצמך איפה אני?"

כ-1,300 בוגרים הוציאה ת.ל.מ משנת 1997. כשמדובר בקהילה שמונה למעלה מ-100 אלף נפש מדובר בטיפה בים, אך התנועה הקיבוצית רואה בשילוב בני הקהילה האתיופית יעד מרכזי. בכנס ת.ל.מ שהתקיים לאחרונה על רקע גילויי הגזענות כלפי בני העדה, הפציר בחניכי התוכנית ובבוגריה מרקי לוי, מנכ"ל התנועה, לראות בקיבוץ יעד קליטה כחברים.

"בשנים האחרונות נקלטו בקיבוצים עשרות יוצאי אתיופיה. קליטת החניכים כחברים לא הוגדרה מעולם כיעד ואני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי לפנות אליכם לשקול להיקלט כחברי קיבוץ".

ציון דסה לא היה יכול להגיע לכנס, אבל הוא מאמין מאוד בשילוב: "אני מאוד אשמח אם יותר ויותר נערים ונערות יוצאי אתיופיה ינסו למצוא את עצמם בכיוונים שונים וחדשים ולא להישאר במקומות המוכרים. כל אחד יכול וצריך להוכיח את עצמו ולא משנה מאיפה הוא בא. כולנו עברנו המון דברים בארצות שמהן הגענו, ולכן אנחנו צריכים להיות מאוחדים. אני שווה כמו כולם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...