חיי תופת: החובש שהעיד נגד המחבל חושש מנקמה
עדותו של חובש ביחידה 33 של המשטרה (הגדעונים) שלחה ל-20 מאסרי עולם את מי שסייע למחבל המתאבד בפיגוע האוטובוס בצומת פת בירושלים שגבה 19 קורבנות. אך במהלך המשפט הפרקליטות חשפה בטעות את פרטיו האישיים של החובש והמחבל איים: "מישהו בחוץ עוד יטפל בך". מאז הוא ומשפחתו חיים בפחד מנקמה
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
בגלל דרישות התפקיד, התופת הייתה חלק משגרת יומו של ד'. בחלק מהפיגועים הוא סחב פצועים על הגב, באחרים חלקי גופות. פיגועי התופת הפכו לדבר כה שגרתי בחייו עד שבאחד המקרים, רגע אחרי שהרים ראש של הרוג באחד מהפיגועים במרכז ירושלים, מצא את עצמו ד' עומד בצד עם שניים מחבריו ליחידה ואוכל לחמנייה שהוגשה להם בלוויית משקה קל.
"אתה מאבד את האנושיות שלך", הוא אומר השבוע, "אתה הופך לבהמה, לרובוט. כשאני נזכר בזה היום זה נראה לי לא נורמלי להגיע למצב כזה".
ב~18 ביוני 2002, בשעות הבוקר, עלה מוחמד אל-ע'אל, תלמיד שריעה (הלכה איסלאמית – א"ק) באוניברסיטת א-נג'אח בשכם, על קו 32 א'. כעבור שלוש תחנות, בצומת פת, אחרי שהאוטובוס התמלא בנוסעים, המחבל המתאבד פוצץ את עצמו בחלק הקדמי של האוטובוס.
בפיגוע הקשה נהרגו 19 נוסעים, 17 מהם תושבי גילה, ו-74 נפצעו. אל-ע'אל לא הגיע לאוטובוס בכוחות עצמו; פהמי ורמדאן משאהרה, שני אחים תושבי שכונת ערב א-סוואחרה במזרח העיר, בעלי תעודות זהות כחולות, הסיעו את המחבל לתחנת האוטובוס, הסבירו לו את מהלך הנסיעה של האוטובוס, מתי עולים אנשים ואיפה עליו להתפוצץ.
כמה ימים קודם לכן נסע פהמי משאהרה בקו וניקב את הכרטיסייה שבה השתמש אל-ע'אל, כדי שלא ישתמש
כמה חודשים אחרי הפיגוע בקו 32 א' נעצרו האחים משאהרה. החוק קובע כי דינו של המסייע למחבל המתאבד הוא כדין המתאבד, כלומר - הוא אשם כמוהו ברצח כל ההרוגים בפיגוע. רמדאן משאהרה נחקר במשך כ-30 יום ולא הודה. מאוחר יותר התברר שהיה עסוק בתכנון פיגוע נוסף, פיצוץ אוניית נופש באילת, אך הוא סוכל בידי השב"כ. אחרי 28 ימים במעצר הוא החליט לפתוח בשביתת רעב.
הנוהל במקרה כזה מורה לבצע ארבע בדיקות יומיות במרפאה, אחת מהן בדיקת רופא. ד', ששרת בבית המעצר מתוקף תפקידו כחובש, לא ידע במה משאהרה מואשם. "ידעתי שהוא עציר פח"ע", הוא מספר, "אבל לא היה לי מושג על מה הוא עצור".
במהלך בדיקה שגרתית ד' ניסה להסביר למחבל שאם הוא לא יאכל, עלול להיגרם לו נזק. בשלב מסוים המחבל, שלא היה אזוק, התחיל להתרגז. "הוא התחיל לצעוק ולקלל שממילא אין לו מה להפסיד יותר ושכל החיים שלו הלכו", משחזר ד'. ההשתוללות הפכה לקטטה בין ד' למחבל.
הרופא שנכח בבדיקה נס על נפשו, ושוטר שהיה בחדר רץ להזעיק עזרה. הם השאירו את ד' לבד בחדר עם מחבל לא כפות, שלפי ד' היה שרירי מאוד, אף ששבת רעב. כשהשוטר חזר לחדר משאהרה שכב מובס על הרצפה. כל שנותר לקצין המשמרת לעשות היה לאזוק אותו. ד' לא זוכר איך הצליח להכריע אותו.
לאחר כמה ימים משאהרה התאושש. לפני פגישה עם עורך הדין שלו אמר לרס"ר המתקן: "אל תדאג, אני מבטיח שגם אם לא אני באופן אישי, מישהו בחוץ עוד יטפל בחובש הזה". במזכר ששלח רס"ר המתקן הוא מסביר, בסוגריים, כי "הכוונה לד'". "עוד לציין", המשיך הרס"ר, שראה אלפי עצורים במהלך שירותו, "כי מאופן דיבורו של העצור נשמע כי הוא לא אמר את הדברים בצורה חובבנית, אלא אכן מסוכנותו כבדה. אין לו מה להפסיד".
אנשי משטרה שנכחו במקום הזהירו את ד' כי יש כוונה לפגוע בו. גם מפקדו של ד', רפ"ק ד"ר אלכסנדר רומוב, הוציא מזכר למפקדיו וכתב בו: "נודע לי כי בין העצורים המוחזקים במתקן הועבר מסר על כוונה ממשית לפגוע בחובש ד'. בנוסף הובא לידיעתי בכתב כי יש כוונה לפגוע בד' גם מחוץ לכותלי בית המעצר".
בשנת 2002 מדור מאוימים במשטרה עוד לא היה קיים, ולא היה בנמצא מדרג של רמות איום. אך על ד' הוצבה שמירה, חבלני משטרה הדריכו את בני משפחתו אילו כללי זהירות עליהם לנקוט בעת כניסה לרכב ובכלל, ניידות משטרה סרקו את איזור הבית שלו כמה פעמים בכל לילה, ובאופן כללי, בסביבתו של ד' ומשפחתו נשמרה רמת ערנות גבוהה.
בינתיים התגלו קשיים במציאת ראיות במשפטם של האחים משאהרה, והפרקליטות משכה את כתב האישום נגדם עקב חוסר ראיות. חוקרי השב"כ ידעו שהשניים היו מעורבים בפיגוע, אבל האחים משאהרה סירבו להודות.
מעל שנתיים בילו האחים במעצר עד שהושגה פריצת דרך - וד' מצא את עצמו במרכזה. גורם בפרקליטות מצא את המזכר שמתאר את הקטטה בין ד' לרמדאן משאהרה, וכולל את המשפט שאמר המחבל לחובש: "אין לי מה להפסיד, גם ככה כל החיים שלי הלכו".
הפרקליטות עמדה להגיש כתב אישום מתוקן בהתבסס על הדברים, אך נתקלה בבעיה: דבריו של משאהרה המצוטטים במזכר אינם מהווה ראיה חותכת לכך שהוא סייע למחבל המתאבד. כדי שהראיה תחזיק מים, נדרשה עדותו של ד'.
במקרים רגישים מבחינה מודיעינית, בוודאי כשהעד נושא בתפקיד בעל סיווג ביטחוני גבוה, נהוג כי השופט מעיין לבדו בחומר הראיות; אך הליכה בדרך הזו הייתה מחלישה את הראיות, מכיוון שלנאשם ולפרקליטיו לא הייתה ניתנת אפשרות להתבונן בהן להגיב עליהן. לבסוף, הוחלט בפרקליטות שד' יעיד במשפט.
ד', שגם כך חש שחייו נמצאים בסכנה, סירב לגשת לדוכן העדים. הוא ביקש להגיש את המזכר לעיונו הבלעדי של השופט, אך הפרקליטות סירבה. אז החלה מסכת לחצים כבדה ביותר כדי שד' יעלה על דוכן העדים. קצין בכיר ביותר במשטרה (ד' ביקש שלא לנקוב בשמו) אף פנה אליו והתחנן בפניו שיגיע למשפט. ד' דבק בסירובו, וטען כל העת כי הסכנה לחיי משפחתו ולחייו תגבר בשל נוכחות קרובי משפחת הנאשם בבית המשפט.
"למה אני חייב להעיד?", תהה ד'. "אם הייתי רכז בשב"כ, היו מגישים את הדברים לעיון השופט בלבד, אפילו ללא ציון שמי הפרטי". אך בפרקליטות הבהירו לו כי המשפט יעמוד או ייפול על עדותו, והסבירו כי שופטים לא נוהגים להתרשם מעדויות חסויות וכי מוטלת עליו החובה להופיע לעדות. הקצין הבכיר הבהיר לד' שאין לו ברירה. "אתה שוטר, ואתה חייב להעיד. אם אני אצטרך להביא אותך בצו הבאה, אני אביא", הבהיר הקצין, "אבל למחרת כבר לא תהיה שוטר".
את המקל בדמות החובה להעיד הוא ניסה לרכך באמצעות גזר ההגנה עליו; "אם אתה מאוים", אמר לד', "נטפל. מה שתבקש - תקבל". גם לר', אשתו של ד', הבטיח הקצין הבטחה דומה. "אל תדאגי", ניסה להרגיע אותה, "נגיש לך כל סיוע, וכל הדלתות פתוחות בפני ד', רק שיחזור לשרת". לבסוף מסכת הלחצים עשתה את שלה, וד' הסכים להעיד.
יום העדות של ד' הגיע. הוא התבקש לחכות במסדרון, ומצא את עצמו יושב מול בני משפחתו של משאהרה. הם החלו לבצע לעברו תנועות מאיימות, העבירו אצבע על הגרון והחוו בידם תנועות של חכה-חכה. ד' הוכנס למתן העדות כשהוא מבוהל לחלוטין. התובעת הציגה את מזכרי האיומים של רמדאן משאהרה על ד', וביקשה שעדותו תינתן בדלתיים סגורות, מפני שהוא חושש להעיד.
לכאורה, בקשת התביעה הייתה אמורה להגן על ד' אך בפועל, אף שהעדות ניתנה בדלתיים סגורות, מסיבה בלתי ידועה מספר תעודת הזהות של ד' נרשם בכתב האישום, אף שלפי הנוהל שוטרים מעידים בשם בדוי ובמספרם האישי בלבד, מבלי לחשוף פרטים נוספים, במטרה למנוע את זיהויים בידי עבריינים. כך הועברו כל פרטיו של ד' לידי ההגנה, ולמעשה – הישר לידיו של האיש שאיים לנקום בו.
ד' עולה על דוכן העדים, ומזהה היטב את משאהרה. עיניהם נפגשות. לאחר מכן ד' יושב בדוכן העדים כשעיניו נעוצות ברצפה. "הבט אל העד", מבקשת הפרקליטה, "האם אתה מזהה אותו?". "תראי", אומר ד', "עבר המון זמן. לא לגמרי". השבוע הוא מסביר: "עוד ניסיתי לבטל את רוע הגזרה".
אך הפרקליטה מתעקשת. "אני מבקשת לרענן את זכרונו של העד". ד' מבין שאם יוכרז כעד עוין הוא יכול לשכוח מהקריירה ביחידה. הוא נכנע ומתחיל להעיד. רמדאן משאהרה מורשע, נגזרים עליו 20 מאסרי עולם ונראה שהוא לא ייצא מהכלא בחיים. בעסקת שליט ישראל סירבה לשחרר אותו.
שלושה ימים אחרי שנתן את עדותו, ד' התמוטט. הוא הפסיק ללכת לעבודה, וברגעים הבודדים שיצא מהבית ונתקל בערבי, אחז בו פחד משתק. "אני כבר לא מזמין משלוחים מהסופרמרקט אליי הביתה, לא מסתובב בקניון. שבע שנים לא הייתי בשוק מחנה יהודה או בקניון", הוא מספר. ד' אובחן כסובל מהלם קרב קשה. "כל הפיגועים ישבו עליי", הוא אומר, "אבל אני לא מעוניין לדבר על זה. מספיק אפילו פיגוע אחד, שלא נדע".
המשטרה הוציאה את ד' לחופשה ארוכה. במרס 2007 הוחלט לשחררו סופית מהמשטרה. "קשה לנו וצר לנו מאוד על המצב שנקלע אליו השוטר בשל מצבו הרפואי", נכתב בסיכום ההחלטה.
"מדובר בשוטר מצוין אשר ביצע את תפקידו במחוז ללא דופי, מצבו הרפואי היום אינו בר שיקום והמלצת הוועדה להפנותו לוועדה רפואית מיוחדת ולפרישה מטעמי בריאות ובהתאם לנוהלי המשטרה. אני מאחל לשוטר החלמה מהירה ומבקש להדגיש כי כל סיוע שידרשו השוטר ומשפחתו יטופל על ידי המחוז", סיכן סגן מפקד מחוז ירושלים. אגב, סגן מפקד המחוז לא הגזים בשבחיו: ד' אכן זכה לציון לשבח ולתעודות הצטיינות בעת שירותו במשטרה.
אך הסיוע שד' הזדקק לו הגיע מהר מהצפוי. בסמוך לתקופת שחרורו מהשרות הקימה המשטרה את מדור מאוימים, והחלה לקבוע רמות איום לפי תקן מסודר; אלא שד' נפל בין הכיסאות. ניידות הפסיקו להגיע לביתו ולערוך שם סריקות. ד', שכל פרטיו נחשפו במשפט, מכר את הבית בהפסד כספי ניכר ונמלט מירושלים.
"אין לך מה לדאוג", ניסו להרגיע אותו, "כל זמן שהוא כלוא האיום עליך אינו קונקרטי". ד' מצדו טען כי האבטחה שזכה לה עד כה הייתה גם היא בתקופה שמשאהרה היה מאחורי סורג ובריח. אך לטענה זו כבר לא היה מי שישיב. ד' ניסה לברר אם נעשתה הערכת מצב מודיעינית כלשהי בעניינו. התברר לו כי בדיקה כזו לא נערכה לא בשנים הרלוונטיות – 2002 ו-2003 - ובעצם, שום בדיקה כזו לא נערכה עד שנת 2008.
באותה שנה עתר ד' לבג"ץ במטרה לאלץ את המדינה לטפל בנושא האיומים. התיק כבר הלך והסתבך, וכלל תביעה בעניין האיום, לצד תביעת נזיקין בעקבות מכירת הבית שד' גר בו בירושלים בהפסד כספי גדול, בשל הרצון להעתיק את מקום מגוריו כמה שיותר מהר.
"לא היה לי כסף לסוללת עורכי דין", מסביר ד'. בעליון גילו סימפטיה למצבו. ד' עמד באולם חצי שעה וסיפר לשופטים את סיפורו. בצעד בלתי צפוי השופטים החליטו לא לדחות את העתירה, אלא להפריד בין התיקים ולהחזיר את סוגיית האבטחה לבית המשפט המחוזי להליך מינהלי. בעקבות זאת כינסה המשטרה דיון כדי לברר את מידת האיום על חיי השוטר לשעבר ועל משפחתו. בדיון השתתפו קצינת תלונות הציבור, ראש ענף רווחה, קצין החובשים של המחוז, סגן מפקד המחוז וקצין המאוימים.
השב"כ ומודיעין שרות בתי הסוהר - שני הגופים היחידים שיש להם כלים לברר את מידת האיום - לא שלחו נציגים לדיון. אריק בר, קצין המאוימים, בישר למשתתפים שמידת הקונקרטיות של האיום לא ידועה לשב"כ, ושהוא בדק זאת איתם.
עוד סיפר בר שבשנת 2002 נקבע לד' סל אבטחה והורד לאחר מכן, וכי בדיון לקביעת ההגנה על ד' משנת 2002 לא הוזכרה טענה בדבר היותם של המאיימים אסירי פח"ע. לפיכך, ומכיוון שבדיון ההוא ב-2002 לא דובר על ה"אשגר" (מסר שמעבירים אסירים ביטחוניים, הכוונה למסר המאיים על ד' - א"ק) ולא דובר על היותם של האסירים אסירי פח"ע, אין מקום להגדיר את ד' כמאוים.
אלא שהעובדות מראות אחרת. ב-2002 היו בידי כל המשתתפים בדיון המזכרים שכוללים את אותו אשגר. כמו כן, לכל המשתתפים היה ברור שהמאיים רמדאן משאהרה הוא אסיר פח"ע - הוא הואשם בעבירה של מעורבות בפיגוע התאבדות באוטובוס. אבל לשיטתם, מכיוון שלא נכתב בצורה פורמלית בפרוטוקול ש"המחבלים מקו 32 א' הם אסירי פח"ע", הרי שהם אינם כאלה. כך הוחלט לבסוף שד' לא מאוים.
בשנת 2009 בדק מבקר המשרד לביטחון פנים את נושא הטיפול במאוימים במשטרה. בדוח חמור הוא קבע, בין היתר, שהמשטרה מטפלת במאוימים "כדי לצאת ידי חובה", שניידות מדווחות על ביקורים בבתי המאוימים אף שהן לא באמת עושות זאת ושהעבודה לא נעשית לפי הנוהל שהפיץ מדור מאוימים.
"כל המאוימים שהביקורת שוחחה עמם טענו כי משטרת ישראל לא מעדכנת אותם מה קורה בעניינם ומה התקדם בחקירה. כתוצאה מכך הם נמצאים במצב של חוסר ודאות, והוא גורם למתח וללחצים... בניגוד למרבית המאוימים, כמה מהמאוימים טענו כי לעתים משוחחים עמם בעלי תפקידים במשטרת ישראל, אך הם לא מתואמים אחד עם השני", נכתב בדוח הביקורת.
במקרה של ד' כלל לא התקיימה חקירה; בשלב מסוים האבטחה כמו פסקה מאליה. "מה שעשו לי", זועם ד', "נכנס בדיוק תחת ההגדרה של 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'. העדתי, הם הרשיעו את המחבל, התמוטטתי, וכולם שכחו אותי".
אם היו עושים בדיקה רצינית ומודיעים לך שהסכנה חלפה, זה היה מספק אותך?
"אם הגורמים המוסמכים היו מראיינים מקורות בסביבתו של המחבל, ובודקים עם מי שחלקו תא בכלא עם משאהרה האם הוא מעולם לא התבטא כך שוב - אני לא יודע אם הייתי מרגיש בטוח במאה אחוז, אבל המצב היה שונה לחלוטין מהערפל שאני מצוי בו היום".
אבל אריק בר אומר שהוא בדק, ושבשב"כ לא יודעים על איום.
"איזה בדק? החוקרים שחקרו את משאהרה נפוצו לכל רוח, האסירים ששמעו את המסר לפגוע בי פזורים בכל הארץ, חלקם כלואים וחלקם לא. לא נערכה שום בדיקה עם השב"ס; כל מה שקרה זה שאריק בר דיווח שהשב"כ לא יודע מה המצב הקונקרטי של איום שמשטרת ישראל, מי שאחראית על נושא המאוימים, לא ביקשה מהם לבדוק במשך שש שנים שלמות.
"אתה יודע כמה עצורים עוברים במתקן חקירות בשנה? זה יכול להגיע לאלפים. כל בעלי התפקידים עברו הלאה. יופי, בר מתקשר למרכזיית השב"כ ושואל, 'אתם יודעים אם יש איום?', אומרים לו את האמת - 'לא, אנחנו לא יודעים', והוא אומר, 'טוב, ביי'. זאת בדיקה? קציני מודיעים צריכים לשבת על הדברים האלה, ומי מגיעים לישיבה בנושא שלי?
"קצינות רווחה וקצין חובשים. בר אומר שהוא החליט להגדיר שאין עליי כרגע איום. על סמך מה? למה? אין שום גורם מקצועי או מודיעיני כדי לשאול אותו שאלות. אין אף אחד שראה חומר מודיעיני, בר החליט וזהו. אני הרי שוטר לשעבר, שיתנו לי לראות חומר. הבעיה היא שאין שום חומר, כי אף אחד לא בדק שום דבר".
אתה חושב שהאיום עוד בתוקף?
"אני לא יודע. כנראה משאהרה לא יושב כל היום וחושב איך לפגוע בי, אבל תחשוב שבכל פעם שנכנס אליו אסיר חדש לתא הוא מספר לו על מה הוא יושב, ואז הוא מיד נזכר בי, וגם שהייתה בינינו קטטה, וגם שהעדות שלי היא שהכניסה אותו לשם, ויש לו אנשים בחוץ. הרי האיום היה שאנשים יפגעו בי בחוץ. אני מסתובב לפעמים בירושלים, וכבר קרה כמה פעמים שעצורים לשעבר זיהו אותי. הם אומרים לי, 'אתה החובש מהמשטרה', מזהים אותי. אם למישהו מהם יש רצון לפגוע בי, זה לא קשה במיוחד".
ד' הועבר לטיפולו של מדור השיקום במשרד הביטחון, כמי שנפגע תוך כדי שירותו. "על משרד הביטחון יש לי רק מילים חמות לומר", אומר ד', "הם דאגו לי וטיפלו בי ועוזרים לי בכל דבר". ד' הוכר כבעל נכות נפשית של 50 אחוז, ולזה מצטרפת נכות גופנית בשיעור של 15 אחוז.
בחוות הדעת, שהוכרה בידי משרד הביטחון, נקבע שלאיומים עליו הייתה משמעות מכרעת בהתפתחות תסמונת הפוסט טראומה שלו. במקביל ד' הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה. המדינה טענה שד' לא נפגע בעקבות שירותו במשטרה אלא עקב כך שהוכרח להעיד - חובה שחלה על כל אזרח, והעדות היא זאת שגרמה להידרדרות במצבו הנפשי. במקביל הובהר לד' שאם ברצונו לנהל תהליך נזיקי נגד המדינה עליו לוותר על כל זכויותיו במשרד הביטחון, לפי חוק הנכים. מאחר שהכספים שהוא מקבל ממשרד הביטחון הם מקור ההכנסה היחיד שלו, ד' החליט שלא לוותר על זכויותיו ומשך את התביעה.
"תכתוב מילה טובה על משרד הביטחון", מבקש ד'. "הם עזרו לי בצורה כל כך טובה והכירו בי מיד, מכל הבחינות. אגף השיקום טיפל בי כמו שמשטרת ישראל מעולם לא טיפלה בי, אין לי מילים להודות להם". מי שעוד נחלץ לעזרתו הוא ארגון "משפחה אחת", המסייע לנפגעי טרור. אנשי הארגון מנסים לסייע לד' ולמשפחתו ככל יכולתם. "אני מתבייש", אומר ד'.
"אני מתבייש שנדבנים פרטיים מארצות הברית ומקנדה הם אלה שצריכים לדאוג לי, ושהמדינה ששירתי בהצטיינות מעל עשר שנים לא מוכנה אפילו לברר כמה האיום על חיי קונקרטי. נסעתי לפני כמה ימים בכביש ועבר לידי רכב של שרברב בשם משאהרה. יש רק משפחה אחת כזו בירושלים, וזה בטח בן דוד שלו. אם הוא היה יודע מי אני, אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה".
בשנת 2009 פנה ד' לרשות להגנה על עדים וביקש להיכנס לתכנית להגנת עדים. הרשות להגנה על עדים השיבה לד' כי לא ניתן להכניס אותו לתכנית, מפני שהמשטרה החליטה שלא להגדירו כמאוים. הרשות, כך כתבו, אינה זו שמחליטה על הכנסה של מאוימים לתכניות הגנה, היא רק מבצעת אותן.
בימים אלה מגישה עורכת דינו של ד' עתירה מינהלית לשם בחינה מחדש של הכנסתו לתכנית להגנת עדים. עד שתתקבל החלטה בעניינו ד' ימשיך לחיות בפחד, דבר המשפיע גם על ילדיו – לא משנה כמה ינסה להסתיר אותו.
"אינני כועס על ההתנהלות הכושלת", ביקש ד' לסכם במילותיו. "אין בי אפילו שמץ של שנאה, אך תחושת חוסר האונים מכה בי כל יום מחדש. מחנכים אותך שהכלל הוא מעל לפרט, שכל מכונה מורכבת מחלקים קטנים, פרטים זעירים, ואפשר להקריב אותם ולו רק כדי שהמכונה הגדולה תמשיך להתקיים ולהתקדם.
"אך מפעילי המכונה הגדולה כנראה שוכחים שכל פרט קטן וזעיר הוא בעצם חלק גדול לעצמו ולסביבתו הקרובה. אם נשכחת באמצע הדרך עליך להתמודד לבדך, והלבד שאתה נמצא בו הוא כשלעצמו חלק ממציאות קשה, המובילה אותך בדרך חד-כיוונית שבסופה שלט: 'איך ממשיכים מכאן?'. כל זמן שאתה חלק מהמכונה, אתה יכול להאמין במעשיך ואפילו לתכנן את צעדיך. אבל מה עכשיו? הרי המכונה התקדמה הלאה.
"עולמו של מי שסובל מפוסט טראומה הוא עולם קר ומנוכר, הבלבול הוא העיקר והכול נעשה בניסוי וטעייה. כל יום בחיי הוא מאבק מחדש. ביום אתה ממתין לחשיכה, בחשיכה אתה ממתין ליום וחוזר חלילה. זה מאבק יום-יומי, מאבק סיזיפי שאתה נאבק בו במישהו לא מוכר, בעצמך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם