"בובות של הצבא": מאות ייאלצו לעקור מחיפה לדרום
בעקבות מעברו הצפוי של ביה"ס הטכני של חיל האוויר מהקריות לנבטים שבנגב, ייאלצו מאות משפחות של אנשי קבע להעתיק חיים שלמים דרומה. "הצבא זורק אותנו איפה שבא לו", הם מתלוננים ומספרים על המחיר היקר שהם נדרשים לשלם
העברת היחידה הצבאית של הטכני לנבטים מעוררת חששות כבדים בקרב כ-300 אנשי קבע, רובם בעלי משפחות המתגוררים בעיקר בקריות. רבים מהם מוטרדים ומודאגים מהרגע בו ייאלצו לעקור את בן/ת הזוג והילדים ולעבור דרומה, על כל המשתמע מכך. הם מספרים על תחושת הניצול, על הכעס על כך שאף אחד לא ממש שאל לדעתם ועל הנזק שהצעד הדרמטי יסב למשפחותיהם.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
אלינה (שם בדוי), תושבת הקריות, נשואה ואם לשניים המשרתת בקבע בבסיס, פנתה ל"זמן קריות" כשהרגישה שהיא לא יכולה יותר לשמור בבטן: היא, כמו כל החיילים ובעיקר אנשי הקבע המשרתים בטכני של חיל האוויר, התבשרו כי הם אמורים לעבור בקרוב לבסיס חיל האוויר בנבטים כמקשה אחת. "יש כאן בעיה מאד גדולה, כולם צריכים לעבור, הבסיס נסגר ואין לנו
"זה אומר להעתיק את מקום המגורים של המשפחה, זה אומר שבן או בת הזוג צריכים למצוא תפקיד אחר ומקום עבודה אחר, זה אומר לעבור לגור במקומות שאין לך כל כך זיקה אליהם, כמו ירוחם, דימונה, קרית גת, באר שבע. זה פשוט להתחיל חיים חדשים במקום אחר. אני לא מבינה למה מעדיפים את הדרום על חשבון הצפון".
מה קורה עם מי שלא ירצה, או לא יוכל משיקולים משפחתיים לעבור?
"מי שלא יעבור, או שיפוטר או שימצאו לו מסגרת אחרת. בצבא את לא יכולה להיות מפוטרת לפי חוקי המדינה ולקבל את הפיצויים שלך. החוק במדינה תופס לגבי כל העובדים, חוץ מאנשי קבע בצה"ל. זה אומר שאם מקום העבודה שלך עובר למרחק של יותר משישים קילומטר ואת לא יכולה לעבור, את זכאית לקבל את הפיצויים. בצבא החוק הזה לא חל עלייך, כי את למעשה מתנדבת לשירות המדינה".
אפשר לפטר את מי שמתנגד למעבר?
"אם יחליטו לפטר אותנו נקבל פיצויים, אבל הם לא יעשו את המהלך הזה, כי זה לא משתלם להם כלכלית. הם לא יתחילו לשלם פיצויים לכל מי שלא רוצה לעבור. מי שיצליחו למצוא לו תפקיד - ימצאו לו. מי שלא - יצטרך לעבור. מי שייקח על עצמו את ההחלטה לא לעבור ולעזוב את השירות הצבאי גם לא יקבל שום פיצוי, או כל דבר אחר שעובד רגיל מקבל".
רועי (שם בדוי) משרת בבסיס כמעט כשני עשורים. אשתו עובדת במשרה בכירה באזור הקריות וילדיו לומדים בחטיבה ובתיכון מקומיים. הוא מנסה להבהיר את המצב האבסורדי בו הם נמצאים: "רובם המכריע של אנשי הקבע המשרתים כאן הם אנשי משפחות כמוני. זה לא שנגיד אנחנו יכולים להתאגד או משהו כזה, או להביע מחאה. הרי לצבא אין ועד עובדים. אם לצבא היה ועד עובדים אז הדברים מן הסתם היו נראים אחרת. לאנשי קבע אסור להביע את העמדה שלהם באשר לכל תנאי ההעסקה שלהם.
"קחי לדוגמא את מפעל 'פרי גליל' שמבחינת סדרי הגודל אפשר להשוות אותו אלינו בטכני. כשרצו לסגור אותם, הם התאגדו ושרפו צמיגים ואנשים הזדהו עם המאבק. בסוף הוא לא נסגר כי זה חיים של אנשים, זאת פגיעה בבסיס, ביכולת הקיום. אנחנו אנשי הקבע יכולים לדבר ללמפה ולדפוק את הראש בקיר, זה לא רק שאין לנו עם מי לדבר, אסור לנו".
אסור היא מילת מפתח חשובה. מדובר בעשרות אנשים ממורמרים שפשוט פוחדים לדבר. גם לצורך הכתבה הזו הם נקטו אמצעי זהירות קפדניים, רק כדי לומר את אשר על ליבם. שמו האמיתי של אורן אפילו לא שמור במערכת, הוא מוכן רק לגלות שהוא משרת בטכני כבר יותר מעשור.
אורן מחייך כשהוא שומע את טענותיהם של חבריו ומוסיף: "אין בין צה"ל למשרתי הקבע יחסי עובד-מעביד, לא ניתן למשל לתבוע אותו בבית הדין לעבודה. אתה יכול לנסות, אבל כתב התביעה יידחה על הסף ואתה תאבד את מה שהוצאת על אגרה ובולי הכנסה".
אלינה ממשיכה: "אנחנו מתנדבים לשירות המדינה. זה שירות צבאי, אנחנו משרתים. החוקים שחלים על כולם לא חלים עלינו. מבחינת דיני עבודה, הדינים היחידים שחלים גם עלינו זה הריון ולידה".
המקטרגים יגידו שזו התבכיינות ושאתם מקבלים תנאים מפליגים הרבה יותר מכל עובד ממוצע.
"כן, יש לנו תנאי פרישה מעולים ואנחנו מרוויחים משכורות עתק", אומרת אלינה כמי ששמעה את הטיעון הזה לא פעם. "אם אני עובדת 24 שעות רצוף, וזה קורה לא פעם, מישהו משלם לי שעות נוספות? אם הצבא היה צריך לשלם שעות נוספות המדינה הייתה פושטת את הרגל. כשבאים לבקר אותנו צריך לדעת שכל מה שתקף לגבי עובד רגיל לא תקף לגבינו. אנחנו נעבוד בשישי, בשבת, בחגים וביום העצמאות ונעשה תורנויות לילה. מישהו עושה את החישוב הזה? אנחנו עובדים הרבה מעבר למכסה מלאה ולא משתכרים לפי החוקים במדינה".
"אני לא מכיר הרבה כאלו שהתעשרו על חשבון הצבא", מוסיף רועי. "זה נכון, יש תנאים אבל הם לא כאלו מפליגים כמו שחושבים. את המיליון הראשון לא תעשו כאן. יש לשירות בצבא משהו מעבר, צריך שתהיה לך איזו תחושת שליחות כדי לעבוד בתנאים כאלו. יש לי הרבה חברים שמרוויחים הרבה יותר ממני ועובדים פחות ועם פחות ותק, אבל אני מרגיש שיש משמעות נוספת לתפקיד שאני עושה ולכן אני כאן".
אין גוף צבאי שאתם יכולים להידבר איתו, לפחות לומר את שעל ליבכם, לספר על הבעיות שהמעבר גורם למשפחות?
"אי אפשר לעשות מה שרוצים. אנחנו חתומים על חוזה ומחויבים אליו, מדובר בהחלטות פיקודיות, החלטות ממשלה. מי אנחנו? אין עם מי לדבר. אני מבינה את המהלך הכללי למשל במקומות כמו שדה דב שיושב על שטח יוקרתי. מה בדיוק יוקרתי בשטח עליו עומד הטכני? זיהום האוויר שיש כאן? הרי לא יוקם פה איזה איזור מסחר משגשג או שכונת מגורים. הם צריכים את המקום בשביל לעשות פה את פארק הקישון? נו באמת, לא צריך את כל השטח הזה", מתעצבנת אלינה.
"זו הטעיה כל הקטע עם פארק הקישון", מתפרץ אורן. "כולם חושבים שזה מה שיהיה פה, אבל הם טועים כי רוב השטח הזה, אם לא כולו, מיועד לרשות הנמלים. יהיו פה שטחי אחסון למכולות של נמל חיפה. אולי יצבעו אותם בירוק לטובת התושבים".
"לדעתי יש כאן גם עניין ביטחוני הפוך", אומרת אלינה. "מדברים על זה שאנחנו בסכנה, כי אנחנו נמצאים באזור בתי הזיקוק, אבל איך שלא יסתכלו על זה מדובר כאן בנוכחות צבאית באזור. אז הכל טוב והחליטו להעביר את כל הבסיסים לדרום, אז מה יישאר כאן? ישאירו את הצפון ריק? אין גורמים ביטחוניים שיותר מפריעים?"
אבל יש אינטרס לאומי בפרויקט הענק הזה.
"אם באמת רוצים ליישב מקום, למה לא להעביר אותנו לגליל?", שואל אורן. "זה לא כל כך רחוק ובפעם האחרונה שבדקתי ראיתי שצריך עדיין לפתח גם אותו. כל הפרויקט הזה יעלה למדינה מיליונים רבים, וזה רק עלות השינוע של כל החיילים לדרום. לדעתי הטיעונים פשוט לא מחזיקים, לפחות בכל מה שקשור לשטח הזה. במרכז יש בעיה אמיתית של שטחים שיפונו לטובת מגורים, יש שם קירבה לאוכלוסיה אזרחית. יש אזורים יוקרתיים ששווה לצה"ל לוותר עליהם כמו הקריה, ויש אינטרס אמיתי שצה"ל לא יהיה שם. אנחנו פשוט חלק מהחלטה גורפת ולאו דווקא עניינית".
רועי, שמסכים עם אורן, מוסיף: "מי שסובל באמת מהמעבר זה הנגדים. כי אנחנו משרתים בבסיס אחד, הקצינים עוברים גם ככה תפקיד כל שנתיים. יש פה אנשים שנמצאים שנים בתפקיד, שכל החיים שלהם פה. זו פגיעה גם באיכות חיים כי מעבירים אותנו לאזורים במדינה שהם יותר נחשלים. אין מה לעשות, זה סטטיסטית. ניתן להבין מזה שהמדינה לא הצליחה לשקם את האזורים האלו בדרכים אחרות, אז מטילים על אנשי הקבע את המשימה".
"זה ניצול", מכריזה אלינה בהחלטיות ומציינת כי רבים מהמשרתים בטכני רואים זאת כך. "לי אישית זה לא יפריע כי אני יודעת שאמצא את הדרך לא לעבור בסוף, כי אני אמצא תפקיד במקום אחר. זה כנראה יהיה בצבא. אם לא, זה יהיה בכל מסגרת אחרת, לצערי. אני לא היחידה, יש עוד הרבה כמוני שמתכננים את צעדיהם ליום הזה שיגיע".
אז יתכן שרובכם בעצם לא תחוו את המעבר?
"הצבא פשוט יפסיד את האנשים האיכותיים", משיב רועי. "הצעירים יותר, עם פחות ניסיון וידע - יעברו. את האנשים בעלי המשפחות לא ינתקו, או לפחות יעשו כל שביכולתם כדי לא לנתק את המשפחה מהבסיס. אין מה לעשות, אנחנו חברה שבטית, גרים קרוב למשפחה כדי לקבל עזרה. זאת רשת של תמיכה שבבת אחת תיקרע, זה לנתק את הילדים מהחברה המוכרת.
"אני בפירוש לא מוכן להתפשר על איכות החינוך של הילדים שלי. עברתי לקריות כדי שלילדים שלי יהיה את החינוך הטוב ביותר. ומה עם בת הזוג שלי? מישהו ידאג לה לעבודה באזור החדש? יש גם לנו שיקולים כלכליים. לנסוע ולחזור מפה לשם זה בלתי אפשרי ובלתי הגיוני. עשיתי בדק קטן והאנשים מהמרכז נשארו לגור שם ונוסעים. אבל במרחק שלנו יש לגמוע, זה כבר יותר מדי".
לא זאת המשמעות של לשרת בצבא - לטוב ולרע?
"לוקחים אותנו כמו בובות ומשתמשים בנו. ואומרים לנו בעצם: 'אתם תעשו מה שאומרים לכם, אין לכם זכות הבעה, אין לכם זכות החלטה, אין לכם מה להגיד. מה אתם מרוויחים, מה אתם מפסידים, כלום. אין אופציית בחירה'. יש שיגידו - וגם אני אומר - שצבא זה לא תכנית כבקשתך. התנדבת, חתמת אז בחוזה שלך כתוב שיכולים לזרוק אותך איפה שרוצים, במילים יותר יפות. זה מובן כשמדובר במשימות של ביטחון לאומי, כשיש סכנה למדינה, לא מטעמי נדל"ן. אנחנו צבא ההגנה לישראל, לא צבא שיקום הנגב. זו הרגשה שמשחקים בך כמו פיון למען אינטרסים זרים שלא ממש היו לנגד עיניך כשהתגייסת ושאין להם קשר לצבא".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "כחלק ממעבר צה"ל לנגב, הוחלט להעביר את הבסיס הטכני של חיל האוויר מחיפה לבסיס נבטים. מטבע הדברים, המעבר כרוך בשינוי במקום המגורים ובאורך החיים של המשרתים בבסיס. הקצינים והנגדים בבסיס שותפים לתהליך שצפוי להסתיים בעוד כחמש שנים, זאת בנוסף לטיפול פרטני במשפחות הנעשה ברגישות הנדרשת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם