ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

גיא ואורלי מציגים: כך כמעט רצנו לכנסת

הכול על השבוע המטורף שלנו, שבו כמעט החלטנו לרוץ לכנסת. וגם: ההפריה, פרק 12 - מפח הנפש של אורלי בקופת חולים

גיא מרוז | 11/5/2012 7:02

תגיות: מרוז פלייס

המדור מוקדש לתום הלב ולאמינות של הפוליטיקאי הישראלי הממוצע. היא מתה, האמינות. מנגד, עם ישראל ניצל מהבחירות המטומטמות והמיותרות ביותר בהיסטוריה הישראלית. יהי זכר כוכבי הבחירות (שלא היו) ברוך.

והנה חידה: מי היה הכוכב החדש של מפלגת העבודה שכמעט הודיע במסיבת עיתונאים נרגשת כי מאס בתקשורת ועבר לפוליטיקה? הפתרון בסוף הטור.

מליאת הכנסת. ''יצאנו עם תחושת קבס קשה'' צילום: פלאש 90

החלטנו לרוץ, בפארק הירקון

הסיפור הבא הוא אמיתי עד כאב ומביא את אחד השבועות המוטרפים שעברנו, אורלי ואני, על איך כמעט נכנסנו לביצה התובענית והדוחה לכאורה של הפוליטיקה הישראלית. מעולם לא הסתרתי את העובדה שלא אגמור את חיי בטלוויזיה או בעיתון, מעולם לא טרחתי להסתיר איזה גוש פוליטי אני מחבב, אותו גוש שלא מצליח להתפשט מצד אחד ולא מי יודע ממאיר מהצד השני.

חשבנו שיהיה נכון לרוץ בעוד שנה-שנתיים, אולי אפילו עוד חמש או שש שנים, אבל בדיוק לפני שבוע הבנו שיש בחירות, הבנו שיש הצעה קונקרטית, הבנו שצריך להחליט ונורא מהר. בשבוע הזה, שנגמר 14 שעות בדיוק לפני ההודעה על ביטול הבחירות, פגשנו המון אנשים, יועצים, חלקם באמת מלח הארץ, ופוליטיקאים: חלקם חלאות מהסוג הגרוע ביותר.

קיבלנו עצות שוות

זהב וכאלה שאחיתופל לקח אצלם קורס ערב למיצוי יכולות, ובעיקר לא הצלחנו להחליט. אנחנו נורא אוהבים את העבודה שלנו, גם בשני העיתונים שבהם אנו כותבים וגם בתוכנית הבוקר שעושה חיל הרבה מעבר למה שהאופטימים ביותר חזו. מנגד, החלום לבלות עם מירי רגב, דליה איציק, ישראל כץ... תודו, החלום הרטוב של כולנו. אבל עזבו ציניות.

אנחנו מצליחים, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו בעיתונות, להשפיע לא מעט, לחולל מהלכים, להביא לשינויים משמעותיים. ועדיין, בבניין ההוא בכנסת, בין כמה אנשים טובים והמוני אנשים בלתי ראויים - אפשר להשפיע יותר. בסופו של כל מהלך ציבורי אנחנו תמיד נצטרך את אצבעו של איתן כבל או ביילסקי (שני פרלמנטרים מעולים) שתתנופף למעלה ותצביע בעד רעיון זה או אחר.

◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

הסקר

ואז ראינו גם סקר שבדק את היכולות שלנו להיות חברי כנסת. חברים, כמה יועצים ותיקים שראו את התוצאות האלה דחקו בנו לרוץ כי הסקר היה מעולה. מבחינת אורלי זה היה כרטיס בטוח לכנסת, אני הייתי צריך להתאמץ קצת יותר אבל גם אותי חיבבו פה ושם. הפיתוי הלך וגדל ומנגד, המחשבה לוותר על הכתיבה כאן, התוכנית בבוקר, הסרטים שעל חלקם אנחנו עובדים ממש בימים אלה הייתה מטרידה וכואבת.

ההחלטה

החלטנו לסגור עניין עד יום שני בבוקר. יום לפני ביטול הבחירות. נכנסנו למהלך מואץ של פגישות עם אנשים שתפקידם לעבוד בשבילך בפריימריז ולנצח את מה שכולם קוראים לו "רשימות החיסול" כי הסבירו לנו באופן די ברור שאין דבר כזה שמתפקדים במפלגה זו או אחרת מצביעים באמת לפי מה שהם חושבים.

אנשים מסוגם של פואד, דני דנון, דליה איציק נותנים את ההוראה וכל השאר רק מבצעים. לקראת ההחלטה נפגשנו עם עוד אישיות ציבורית מוכרת ומובילה, ומשם יצאנו עם תחושת קבס קשה. חוקי המשחק נפרסו לפנינו במלוא הדרם, גועל וסוג של מאפיונריות, ואם הדברים נכונים, מישהו חייב לעשות סדר במשחקי הפריימריז הארורים.

ביום שני, ב-11 בבוקר, נסענו לערוץ עשר לספר לכמה חברים שהחלטנו להישאר בצד השני של המסך. 12 שעות אחרי זה בוטלו הבחירות. חבר טוב ויקר אמר לנו כמה שעות אחרי זה שמישהו למעלה מחבב אותנו. הלוואי.

ההפריה, פרק 12

תקציר הפרקים הקודמים:

◄ אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד
◄ בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי
◄ סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
◄ לספור את הדקות: הימים שאחרי שאיבת הביציות
◄המסע לילד: המתנה מורטת עצבים
◄ אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
◄אורלי וגיא יוצאים לסיבוב השני
◄ 12 ימים של פנטזיה משוגעת
◄ "מזל טוב, אתם בהיריון". האמנם?
◄ פרק 10: אושר עילאי, אבל מוקדם מידי
◄ יש דופק. צלול בהיר, חזק, מלא און

החלטנו לעשות ילד והתברר שלמרות שלושת ילדיי הבגירים, במקום מיליוני הזרעים שצריך כדי לנפק עולל - יש לי בערך 15. נכנסנו לטיפולי הפריה שבהם האישה כמובן היא זו שמטופלת, מוזרקת (ומושפלת) למרות שהבעיה היא אצלי. הניסיון הראשון נכשל, אנחנו נמצאים בעיצומו של הסיבוב השני בו הוחזרו לרחם של אורלי שלוש ביציות מופרות ומשובחות, אחת שרדה ואפילו קיבלנו צילום ושמענו דופק.

הפרק ה-12:
אנחנו נעים עכשיו מבדיקה לבדיקה. לא קובעים כלום לפני בדיקה משמעותית, לא פותחים בקבוק יין לפני עוד אולטרה-סאונד או בדיקה גנטית זו או אחרת. אורלי קורנת מצד אחד, באופן ברור היא בהיריון - אבל מצד שני היא בחרדה מתמדת. גם אני. הרי לא יכול להיות שאחרי כל המאמץ הזה, אחרי הסיוט הזה, הכול פתאום יהיה בסדר? הרי עם כל דבר אחד גדול וטוב מגיעים שלושה רעים וקטנים. אנחנו נזהרים, לא נוסעים על הווספה, לא שותים יותר מדי (כלומר אורלי לא שותה יותר מדי, אני, תעזבו אותי בשקט) ובעיקר מחכים לבדיקה הבאה.

למה הלכת לבד, אני כמעט צועק, למה למה? צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

תחושה לא טובה

זה יומיים שאורלי מסתובבת עם פנים כבויות והרגשה לא טובה. הבדיקה בעוד יומיים, היא דווקא רוצה ללכת לרופא קודם. משהו לא בסדר, היא אומרת לי, משהו לא בסדר. אנחנו מנסים לקבוע עם הרופא, אבל הוא מתפנה רק מאוחר בלילה.

אורלי, בלי לשתף אותי, מחליטה ללכת לקופת חולים לבדיקת אולטרה-סאונד לבדה. היא מודיעה לי שהיא בדרך לשם ואני, כועס נורא שהלכה לבד, עולה על הווספה ומנסה להגיע בזמן.

הדממה

אני לא מצליח להגיע בזמן. ליד רכבת צפון, כשאני עוקף מכוניות בחוסר זהירות של איש ללא ילדים, הנייד מצלצל. זאת אורלי. "אין דופק". אין דופק, היא לוחשת שוב, אני עוצר בצד כי גם לי נגמר הדופק ושואל אם בטוח שהמכשירים שלהם טובים כמו של זה הרופא הפרטי. אני לא יודעת, היא אומרת בקול הכי נמוך ועצוב ששמעתי בוקע ממנה, אבל הודעתי לפרופ' לברן שאני בדרך. למה הלכת לבד, אני כמעט צועק, למה לבד?? היא לא עונה, אני לא מתעקש ואנחנו טסים, כל אחד בנפרד לרופא הפרטי, אולי משהו במכשירים שלו - ישמעו איזה חתיכת דופק, חתיכת חיים. ועל כך בשבוע הבא.

בשורה משמחת

אין בחירות.

בשורה פחות משמחת

דליה איציק תהיה בכנסת עוד שנה לפחות. גם דניאל בן סימון. לא קל.

שיחות עם כלב

כלב: תדע לך שלמדתי הרבה מה"כמעט" בחירות האלה.
אני: מה למשל?
כלב: שאפשר לשים משקעים רעים מאחוריך ולנוע קדימה, תרתי משמע.
אני: תן דוגמה.
כלב: אתה זוכר שאמרתי לך שאתה חתיכת חרא כשהורדת לי את הביצים?
אני: כן, ו...?
כלב : אני רוצה שנשים את זה מאחורינו.
אני: בסדר.
כלב: ואתה זוכר שאמרתי לך שאתה שקרן, מכוער ואחותך מקבלת ערבים בחצר של השכנים שלא על מנת להכין חומוס?
אני: איך אפשר לשכוח.
כלב: אז גם את זה, בוא נשים מאחורה ונדהר לשקיעה.
אני: בסדר.
כלב: עכשיו זוז, אתה מסתיר לי את מופז מנשק את הפופיק של ביבי ומבקש לשים את זה דווקא מלפניו. זוז!

פתרון החידה: זאת לא השאלה. השאלה מתי הוא יספר לכולם את מה שכבר סגר.

meroz.guy@gmail.com