מוות באמצע החיים: היום האחרון של גדי ויכמן
מיכל לוי וגדי ויכמן קמו לבוקר יום שישי בלחץ. עבודה, סידורים וחשוב מכך יום ההולדת של בתם הקטנה אלין. הם הספיקו הכל, אפילו צפו בסרט, עד שבקעו מחשכת הליל קולות ניפוץ הזכוכיות והקללות מתחת לביתם בשכונה השקטה בבאר שבע. גדי ירד ולא חזר, מיכל נשארה עם השכול הנורא ושני ילדיה היתומים
הוא קם מהמיטה, הכין במהירות בקבוק לאלין, הדליק טלוויזיה כדי שתהיה מוזיקה ברקע והכין קפה כדי לפתוח את הבוקר הנהדר. כמה דקות אחרי כן הוא כבר פגש את מיכל במרפסת עם שתי כוסות וסיגריה. האוויר היה עדיין נקי, השמים חייכו במזג אוויר אביבי. גדי הביט לגינה ולא ידע שבעוד 20 שעות הוא ישכב על הדשא וידמם למוות.
זהו סיפור מחריד על הזילות בחיי אדם. לא מוות על הכביש המסוכן ולא קטטה מחוץ למועדון, אלא בחור נורמטיבי, בשכונה שהיא חלומו של כל זוג צעיר. גדי בסך הכל רצה לבקש שקט, כדי שאלין תוכל להמשיך לישון ולהעיר אותו שוב מוקדם בבוקר.
"אין להם מצפון", מיכל משוכנעת. "אין את המחשבה שלקחו אבא והרסו משפחה. זה יכול לקרות לך בכל מקום. כמה נלחמנו כדי לגור במקום הזה, שכונה נחשבת, דירה יפה. אנשים טובים ומסתבר שגם כמה רוצחים".
מיכל לוי הכירה את גדי לפני חמש שנים. שניהם בפרק ב' בחיים. היא ירושלמית, הוא באר שבעי. לה היה ילד, ישראל. הוא בא לבד עם מזוודה. "בהתחלה היו לי חששות איך זה יסתדר", היא מודה. "לפני שהכיר אותי,
הזוג לא התחתן. אמרו שכבר טעמו את טעמה של חתונה מפוארת, יודעים איך נראים צילומי הווידאו ושמלת הכלה, אבל בכל זאת גדי קנה למיכל טבעת ואמר שמבחינתו העניין סגור. היא והוא ממשיכים ביחד.
הכל נראה כמו מסלול המראה להצלחה. מצאו דירה ברחוב בר ניסן במערב העיר, שכונה מבוקשת. גדי בעל ידי הזהב ביצע את כל עבודות הגבס וצבע. אלין נולדה שם. לפני שנה מצא עבודה בקבוצת ברן הנדסה והמשיך ללמוד במכללה הטכנולוגית בבאר שבע.
"כל כך הערכתי אותו", מיכל מספרת. "משפחה, עבודה, לימודים. זה לא קל, והוא התעקש לעשות הכל. הוא לא היה איש בילויים. בית, עבודה. זה הספיק לו".
ביום שישי שעבר גדי אמר למיכל שהוא חייב לקפוץ למשרד כדי לגמור כמה דברים, והיא הזכירה שבשעה עשר יש יום הולדת בגן, וביקשה שלא יאחר. שנה לפני כן החמיץ את החגיגה של אלין, כי היה צריך ללמוד לקראת עוד מבחן חשוב.
גדי אמר שהפעם אין סיכוי שזה יקרה, ומיכל הזכירה שאמר את זה גם לפני שבועיים, כשנסעו לחופשה באילת. אז הבטיח שעד תשע הם יהיו במכונית ארוזים ומוכנים, ובעשר וחצי היה צריך לגרור אותו בכוח מהמשרד. גדי השקיע בעבודה, היה פדנט. מיכל מספרת שהיו לילות שהיה יושב בסלון ומתכונן לפגישות שהיו מתוכננות למחרת. באותו בוקר שישי הבוס שלו כבר אמר לו שיישאר בבית ובכל זאת הוא רצה לקפוץ לסגור קצוות.
גדי אכן היה בגן בעשר. הביא איתו את אמו וסבתו שביקשו להיות נוכחות. מיכל מספרת שהיה מאושר. יד אחת על המצלמה, ביד השנייה אייפון, לא הפסיק לתעד את המסיבה. כשרצו שישתתף בריקודים התבייש קצת, ורק לקראת הסיום השתחרר.
מירה, אמו של גדי, הזכירה למיכל במהלך השבעה את החיוך הגדול שהיה לבנה על הפנים כל אותן דקות בגן הילדים. זה נראה כמו בוקר של יום מושלם, ואכן כשנגמרו הטקסים גדי הבהיר שכמו בכל שישי הוא יוצא לשתות קפה עם חברים בעיר.
מיכל הסיעה את אלין לאמו של גדי, כדי שתוכל לנקות את הדירה לקראת השבת שבפתח. היא נזכרה שחסרים כמה דברים במקרר וצלצלה לבן זוגה שלא ישכח לקפוץ לסופר לקנות חלב וחלה. גדי נכנס עם המצרכים בדיוק כשמיכל סיימה את שטיפת הרצפות וישבה לראות סרט מול הטלוויזיה.
"ים כחול עמוק" הופיע על המסך. מיכל אומנם לא אוהבת כרישים וזוועות, אבל מילא. יום שישי בצהריים, שקט מסביב. גדי נרדם על הספה והתעורר כשמיכל ביקשה שייסע לאמו ויחזיר את אלין. השבת עוד מעט נכנסת, היא הכינה קצת בורקס לארוחת ערב, ישראל ביקש במיוחד. גדי חזר עם בתו שהייתה עליזה במיוחד. כל אירועי יום ההולדת והשעות אצל סבתא עשו את שלהם. היא שרה, רקדה ובאותו זמן סבתא מירה התקשרה לשמוע אם בנה כבר חזר.
גדי הוא בן יחיד, אביו אלברט נפטר לפני 13 שנה ממחלה, ואמו מירה דאגה לו מאוד. כל יום הייתה מתקשרת לשאול לשלומו, אם הגיע, איך הוא מרגיש. כשהיה יוצא מביתה הייתה מלווה אותו במבטיה מהחלון, ואותה שיחה ביום שישי בערב כשאמר לה "אל תדאגי, הכל בסדר", הייתה האחרונה שלהם.
בסיום ארוחת הערב עוד ישבו לראות את הסרט "הרוזן ממונטה כריסטו", ואז גדי אמר שהוא חייב לצאת. לחבר יש יום הולדת, קופץ להגיד מזל טוב. הוא שנא לצאת בימי שישי. מיכל הרימה גבה, זה בכל זאת היום שבו הם יכולים לבלות יחד, כי למחרת גדי אמור ללמוד למבחן הקרוב.
לאחר מכן הציעה שבשבת היא תיסע עם ישראל לים ותשאיר את בתם אצל סבתא. גדי אמר שהגיע הזמן שתצא עם שני הילדים לבד ולא תפצל אותם. אלא שעכשיו, לאחר מותו, למילים האלה יש משמעות אחרת.
גדי יצא למסיבה. אלין הלכה לישון, וישראל נשאר עם אמו בסלון, ואז תוך כדי צפייה משותפת בטלוויזיה החלו להישמע צעקות מהגינה שלמטה. "כל יום שישי הם שותים ומעשנים נרגילות. בבקרים תוכל למצוא באנגים זרוקים", מיכל מספרת. "פעם אלה מריבות ופעם צחוקים והכל בצרחות. הם שוכחים שיש בניינים ואנשים מסביב".
אלין התעוררה משנתה ואמרה שהיא מתקשה להירדם בגלל הרעש שבחוץ. החדר שלה פונה לגינה, והחלונות נותרו פתוחים לאוויר הקריר. מיכל ידעה שלפני חצות אין טעם להתלונן במשטרה, אז היא חיבקה את בתה, ליוותה אותה למיטה והרדימה אותה.
גדי חזר בערך ב-00:20 הביתה . לבש מכנסיים קצרים וטי-שירט ושאל את מיכל אם בא לה לראות את "מהיר ועצבני 5" היא הרי הקליטה את הסרט באותו יום. הביא עוגיות שקנה וביקש שתטעם. סירבה, מאוחר מדי, היא הסבירה. חיבק אותה.
עוד הם צופים בסרט, ואלין התעוררה פעם נוספת, הרעש שוב הטריד את שנתה. כעת היה תורו של גדי להרדים אותה. צעקות חזקות עלו מלמטה. המילה "תזדיין" הופיעה בכל וריאציה אפשרית. מיכל השמיעה פעם אחת צעקה חדה ועצבנית של "שקט", ידעה שזה לא יעזור ובסוף צחקה עם גדי "שיעשו את זה כבר, אבל בשקט".
הרעשים לא פסקו, הם רק הפכו ליותר ויותר מאיימים. קולות של ניפוץ בקבוקים נשמעו. מיכל נזכרת שמישהו גם צעק כנראה בסלולרי 'בוא עכשיו. אני מתחת לבית שלי, אני ארצח אותך'". זה כבר נשמע לה מפחיד, חששה שיזיקו אחד לשני, היא לא חשבה אז על אופציית גדי. התקשרה למשטרה ולדבריה הבטיחו שישלחו ניידת.
"הניידת לא הגיעה", היא אומרת. "זה מפריע פה לשכונה שלמה. כולם שומעים, יש כאלה שמפחדים לצאת ויש כאלה שסובלים בשקט, אבל ככה אנחנו צריכים לחיות, שניקח את החוק לידיים? תעשו את העבודה שלכם. אני מתקשרת, אז תגיעו. אם הייתם מגיעים בפעם הראשונה, גדי היה פה.
"הכי מעצבן אותי שהם לא לוקחים אחריות. תפיקו לקחים ותעשו את זה טוב, כדי שבפעם הבאה מישהו לא יירצח. זו הרי מראה. אנחנו לא יודעים לקחת אחריות אז גם הבחור לא מודה באשמה. אומר 'אני לא אשם. הייתי בסדר'".
אלין התעוררה פעם נוספת, גדי שוב ניגש להרדים, רק שעכשיו הוא גם יצא למרפסת ואמר למחוללי המהומה למטה: "חבר'ה, אין בעיה שתהיו פה, אבל תכבדו, יש אנשים שגרים כאן".
החבר'ה החזירו מטר קללות. גדי ומיכל ניסו להמשיך לצפות בסרט, אבל אלין קמה והרעש למטה רק הלך וגבר. גדי נעל את כפכפי האצבע ואמר שהוא יורד לדבר איתם.
"נעמדתי על הדלת וביקשתי שלא ייצא", מיכל משחזרת. "פחדתי מהבקבוקים המנופצים. 'אל תרד', ביקשתי . 'זוזי, תני לי לרדת', ענה . אמרתי לו 'אני אתקשר שוב למשטרה', אמר לי, 'מה משטרה' כבר התקשרת'".
גדי ירד, ומיכל עם אלין בידיה מיהרה למרפסת וניסתה להפחיד את הנערים, שיתפזרו לפני שהוא מגיע. "התקשרתי למשטרה. הם בדרך", צעקה לעברם, אבל הבחור שעמד על הספסל צעק בחזרה. "תתקשרי למי שאת רוצה. בעלך יכול...."
ואז, מהמרפסת, מיכל ראתה הכל. גדי הופיע בגינה, והבחור על הספסל קפץ ממנו בטירוף והחל להתקרב אליו בצעדים מהירים. מיכל זוכרת איך הבחורה מהחבורה עוד ניסתה להרגיע את העניינים ואמרה לתוקף "עזוב אותך, בוא נלך", אבל הבחור הצעיר כבר סימן את המטרה. גדי לא ברח, כנראה לא הבין מה עומד לקרות, אבל זה היה מהיר וחד. נגיחה בפנים ואחריה דקירה קטלנית.
מיכל ראתה את גדי תופס את המקום הפגוע ומתמוטט, היא רצה מבוהלת לחדר המדרגות, צלצלה בפעמון הדלת של השכנה, שמה בידיה את הילדה ומיהרה להתקשר למשטרה. כשסיימה לדווח על האירוע ירדה במהירות לגינה. שכנים סיפרו שהיא צעקה בכל כוחה "גדי, בוא הביתה. תחזור הביתה".
כשהגיעה אל גדי כבר עמד מעליו השכן מהקומה ראשונה שניסה להצילו, כולו מגואל בדם. מיכל חיבקה את ראשו של גדי, ליטפה אותו ואמרה שהכל יהיה בסדר. גדי רק נשם שתי נשימות קצרות. היא לא יודעת אם ניסה להגיד משהו או זה היה אקורד הסיום העצוב, אבל הצעיר בן ה-36 עצם את עיניו לתמיד.
יומיים לפני הרצח גדי ומיכל פרסמו את הדירה למכירה. רצו לעבור למקום גדול יותר באותה שכונה. קצת צפוף להם. מיכל מעוניינת עכשיו לעזוב בלי קשר.
קשה לה עם מראה הגינה מהמרפסת, תמונות האימה שחוזרות, הידיעה שהחשוד גר ממש ליד וחוסר הביטחון. בית אמור להיות מקום המפלט מהפחדים שבחוץ ובלילה אחד הוא הפך לסיוט.
"אתמול ירדנו לגינה", היא מספרת. "רציתי להרגיש קרובה אליו, וכשחזרנו היה מישהו על אופנוע שלא הוריד ממני את העיניים, כנראה כי זיהה אותי. משום מה הוא הזכיר לי את הדוקר, וכבר ראיתי בדמיוני איך רוצחים אותי. פתאום הרבצתי ריצה מטורפת הביתה ומיהרתי לנעול אחרי את הדלת. אם לגדי זה קרה, זה יכול לקרות גם לי. לך תדע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם