במאהל האתיופים סוגרים חשבון עם החברה הישראלית
אלמיטו פרדה השאירה בבית ילדה בת ארבע, יאמלאק ווגא ואצ'שמן מגיע אחרי משמרת לילה כמאבטח. פעילי "מאהל חב'ש" (חברה שוויונית) הסמוך לבית ראש הממשלה סוגרים שלושה חודשים ברחוב ולא מתכוונים לוותר לחברה הישראלית, שעוד לא רואה בהם אזרחים שווים, ולעירייה, שמנסה לעקור את יתדות אוהלם
האוהל מאויש במשך כל שעות היממה, ובאים לבקר בו תושבים ועוברי אורח שתומכים בנאבקים, מאזינים להם ולפעמים מרימים תרומה כספית למען המאבק. מחוץ לאוהל, על שולחן ברזל, מונחים חומרי הסברה, קופת תרומות ומחברת, המשמשת מעין ספר מבקרים מאולתר שהעוברים והשבים כותבים בו דברי עידוד לפעילים.
אחד הכותבים הוא הכלכלן שלמה מעוז, שפוטר מתפקידו ככלכלן הראשי של "אקסלנס נשוא", לאחר שהכריז כי בנק לאומי הוא "בנק של לבנים". "אני אוהב אתכם, יקיריי" התפייט מעוז במחברת, "יחד נשחה נגד זרם הגזענות והאפליה האפלה שנעיר מרבצה באמצעות אור, אלומות, זרקורים של אמת צרופה".
העיתונאי לשעבר ואיש קדימה בהווה מנשה רז
ליד המחברת מונחת ערימת ברושורים שכתב יאמלאק ווגא ואצ'שמן (31) מקריית היובל. ואצ'שמן, בוגר משפטים, מספר כי מאז שסיים את חוק לימודיו ב-2009 הוא מחפש עבודה בתחום, אבל הוא אינו מוזמן אפילו לראיונות עבודה.
"בינתיים אני עובד באבטחה", מספר ואצ'שמן, שחיוכו אינו סר מפניו במשך כל השיחה. את יומו הוא מחלק בין המאהל לעבודתו: בלילה הוא מאבטח, ולאחר שנת בוקר קצרה הוא מגיע לאוהל. במקרים רבים הוא נרדם בתוך האוהל, אבל הוא לא מוותר. בדפי ההסברה הוא שוטח טענות נגד העירייה, שמבקשת לפנות את המוחים:
"מה שזה אומר בעצם זה ש'שמעו אתכם מספיק במשך 40 יום, וכעת הגיעה השעה לעשות אחורה פנה ולחזור לחצר האחורית, כי שם מקומכם'. זה לא נראה טוב והמאהל הורס את הפנורמה של ראש הממשלה, הוא הרי הדייר היחיד שמפריעים לו'".
אגב, ואצ'שמן מסרב בתוקף לשנות את שמו המקורי, ולדבריו בעת שירותו הצבאי הוא אף הגיע לעימותים בנושא עם מפקדיו, והגיע עד כדי איום בהעמדה לדין. "אני התקשיתי לומר פינקלשטיין", מסביר ואצ'שמן, "אז גם אתה תתאמץ ללמוד את שמי. זה חלק מהכבוד שלי".
התקשורת כבר לא עוסקת במאבק שלהם ונראה כאילו הם נשכחו, אבל הם חיים בתחושת מלחמה. לאחרונה החליטו הצדדים על פשרה שחוזקה בבית המשפט העליון, הקובעת כי האוהל הכהה הנוכחי יוחלף לאוהל בצבע לבן, כי בין השעות 23:00 בלילה ל~7:00 בבוקר לא ישהו במקום אנשים אלא שומר בלבד, וכי האוהל יפורק בסוף החודש הבא.
אחרי כמה שעות במקום מתברר שלא מדובר בנגטיב מדויק של דפני, סתיו והחבר'ה מהקיץ, אלא בחבורה שלמדה מהטעויות של התל אביבים. כאן אין מריבות על אגו והנהגה. רוב יושבי האוהל נמנעים מלשוחח איתי, ומשאירים את המלאכה לפרדה.
בכלל, חלוקת העבודה ברורה: פרדה היא הדוברת, יאיהו ממונה על הקשרים עם ארגוני מחאה אחרים, טריקו ארש אחראי להסברה בבתי הספר, ויאיו אברהם - להסברים למבקרים. כולם חוששים מטרמפיסטים, והדבר מביא אותם, בין השאר, לסרב לכל סיוע מגוף כזה או אחר. על שולחן הברזל, ליד המחברת והדפים של ואצ'שמן, מונחת קופת הצדקה, לתשומת לבם של המבקרים, והכסף מיועד לתחזוקה שוטפת.
נחזור לפרדה. כשהייתה בת שמונה עלו היא והוריה ארצה והתיישבו באשקלון. שם נולדו לה ארבעה אחים ואחיות, שתיים מהן משרתות כיום בצבא. היא עברה מסלול ישראלי לגמרי: ביסודי היא הייתה חלק מחברת הצברים, ואחרי התיכון הצטרפה ל-30 צעירים וצעירות אתיופים שנאספו מכל רחבי הארץ ושלוש שנים למדו והתגוררו בקיבוץ מעברות.
לדבריה היא זכתה בקיבוץ להרבה חום ואהבה, אבל הכול התנפץ בצבא: "זו הייתה תקופה מדהימה, ובגלל זה הלכתי לצבא בביטחון עצמי ענק. אבל שם נפגשתי עם אנשים מכל חלקי הארץ, שיש להם דעות קדומות וסטריאוטיפים על הקהילה. הם דאגו להוריד לי את הביטחון העצמי, ובקורס הקצונה הייעודי, שהיינו בו חמש אתיופיות, כולן עפו".
בראשה של פרדה חקוקים שני מקרי גזענות שחוותה על בשרה. הראשון אירע לפני כחמש שנים. היא התגוררה בקטמון וביקשה לעבור להר חומה, ובעת שחיפשה דירה נתקלה בסירוב בשל צבע עורה: "כשהתקשרתי לאיזה משכיר הקול שלי היה נשמע לו בסדר, צברית, בטוח שלא אתיופית, אבל כשהגעתי לדירה הוא אמר לי, 'אני לא משכיר לאתיופים', הסתובב והלך", היא מספרת.
המקרה השני נמשך בעצם עד היום: בשנה השנייה ללימודי המשפטים בקריה האקדמית אונו החלה פרדה לשלוח קורות חיים כדי למצוא מקום להתמחות, אך ללא הצלחה: "גם היום, שלוש שנים אחרי סיום הלימודים, אני עדיין לא מוצאת עבודה בתחום". עד לאחרונה היא עבדה לפרנסתה בחנות אקססוריז. היא מספרת כי כשהבינה שהכול עניין של אפליה וגזענות היא השאירה מאחור את עבודתה ואת בתה בת הארבע, והחליטה לעלות לירושלים ולמחות.
עוד לפני השאלה הראשונה שלי מבקשת פרדה להבהיר שהמלחמה שלה לא אישית: "המקרה הפרטי שלי לא היה מה שהניע אותי, את המלחמה הפרטית שלי אני יכולה לעשות לבד". לדבריה היא נלחמת בשביל 130 אלף אתיופים ישראלים, בשביל דור העתיד ובמיוחד בשביל ילדתה הקטנה.
"ראיתי מה הלך הרוח במדינה הזו לגבי החינוך, איך יוצאי אתיופיה משתלבים בחינוך. אני מפחדת לדעת שיש בתי ספר מופרדים, גנים. בתור אמא זה מזעזע אותי, ואני לא יודעת איך אני אסתכל בעיניים של הבת שלי אם יחליטו להפריד אותה מהאחרים בשנה הבאה".
מתי הבנת שיש אפליה וגזענות במדינה?
"היו שני סיפורים רצופים. הראשון היה בקריית מלאכי, כשקבוצת תושבים חתמו על מסמך שהם מסרבים להשכיר דירות לבני הקהילה. המקרה השני היה בקריית עקרון, שם אמא מהקהילה התאבדה לאחר שהבן שלה התאבד, כנראה כי היה לא שפוי והרווחה לא טיפלה בו. אחרי המקרים האלה אמרתי, 'אם יש הזנחה ואוזלת יד, ולא מתייחסים לקיום של העדה הזו בכלל, אנחנו חייבים לעשות משהו'.
"החלטתי להעביר את הדברים מהחצר האחורית של מדינת ישראל לחצר הקדמית, ליד בית ראש הממשלה, שיראה אותנו. המטרה שלנו היא להחדיר למודעות שיש במדינה עדה שלמה שבמשך 30 שנה דורכת במקום, כי לאף אחד לא אכפת. זה לא אמור להיות ככה כי אנחנו משרתים בצבא, משלמים מסים וממלאים את החובות שלנו, אז איפה הזכויות לקהילה שהיא יהודית לכל דבר, וזו המדינה שלה כמו שהיא שייכת לכל יהודי?".
על תחילת הדרך מספרת פרדה: "פרסמתי בפייסבוק שאני הולכת להקים אוהל ליד בית ראש הממשלה. כולם היו ספקנים, כולל החבר שלי, ורק אחד ענה - בחור שאני מכירה רק דרך הפייסבוק. עלינו ביחד לירושלים, הוא הביא את החבר שלו ואני הבאתי את החבר שלי והתיישבנו כאן, ומאז אנחנו ביחד". לשאלה על מה שהשאירה באשקלון היא עונה:
"את הבת שלי ראיתי ביום רביעי שעבר ואני נשארת כאן כמה שאני יכולה, כי אני יודעת מה המטרה – שהיא תוכל לגדול פה ולא יצביעו עליה כשונה. אני ממש משקיעה במחאה את הנשמה. החבר שלי לחיים הוא אחד הפעילים כאן אבל במאהל זה לא מתבטא, כי כרגע החברות היחידה שיש לנו זו המחאה והאוהל".
העירייה הקשתה עליכם להקים את המאהל?
"ביקשו מאיתנו ערבות של 12 אלף שקל ולא האמנו. בשביל למחות צריך 12 אלף שקל? ארבעה חבר'ה ישנו כל לילה מתחת לספסלים, ורק אחר כך אישרו לנו להקים אוהל לשלושה ימים. אחרי שיואב הס, שפעיל בכמה מחאות, ניגש לעירייה והודיע להם שאם לא ייתנו אישור לאוהל זה יגיע ישירות לבג"ץ, קיבלנו אישור תוך שעה. כשביקשנו אחר כך להאריך את האישור אמרו לנו שמעולם לא אישרו לנו להקים את האוהל".
לדבריה של פרדה, הם לא לבד במאבקם: "יש כאן כמה שכנים טובים שעוזרים לנו - ביניהם עו"ד דוד הגואל, שהפעיל כמה חברי כנסת ובזכותו קיבלנו אישור להאריך את השהייה שלנו עד 28 באפריל. אחר כך הם סירבו להאריך עוד את האישור. זה מוזר, כי ראש העירייה היה אצלנו ואמר שהוא תומך בנו, אבל אחר כך אמרו לנו בלשכה שלו שהוא מסכים למחאה, אבל רק מ-7:00 בבוקר עד 23:00 בלילה ובתנאי שהאוהל יפורק כל יום.
"אז הבנו שאנחנו במלחמת התשה, כי זו לא דרישה נורמלית ואין מי שיעשה את זה כל יום מבחינה פיזית. עד אנשים שעוזרים לנו הם פפה אללו מהעירייה וחברי הכנסת שלמה מולה, רחל אדטו, אורי אריאל ונחמן שי. הם שלחו לעירייה מכתבים ודאגו לדבר עם אנשי העירייה בעניין שלנו, אבל בגדול העניין ממשיך להתגלגל בבתי המשפט".
לדברי פרדה, המאבק כולל כמה חזיתות: "אחת הדרישות שלנו היא תוספת של מורות מהעדה למערכת החינוך, ושמורשת יהדות אתיופיה תילמד בכל בתי הספר. הצעירים היום בכלל לא נתקלו במורשת שלנו. הדברים היחידים שהם שומעים על אתיופים מגיעים דרך התקשורת, שמציגה אותנו בצורה שלילית בדיווחים על התאבדויות או מקרי רצח.
"ויש את עניין התעסוקה: צריך שתהיה אפליה מתקנת שתיושם בפועל ולא בדיבורים. בפועל יש היום חוק שנותן עדיפות בקבלה לעבודה ליוצאי אתיופיה, אבל אפשר לשחק עם זה. המדינה צריכה לתת דוגמה למגזר הפרטי ולהעסיק יותר אנשים מהעדה. אנחנו רוצים לראות אקדמאים אתיופים, מנכ"לים ואנשים בכירים במשרדים הממשלתיים, בחברות ובתאגידים", היא פורסת את חזונה.
את לא חוששת שהאפליה המתקנת דווקא תנציח שונות בתודעה?
"אני חושבת שמי שעומד על שלו ודורש את מה שמגיע לו מקבל אותו בסוף. מי יוכל להתעלם מהאוהל הזה, ולא לתת לבני העדה את מה שמגיע להם? המצב הזה יונצח אם לא נעמוד על שלנו". היא משווה את מצבם לזה של בני עדות המזרח: "מהמזרחים עשו סמרטוטים. הם לא היו סוג ב' – הם היו סוג ז', וסליחה על ההתבטאות. וכשהם אמרו שהם לא מוכנים לשתוק יותר ובחרו להילחם הם הצליחו, והיום הם שולטים במדינה - בכנסת, בניהול של המון תחומים.
"עצם העובדה שאתה קם ואומר בקול גדול שאף אחד לא יגרום לי להרגיש נכה או סוג ב', זה נותן לדור הבא יותר אומץ ותעוזה. ההורים שלי אף פעם לא עשו את זה, כי הם קיבלו את המרות. בבית שלנו מעולם לא השמצנו אף ראש ממשלה. כשהייתי רק פותחת את הפה להגיד משהו על ראש הממשלה, אמא שלי ישר הייתה משתיקה אותי", היא נזכרת.
לאן זה הולך להערכתך?
"אני לא יודעת מה יקרה אם המצב יימשך בלי שיתנו מענה. ברור לי שהאלימות היא לא הדרך, האלימות היא דרך לאנשים שהם כבר נואשים, ואנחנו עוד לא שם". עם זאת, היא מזהירה כי "עוד טיפה נהיה שם. אני מקווה שהאוהל לא ייסגר, כי הוא מהווה צורת מחאה לגיטימית. מה שיקרה אחרי שהאוהל ייסגר - זה כבר לא באחריותנו".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה לטענות נגדה כי "מהיום הראשון למחאת האתיופים הבהירה העירייה כי מבחינתה אין מניעה למחות מול בית ראש הממשלה. ראש העירייה ביקר במאהל ונפגש עם הפעילים, ואף יזם פגישה עם הפעילים בלשכתו והבהיר במהלכה כי יסייע למחאה שעניינה צודק.
"עם זאת, העירייה עמדה על כך שלא יוקם אוהל מול בית ראש הממשלה, אלא רק סככה, ועל כך שהפעילים לא ילונו במקום ושעות הפעילות יוגבלו לשעות 7:00—23:00, כדי לאזן בין זכות המחאה לשמירה על המרחב הציבורי. בתי המשפט העליון והמחוזי קיבלו את עמדת העירייה במלואה, ובסופו של דבר גם מובילי המחאה קיבלו זאת. העירייה והעומד בראשה ימשיכו לסייע למיגור אפליית בני העדה האתיופית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם