אין לי כוונה לוותר: מאבקו האמיץ של רון נחמן בסרטן
כבר שלוש שנים רון נחמן, המייסד וראש העירייה הנצחי של אריאל, נלחם. בסרטן שמקנן בגופו, בשבץ המוחי שהפתיע ובחיידק אלים שתקף אותו. בראיון גלוי לב מדבר נחמן לראשונה על המאבק העיקש במחלה הקשה, ומסביר למה הוא נחוש להמשיך לנהל את העיר בין טיפול כימותרפיה אחד לשני. "אין לי כוונה ללכת", הוא מכריז, "יש עוד כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לעשות"
"אולי סוף סוף אני על הדרך הנכונה", קולו התמלא תקווה. "אני לא מתכוון להיכנע למחלה כמו שלא נכנעתי לה כשתקפה אותי לפני כשלוש שנים. גם כשלקיתי באירוע מוחי לפני כשלושה חודשים, נלחמתי. כשנודע לי לפני כחודש שבדם התנחל לו חיידק אלים, נאבקתי חזק. והנה, חזרתי לעבודה כראש עיריית אריאל. הקמתי את העיר הזו במו ידי ונאבקתי על קיומה, אז עכשיו אני נלחם גם על עצמי".
רון נחמן, ראש העירייה הנצחי של בירת השומרון, המכהן בתפקידו 28 שנים ברצף, רגיל לצאת לקרבות עקובים מדם נגד הבירוקרטיה הישראלית, משרדי הממשלה והאופוזיציה המקומית באריאל. אלא שדבר לא הכין אותו להתמודדות האמיתית על חייו. לאחר שהחלים מסרטן שלפוחית השתן, פרצה המחלה בשנית במלוא עוצמתה. גרורות שהתחבאו בגופו התפשטו לפני כחצי שנה בחלל הבטן וחייבו את נחמן להיכנס למשטר של כימותרפיה חזקה.
חיצוניותו מסגירה במעט את המחלה. הבלורית המלאה והכהה פינתה את מקומה לשיער דליל ובהיר, הלחיים העגלגלות מסגירות טיפול בסטרואידים. אולם מי שמצפה לראות מולו חלשלוש חסר אנרגיות יגלה כי התשישות היא עניין יחסי אצל נחמן. הניצוץ בעיניים, הנחישות והרעב לעשייה לא השתנו אצלו גם בשלהי הקדנציה
שטף דיבורו של נחמן נקטע רק כדי ללגום מכוס התה הענקית. הוא חי ונושם את אריאל. העיר היא הבייבי שלו, ההוויה שלו, תמצית חייו הסוערים. כשנחמן מתבקש לספר על עצמו, הוא מתפתל על הספה ודיבורו הופך לקוני. רק נושא אחד מעלה את חמתו, והוא הקדנציה הנוכחית. עד לבחירות המקומיות ב-2008 לקח נחמן את הבכורה בהליכה, אלא שאז התוצאות התנפצו בפניו. הוא זכה על חודם של 200 קולות בלבד.
"הייתה התאגדות אופוזיציונית נגדי ואני לא ידעתי", אומר נחמן בכעס. "זה היה בהשראת אפקט אובמה. כן, אנחנו יכולים לעשות שינוי, אז למה שלא נעשה אותו? חלק מוותיקי ראשי הערים, ביניהם אני, הפסידו או זכו ברוב דחוק. התברר שההבדל בין צליחה לצניחה היה קטן מאוד".
אתה חש שזו עלולה להיות הקדנציה האחרונה שלך בראשות אריאל?
"לא יודע דברים כאלה עכשיו, יש עוד שנה וחצי לבחירות. היום אני בסיטואציה רפואית בעייתית ואני נאלץ להתמודד קודם כל עם הסרטן. אחרי שאגמור איתו, אראה לאן אני הולך. אני רגיל להילחם על אריאל ובשבילה, לא על עצמי. אם הייתי בריא לחלוטין יכולתי לומר לך היכן אני שואף להיות בעתיד".
מדוע במצבך אתה צריך להתמודד במאבקים עירוניים? לא עדיף לפרוש בשיא?
"האמת היא שלפעמים עולות בי מחשבות כאלה, הרי הקדשתי לאריאל 35 שנים, מחצית מחיי. רציתי להיות נוכח בקדנציה הזו כי היו אמורים להיחתך בה נושאים מדיניים, אבל זה לא קרה. עם זאת, אין לי כוונה ללכת. יש כל כך הרבה פרויקטים שלא הספקתי לסיים ואני מתכוון לעשות זאת, כמו להרחיב את בית העלמין של אריאל, כי אין לנו היום היכן לקבור תושבים, ולחנוך תחנת כיבוי אש גדולה".
המחלה מאיטה את הקצב שלך?
"מה פתאום, אני עובד כרגיל. בבוקר אני בכימותרפיה ובצהריים פותח מקום חדש, מגיע לישיבה, או מסייר בעיר".
לא קשה לך?
"לפעמים כן. אני לא מתבייש להפגין רגשות כשקשה או כואב, ואין לי בעיה לספר שלפעמים אני בוכה בסרטים, במיוחד בכאלה על השואה".
אתה בוכה גם בגלל הסרטן?
"לא לאחרונה. בהתחלה בכיתי קצת. לא הבנתי למה זה קורה לי ומדוע זה מגיע לי, כי אני עושה רק טוב לאנשים. כנראה שאני גומר את עצמי מבפנים. כשהבנתי שהרופאים מתכוונים לחתוך לי שוב את הבטן, לא ידעתי איך אתפקד. למזלי, ניצלתי בזכות מטפל אלטרנטיבי שרקח לי תרופה מיוחדת והיא הפכה את הניתוח למיותר. אחרי הכימותרפיה יש לי רק קצת בעיה של סיבולת, אבל אני מיד מתאושש".
אתה מסוגל לתאר את עצמך יוצא לפנסיה ומישהו אחר מנהל את אריאל?
"עקרונית, אין לי בעיה לצאת לפנסיה, הרי אני בן 70. ישנה אמנם חממת הסחלבים שלי ויש לי נכדים, אבל עוד לא סיימתי לפתח את אריאל. אני לא נרתע ממלחמות, אריאל הוקמה מתוך מאבק. אם אני אלך מכאן, מי יעשה את המלחמות האלה?".
השמש הקיצית שיקדה בעוז באחד מימי השבוע שעבר לא מנעה מנחמן, שגופו ספוג בחומרי הכימותרפיה הרעילה, לדלג בקלילות מעל מדרגות מרכז הספורט שחנך לפני כשלוש שנים, רק כדי להשוויץ בפני מבקרים בבריכה הענקית. משם המשיך לסיור בפארק לפיתוח מנהיגות, הבייבי החדש שלו, שמושך אליו בני נוער, קבוצות ביטחוניות, עובדי ציבור וחברות פרטיות, המגיעים כדי להתנסות במסלולים אתגריים ובתוכניות המקנות ערכים, תוך לימוד ניהול משברים. נחמן מטפס על אחד המתקנים ומדגיש בגאווה כי מרכז מנהיגות כזה לא קיים בשום מקום בארץ. הוא מאוהב בכל אבן ורגב אדמה באריאל.
את העיר עיטר נחמן באינספור פרחים, שהפכו את המקום לנקודה צבעונית בין הרים עטופים בחום וירוק, ובזכותם מכוסים קירות לשכתו של המנכ"ל, מוטי אמיר, בשלל תעודות מארגונים סביבתיים. נחמן מפסיק את הסיור רק כדי לקחת תרופות שנמצאות בלשכתו. בדקות אלה הוא נזכר כי למרות המרץ הבלתי נלאה הוא עדיין מתמודד עם האתגר הקשה בחייו והיחיד שאינו בשליטתו המוחלטת.
את הסרטן גילה נחמן ב-2009, כאשר נחת בישראל לאחר שהות בניו יורק. כשנכנס לשירותים בשדה התעופה הבחין בקריש דם. "הייתי בטוח שיש לי דלקת בדרכי השתן", הוא אומר, "אבל הבדיקות הצביעו על סרטן. תוך כדי טיפול במחלה נכנסתי לאי ספיקת כליות ותקופת מה לא יכולתי ללכת או לזוז. בניתוח הוציאו לי את שלפוחית השתן ומאז יש לי שקית שמחוברת לגוף".
נחמן החלים מהמחלה וכעבור שנה בדיוק, באוקטובר 2011, החליט שאפשר לשחרר את הלחץ. לראשונה זה 20 שנה לקח את אשתו, דורית, לטיול בחו"ל, ובמשך שבועיים וחצי בילו השניים בסינגפור, בבורמה ובתאילנד, בלי עבודה ובלי מתחים. אלא שעל רקע הנופים המרהיבים נתקף נחמן בכאבי בטן עזים.
"אמרתי לדורית שאני חושש שהסרטן חזר", הוא אומר בקור רוח. "הרגשתי את המחלה מקננת בגוף שלי. כשחזרתי, הלכתי לבדיקות והתחושות שלי התאמתו. הסרטן חזר בגדול. הפעם הוא תפס את המעיים. במצב הזה נסעתי עם משלחת להודו ולא אמרתי דבר. כשחזרתי נכנסתי לכימותרפיה, אבל הטיפול נכשל כי הסרטן הפך עמיד. הפעם הוא היה אגרסיבי. החליפו לי כימותרפיה ושוב לא יכולתי לזוז. הפכתי למשותק ושכבתי כל היום במיטה".
נחמן, שהיה בטוח כי קשה יותר כבר לא יכול להיות, גילה עד מהרה כי טעה. בפברואר השנה, בעת ששהה בביתו לאחר עוד יום עבודה, לקה בשבץ מוחי. "לא יכולתי לדבר", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ידעתי שחטפתי אירוע כי הייתי בהכרה. הרופא שאל איך קוראים לי ויצאו לי מהפה רק הברות לא ברורות. זה חוסר אונים, אתה מבין הכל ולא יכול להגיד כלום. ואז הרופא שואל בן כמה אני ושוב יוצא בליל של הברות. הפה לא עבד ויד ימין הייתה מכופפת לכיוון הצוואר בצורה מוזרה.
"רק באחד הלילות, כשלא הצלחתי להסביר משהו לאחות, יצא לי פתאום 'כוס אמק'. אז ידעתי שאהיה בסדר. הדיבור שב אלי אחרי שבועיים. חזרתי לעבודה וסדר היום שלי היה הזוי. במקביל לעירייה ביליתי בשני בתי חולים. באחד עשיתי כימותרפיה, בשני שיקום. רק ביום העצמאות השנה יצאתי גם אני לעצמאות כשסיימתי את השיקום".
כשנדמה היה לנחמן שתלאותיו הסתיימו, הראה לו הגורל כי הדרך להחלמה עדיין ארוכה. באחת השבתות של חודש מרס, כאשר טיפל בסחלבים הרבים שהוא מטפח בשנים האחרונות, חש לפתע צמרמורת חזקה. נחמן קרס אל הספה כשהוא רועד כמו עלה נידף. "הייתי בטוח שיש לי קדחת", הוא מספר על המכשול האחרון. "השיניים שלי נקשו ללא הפסקה והיה לי חום גבוה. בבית החולים התברר שיש לי חיידק אלים בדם והוא חדר דרך צינורית הכימותרפיה שמושתלת אצלי בחזה. שוב הייתי משותק והתניידתי בכיסא גלגלים. רק אז קלטתי כמה מכות קיבלתי בתקופה כל כך קצרה".
היה רגע שבו חשבת שזה הסוף?
"חשבתי שלא אחיה רק אחרי האירוע המוחי. בבית החולים תפס אותי מישהו ואמר לי שאלוהים בחן אותי בשלושה מצבים. בכימותרפיה, באירוע המוחי ובחיידק. הוא אמר שאם עמדתי בשלושתם, אז אלוהים ישמור עלי מעכשיו, ובזה אני מעדיף להאמין. בלי קשר מצאתי את המטפל, חנן אלרז, שהמציא תרופה ניסיונית מיוחדת ובה אני משתמש חמש פעמים ביום. היא נלחמת בתאים הסרטניים בלי לפגוע בתאים הבריאים".
ואיך הטיפול מתקדם בינתיים?
"כרגע לא רע. הקרנות אני לא עושה, כי אני חושש שהן יגמרו לי את הבטן. אני מתקדם צעד אחר צעד. יש לי המון אמביציה ואני יודע לרכז את האנרגיה למקום שצריך. אני רגיל להילחם, ואין לי שום כוונה להרים ידיים".
ביתו של נחמן הוא אותו מבנה שהקים לפני 30 שנה כאשר ייסד את אריאל. רק מהמרפסת יצר חדר קטן, המשקיף על החממות והסחלבים הנדירים. הבית הצנוע מסמל את המורשת שלו. סבו, ירמיהו בוקסר, היה ממקימי נס ציונה, וכונה על ידי התושבים "המוכתר". אביו היה סגן ראש העירייה שם. נחמן נשם וינק אצל סבו מנות גדושות של ציונות ולאומיות.
"הבית של סבא היה פוליטי. בית של חירות בימים שמפא"י שלטה בארץ", מחייך נחמן. "המשפחה שלי חיה בשביל המדינה. בתור ילד הייתי יושב במרפסת של סבא, רואה אותו מחלק בסתר כסף לעניים וחולם להיות כמוהו. ממנו למדתי לאהוב את האדמה. רציתי לעשות מה שהוא עשה, וכשהקמתי את אריאל ראיתי לנגד עיני את סבא שלי מקים את נס ציונה".
ההתחלה לא הייתה קלה. כזוג צעיר נדדו נחמן ואשתו בין בתי ההורים, והתגוררו זמן קצר בדירת חדר בתל אביב. כשנפתחה ההתמודדות על פרויקט לזוגות צעירים בגני צהלה, מיהר נחמן, אז עובד התעשייה הצבאית, להירשם להגרלה, והפך לאחד מ-102 הזכאים לקנות דירה במקום. כבר אז, בגיל 28, הנהיג את קבוצת התושבים שנאבקה בבית המשפט מול תושבי צהלה הוותיקים. ב-1972 נכנסו בני הזוג לדירה החדשה, אולם נחמן תר אחר פרויקט לשקוע בו. יחד עם שלושה מחבריו לעבודה, דוד חסמן, גיורא שחר ויוסף בר-אילן, חלם נחמן להקים יישוב מעבר לקו הירוק.
הוא וחבריו ייסדו קבוצה בת 200 עובדי תע"ש וקראו לעצמם "גרעין תל אביב". מלחמת יום הכיפורים ומותו של שחר בסיני טרפו את הקלפים והקבוצה התפרקה. היא גובשה מחדש ב-1976, כאשר אחד משכניו של נחמן סיפר לו על יישוב חדש בשומרון, שנקרא עמנואל. נחמן ביקש להצטרף אולם נענה בשלילה בטענה שאינו דתי. "אמרתי להם שאין בעיה, אקים לידם יישוב חדש על אפם ועל חמתם", נזכר נחמן בהנאה, "וזה מה שעשיתי".
כעבור שנה של מאבקים אישרה הממשלה לגרעין, שמנה כעת 1,300 משפחות, להקים יישוב משלהם. נחמן דמיין בתים צמודי קרקע במחירים נמוכים ומערכת שירותים מלאה. הוא סירב לייסד קיבוץ או מושב, והתנגד להפוך לחלק מגוש אמונים. נחמן רצה מושבה מתונה ושפויה שתהפוך בעתיד לעיר. הוא סלד מהלהט המשיחי ותר אחר חלוציות בורגנית הרחוקה מתדמית ה"יאצק" עם מכנסי הזלמן וכובע הטמבל, שהודבקה אז לחולמים מסוגו.
בספטמבר 1977, כשהוא בן 35, נבחר נחמן ליו"ר הגרעין שעלה על הקרקע. הוא חיבר תקנון ליישוב המתהווה ועסק במבחני קבלה למצטרפים, במקביל לעבודתו כמנהל בתע"ש וללימודיו בפקולטה למשפטים. לאחר שנקבע מיקומו של היישוב, החליטו חברי הגרעין לקרוא לו תמנת חרס על שם הכפר הערבי חארס הסמוך. את השם "אריאל" הציע פרופ' זאב וילנאי, אביו של ח"כ מתן וילנאי.
"ועדת השמות הממלכתית, שבה היה חבר וילנאי, העלתה רעיונות שלא היו קליטים", מספר נחמן. "השמות היו 'יתד', 'אבן הפינה' ו'ערן'. וילנאי הציע את השם 'אריאל' ושאני אגיד שהוא מקובל עלינו. 'אריאל' הוא אחד השמות של ירושלים ובית המקדש, והרגשתי שאפשר להזדהות איתו. כבר אז ידעתי שאריאל תהיה חלק מהמרכז של ישראל, יישוב שאפשר לבנות ולהיבנות בו. זה היה החזון שלי".
אתה אומר לעצמך, "הקמתי עיר במו ידי וגם עמדתי בראשה שלושה עשורים"?
"להקים עיר לא לומדים בשום אוניברסיטה. או שיש לך את זה או שאין לך. אולם כמה שקשה לייסד עיר, יותר קשה לבנות קהילה. מה שלא תעשה, תמיד יהיה מישהו לא מרוצה. המון דברים למדתי גם תוך כדי תנועה. למשל, כשאחת מבנותי סבלה בילדותה מבעיה התפתחותית קלה עלה בי הרעיון להקים ביישוב מערכת רווחה גדולה ומכון להתפתחות הילד".
איך היו בתחילה יחסיכם עם השכנים הערבים?
"תקינים לחלוטין. בחיים לא גזלנו אדמות של פלסטינים. התושבים קראו לי מוכתר אל מכתיר, המוכתר של המוכתרים, והגיעו אלי לא אחת עם מגש וכוסות תה כדי שאיישב סכסוכים ביניהם".
ומערכת היחסים היום?
"דווקא עם הערבים מכפרי הסביבה מעולם לא היו בעיות. אריאל מספקת להם 2,500 מקומות עבודה ובקרוב תוקם בעיר בריכת מים ענקית שתספק להם ולתושבי האזור מי שתייה".
האם אי פעם עלה אצלך החשש שהסכם עם הפלסטינים יוביל לפינוי אריאל?
"בהחלט. בחזון שכתבתי ב-1979 והגשתי למנחם בגין הסתמכתי על מה שהיה בסיני ואמרתי שאם לא ניישב את השטחים המוחזקים בקצב ובמהירות הנדרשים גורלם של הישובים ביהודה ושומרון יהיה כגורלם של הישובים בסיני. בגלל זה רציתי באריאל מאסה קריטית של אנשים".
הקמת אריאל התנהלה בקלות?
"אריאל הוקמה ועדיין מתפתחת מתוך קשיים שקשה לתאר. בגלל מיקומה, על כל מדרכה נדרשים פי שלושה אישורים מבכל עיר אחרת. להרצליה, למשל, אין על הראש את משרד הביטחון או המינהל האזרחי. חוץ מזה, נסי לתכנן תוך פחות משנה מערכת חינוכית, מערכת בריאותית ומערכת תרבותית. מבחינתי אריאל היא מפעל חיים. אני ראש העירייה היחידי בארץ שייסד עיר וגם עמד בראשה תקופה כל כך ארוכה".
מהו הדבר החכם ביותר שעשית עבור אריאל?
"כאשר זיהיתי את גל העלייה מחבר העמים והפכתי ליחיד שהביא לשומרון כל כך הרבה עולים. כיום הם מהווים 43 אחוז מהאוכלוסייה, והילדים שלהם כבר צברים".
בתקופה האחרונה נשבע נחמן כי לא ייתן לדבר להוציא אותו משלוותו. עצבים ומתח, כך הבהירו לו הרופאים, עלולים להחמיר את מצבו. אלא שהנדר שלו נמוג בחלל במהלך הישיבות, שבהן הוא מוצא את עצמו מול מועצת עיר לעומתית. חוסר הרגישות של חלק מעמיתיו לשולחן חוצה כל גבול אפשרי. הם אינם מאשרים החלטות או רעיונות שנחמן מעלה, מעכבים בגסות כל תקציב שנועד לשיפור העיר.
ביום ראשון השבוע הרגיש נחמן שאינו יכול יותר. הוא אחז בפטיש העץ, הכה בחוזקה על השולחן והכריז על פיזור הישיבה. "אני מבין, אתם מחפשים כל דרך להרוג אותי", אמר בכעס לפני שיצא. "יש אנשים חסרי לב החושבים רק על טובתם האישית", נחמן מתקשה לעכל.
"יושב אדם, שגם אשתו חולה בסרטן, ואין לו שום אמפתיה. שאלתי אותו איך הוא, שרואה מדי יום את הסבל של אשתו, מתנהג כך. הקמתי את העיר, עשיתי הכל עבור התושבים, אבל במועצת העיר יושבים אנשים שלא מבינים דבר. שלושה ימים אחרי שחתכו אותי בבית החולים, ניסו המתנגדים להדיח את הסגן שלי ולמנות מישהו מטעמם. מתוך בית החולים, כשאני חולה ועם תפרים, נאלצתי להוציא איגרת לתושבים כדי לספר להם על הבושה. אנשים קיבלו גועל נפש מההתנהגות הזו".
אם היית יודע בוודאות שתפקידך מפריע להחלמה, היית קם ועוזב?
"אני מאמין שכן. אריאל היא החשובה לי, אבל היום יש אספקט נוסף. אני רוצה להיות כאן בשביל הנכדים, אבל מצד שני אני לא מתכוון לתת לקבוצה שאינה מבינה בניהול והקמת עיר לקחת את המושכות לידיים".
למרות הלחץ שעלול לפגוע בבריאותך?
"אין ספק שהכעסים לא מסייעים ליציבות המחלה, ולכן החלטתי שאני לא יוצא יותר מכלי ולא לוקח ללב. הבהרתי למתנגדים שכל החלטה שלא יאשרו רק תפגע בתושבים, לא בי. כנראה שהם לא מבינים שטובת העיר נמצאת בידיים שלהם. כל עוד אני כאן, הדברים מתנהלים איכשהו בסדר, אבל ברגע שלא אהיה כאן, יהיה בלגן כמו בערים אחרות. בחיי שלפעמים אני לא קולט. פעם אחת אמרתי לאופוזיציה, 'הרי אתם יודעים שאני חולה, שאני נלחם על החיים שלי, אז אתם לא חושבים לגייס קצת אנושיות? בכוונה להכניס את הסכין בבטן? מה אתם רוצים, שאמות?'.
"אז אני רוצה להודיע להם שהשמועות על מותי מוקדמות. הם לא מפחידים אותי. רוצים לאשר, טוב. לא רוצים לאשר, גם טוב. לא יאשרו את תקציב 2013? אסתדר עם מה שנותר מתקציב 2012. שהם יסבירו אחר כך לתושבים אילו פרויקטים הם תקעו. לאחרונה התקנו עמודי חשמל והיה צורך לסגור את התשלום בהנהלת החשבונות. במועצה היו שקמו והתנגדו וביקשו לראות פירוט. כל אחד מהם נעשה פתאום רואה חשבון. אז הוצאתי פירוט והוספתי רשימה המראה שהם בעצמם הצביעו בעד הפרויקט".
נראה שחברי מועצת העיר מטרידים אותך יותר מהסרטן.
"אין סיכוי. מטריד אותי רק לאבד שליטה על מצבי. בשנה שעברה, תוך כדי טיפולים בסרטן הראשון, נכנסתי למקלחת ופתאום נפלתי. התעלפתי. זו הייתה ההתחלה ונשברתי. בכיתי לרופא שאני רגיל להיות חזק, שכולם יודעים שרון נחמן הוא סלע, ומה שמפילים עליו מתנפץ, אז מה קורה לי עכשיו? לא הבנתי איך המחלה מצליחה לשבור אותי ולהפוך אותי לסמרטוט. אחרי האירוע המוחי היה קשה אפילו יותר כי הדיבור הוא מהות החיים. פתאום אני מובל על ידי מחלה ולא מוביל. רק לאחר שהחלמתי מהסרטן בפעם הראשונה, למרות שסיכויי לחיות עמדו רק על 30 אחוז, הבנתי שאני יכול להתגבר".
יש משהו משמח בכל הרגעים הקשים?
"הדברים הקטנים. הנסיגה, הערכים הנמוכים, ההתגברות על עוד קושי קטן שהסרטן מציב בפניך".
היית בהלם כשהבנת שהסרטן חזר?
"לא. עשיתי פלאשבק למחזאית ענת גוב, שאמרה כי לא תאריך את חייה בצורה מלאכותית. בהתחלה חשבתי לוותר על הכימותרפיה ולחפש רק דרכי טיפול אחרות".
ואיך אתה מרגיש היום?
"בכל יום ראשון אני נוסע למרכז דוידוף בבית החולים בילינסון, כדי לקבל כימותרפיה, ואז אני מרגיש טוב שלושה ימים. ככל שחולף הזמן ההשפעה עוברת ויש אפקט של שקיעה וחולשה למשך יומיים. לקראת סוף השבוע אני מתרומם שוב".
יוצא לך לחשוב על המוות?
"האמת, לא. אני לא בכיוון הזה. אין לי זמן להתעסק עם המוות, אני חושב קדימה".
ב-35 השנים ברוטו, שבהן מנהיג נחמן את אריאל מעולם לא חשב לעסוק בקריירה אחרת, למעט קדנציה אחת שבה שימש גם כחבר כנסת. עם הקמת היישוב ועד לשנת 1979 עמד בראשו ולאחר מכן פרש. ב-1981 נבחר יעקב פייטלסון לראשות המועצה ונחמן שימש כסגנו, במקביל לתפקידו כסמנכ"ל רשות השידור. בבחירות ב-1985 החליף נחמן את פייטלסון, ומאז הוא יושב על הכיסא ומנהל עיר של 19 אלף תושבים.
אף פעם לא חשבת להחליף קריירה?
"אף פעם לא נמאס לי, כל יום אני יוזם פרויקט חדש. יש לי במגירה תוכנית אב ל-60 אלף תושבים ויש המון מה לעשות. אני מאמין שלכל אדם יש תחליף, אבל ייקח לפחות שנתיים כדי להיכנס לנעליים האלה".
נראה כי הבחירות האחרונות לראשות העירייה שברו אותך.
"זה היה מעליב. האנשים יודעים מה אני עושה לטובת אריאל ורצו להחליף אותי בגלל רגשות אנטי. טענו שאני דיקטטור מבלי לבחון מה עשיתי. למשל, תקפו אותי על מרכז הספורט ואמרו שבמשך שנים הוא היה פיל לבן. ככה גם דיברו על היכל התרבות בעיר. המתנגדים הם אנשים שלא מבינים דבר. מעולם לא הביאו תרומה, והם לא קולטים שאי אפשר לסיים פרויקטים ללא כסף.
"המדינה לא נתנה לי דבר להקמת אריאל, כל פרויקט נעשה בעשר אצבעות ובזכות התרומות שהבאתי מחו"ל. לצערי, זיהיתי את המתנגדים רק שבועיים לפני הבחירות. עד אז הייתי בטוח שאני מקבל כ-65 אחוז מהקולות ופתאום הכל התהפך. מאז אני עושה את העבודה. ב-2008 פתחתי את הקאנטרי וב-2010 את התאטרון והמרכז למנהיגות. אבל את אותו ליל בחירות אני לא שוכח. הרגשתי שכולם חברו כדי להצביע נגדי".
אז מדוע המשכת בתהליך?
"הרגשתי שלא סיימתי את העשייה. אריאל ורון הם שני צדדים של מטבע אחד. במועצת העיר לא מכירים את הלחצים הבינלאומיים על ראש הממשלה, את הדקויות של ההקפאה, את הקושי בלגייס תרומות. אם לא הייתי מביא כסף לא היה כאן כלום חוץ מבתי מגורים, מדרכות וקצת גינון. את היכל התרבות הממשלה לא בונה, ומדובר בפרויקט של ארבעה מיליון. אז לקח לו להסתיים 20 שנה".
ובסוף הוא נפתח וגרר מחאה של אמנים שהחרימו את אריאל.
"האמנים עשו להיכל התרבות את הפרסום הכי טוב שיש, ובסופו של דבר כולם מגיעים להופיע כאן. למה להכניס פוליטיקה לאמנות? מדוע ילד בכיתה ד' לא זכאי לראות הצגה מסוימת בגלל מקום מגוריו?".
כך התייחסת גם לחרם האקדמי על אוניברסיטת אריאל?
"אני מרחם על המרצים האלה. מאותה סיבה אני לא מתווכח, למשל, עם שלום עכשיו. למה? קודם כל שיבנו יישוב אחד, שיקימו עשרה בתים בנגב או בגליל, ואז אדבר איתם. בגלל אותן סיבות התעלמתי גם מהפרופסורים. מעטים האנשים בעולם שיכולים לומר שהם הקימו עיר מאפס, כמוני, ואחר כך ניהלו אותה שש קדנציות. הבעיה היא שאף אחד לא מעריך.
"לפני מספר שנים המליץ עלי יוסי אחימאיר לקבלת פרס ישראל על מפעל חיים, אבל זה לא קרה. למה שאקבל? הרי אני מאריאל ויש כאן בעיה פוליטית. חוץ מזה, אמרו שלא ייתנו לי פרס כל עוד אני בחיים. אז גם פה רוצים שאמות קודם?".
אתה מרגיש שמפעל חייך מתמוטט?
"לא. היום אני בן 70 ולכל גיל יש את התובנות שלו. לא מעניין אותי כסף ואני לא סובל עושק. אני סוציאליסט. היה לי ייעוד והייתה לי מגמה. רציתי להקים אחיזה ישראלית במרכז השומרון והצלחתי. אלוהים עזר לי כל התקופה. הוא נתן לי חזון ויכולת להגשים את החלום. ראיתי את העיר צומחת מול עיני. לא הרבה אנשים זכו לכך בחייהם".
tal.ariel@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם