הרגע שבו נגמר חלום ומתחיל סיוט
כל כך הרבה פעמים יצאנו ונכנסנו מהקליניקה הזו. יציאה כבדה כל כך לא חווינו. הרגשנו שכל מי שישבו במסדרון הצר הסתכלו עלינו וידעו שהרגע נגמר חלום והתחיל סיוט. היינו שקופים, אטיים ולאים. לו רק ידענו שזה אחד הרגעים הקלים בסיפור. ההפריה, פרק 13
לפני שאתם מתירים גם את דמי כשמאלן, שלא רוצה לתלות מסתננים בכיכר העיר, אנא זכרו כמה אנסים, רוצחים ושודדים יהודים כשרים מסתובבים במקומותינו.
והנה חידה: ניסים זאב הסביר השבוע שהומואיות היא כבר לא רק תועבה, אלא זנות ממש. האם מישהו יודע למה ניסים זאב כל כך מפחד, חושש ושונא הומואים? הפתרון בסוף הטור.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
שלום, שמי גיא מרוז ואני מכור לאוכל בבתי חולים. סליחה שאני פותח בזה ולא במצב לבה (הפועם לפרקים) של אורלי רעייתי שתחיה. גיליתי את זה אכן באשפוז האחרון במחלקת טיפול נמרץ לב אליה הגענו באישונו של עוד לילה קשה. החולה כאמור מרגישה טיפה יותר טוב ואפילו מתלוצצת עם בעלה, אבל הבעל איך לומר, חולה, חולה מאוד. אני מכור לעניין הזה. לרבע עוף, לפתיתים הדהויים, לסלט הגזר שמשמש כקינוח ולביצה הקשה (מדי) בבוקר.
לא ייאמן שבמחלקת הלב של בית החולים המשובח בישראל מוגש אוכל שנוגד את אמנת ז'נווה מבחינת הבריאות, אבל כה טעים ושמנוני מבחינת הטעם. מי נותן
אין יותר עוף שמן, אין פתיתים מלאים ברוטב מקופסה טעים עד אימה ואין יותר פירה. מצד אחד הבטחנו לא לשוב לשם לעולם, מצד שני, עוד לא דיברנו על העוף הממולא בבצק בלתי איכותי שגם את זה טחנתי עד דק. אם מישהו מכיר קבוצת תמיכה לכאלה שהתמכרו לאוכל הזה, הוא מוזמן ליידע אותי. תודה ומי ייתנני עוד עוף. עם העור.
תקציר הפרקים הקודמים:
◄ אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד
◄ בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי
◄ סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
◄ לספור את הדקות: הימים שאחרי שאיבת הביציות
◄המסע לילד: המתנה מורטת עצבים
◄ אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
◄אורלי וגיא יוצאים לסיבוב השני
◄ 12 ימים של פנטזיה משוגעת
◄ "מזל טוב, אתם בהיריון". האמנם?
◄ פרק 10: אושר עילאי, אבל מוקדם מידי
◄ יש דופק. צלול בהיר, חזק, מלא און
◄מפח הנפש של אורלי בקופת חולים
החלטנו לעשות ילד והתברר שלמרות שלושת ילדיי הבגירים, במקום מיליוני הזרעים שצריך כדי לנפק עולל - יש לי בערך 15. נכנסנו לטיפולי הפריה, שבהם האישה כמובן היא זו שמטופלת, סופגת ומוזרקת (ומושפלת) למרות שהבעיה היא אצלי.
הניסיון הראשון נכשל, אנחנו נמצאים בעיצומו של הסיבוב השני בו הוחזרו לרחם של אורלי שלוש ביציות מופרות ומשובחות, אחת שרדה ואפילו קיבלנו צילום ושמענו דופק. הפרק הקודם לעומת זאת נגמר בחוסר דופק שנבדק בקופת החולים, אנחנו בדרך לרופא הפרטי לווידוא חיים. הפרק ה-13:
אנחנו מגיעים לקליניקה של הרופא הפרטי, זה שמלווה את כל התהליך מהיום הראשון. למרות שבדרך כלל התור אצלו יכול להימשך עד אמצע הלילה, הוא מקבל אותנו מיד ומכניס אותנו לחדר הקטן, זה שרק לפני שבועיים היה כל כך מקסים, מלא דופק וצילומי אולטרה-סאונד שוקקים חיים.
אורלי נשכבת על המכונה. הרופא, גם עיניו לא הביעו המון תקווה בשלב הזה, מעביר את המכשיר על בטנה הרזה. הרגע הזה, שבו הוא מחפש את הצליל הגואל של הדופק נמשך, וסליחה על הקלישאה, כמו החיים כולם. נצח הוא אנדרסטייטמנט באופן מובהק. וגם השקט הזה, שמופרע רק בגלל ההד הזה של הדמעות של אורלי וכן, לפעמים גם לדמעות יש עולם וסאונד משלהם. ואין דופק, העובר מת.
כל כך הרבה פעמים יצאנו ונכנסנו מהקליניקה הזו. יציאה כבדה כל כך לא חווינו. התחושה הייתה שכל אישה ואיש שישבו במסדרון הצר הסתכלו עלינו וידעו שהרגע נגמר חלום והתחיל סיוט. היינו שקופים, אטיים ולאים.
לו רק ידענו שזה היה עוד אחד הרגעים הקלים של הסיפור הזה, כי הימים הבאים, שבהם בחורה בת 39 עוברת אירוע לב, נלקחו מסרט בדיוני שלא שייך לחיים שלנו, ועל זה בשבוע הבא, אולי הפרק המסיים.
כלב: אתה מבין שזה הכול בגללך?
אני: מה בגללי?
כלב: האירועים בלב, האסתמה הקשה, הירידה בבריאות, זה הכול מאז שהיא הכירה אותך!
אני: אז מה אתה מציע לי לעשות?
כלב: להתפטר וטובה דקה אחת קודם. אתה חדל אישים, אישיות מעצבנת ובלתי נסבלת.
אני: אבל אתה יודע שאני גם זה שבחר בך כי אורלי דווקא רצתה את הכלב השחור...
כלב: אני רוצה להגיד לך ולעם שכל הדברים שנאמרו הם מאחורינו, ולטובת העם המדינה אני מציע ששלושתנו נישאר ביחד.
אני: לזוז?
כלב: כן, אתה מסתיר לי את אשתו של היועץ המשפטי לממשלה עומדת לדין לבד כי בעלה לא ראה את ההודי שהסתובב להם בבית. זוז!
זכינו בפרס "כד החלב" לתקשורת מצטיינת.
אין חלב בכד, אבל יש כבוד.
פתרון לחידה: לא זאת השאלה. השאלה היאעד מתי נמשיך לצטט דברי הבל וטמטום שופע מבית היוצר של חבר הכנסת זאב.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם