אפילו קרויאנקר עוזב את ירושלים, למה?
דוד קרויאנקר, המתעד הכי חשוב שהיה לאדריכלות בירושלים מאז ומעולם, עוזב את העיר אחרי 73 שנה, ולוקח איתו אוסף ויזואלי אדיר של בנייני העיר והרבה זיכרונות. בריאיון בלעדי הוא מספר שהגעגועים לנכדים בשפלה הכריעו את הכף
כן, גדול מתעדי האדריכלות הירושלמית בכל הזמנים, האיש שכנראה יודע טוב יותר מכל אחד אחר את סיפורם של מאות ממבני העיר, עוזב את המקום שנולד בו לפני 73 שנה. אם זה היה תלוי בו, סביר שהיה נשאר בעיר. אבל הדור הצעיר, זה שסיים ללמוד ומצא עצמו בעיר שלא יכולה להציע לו הצעה מפתה, עזב, ושתי בנותיו גרות כבר שנים בשפלה.
גם עם זה יכלו בני הזוג קרויאנקר להתמודד, אבל הבעיה האמיתית התעוררה עם לידת הילדים של הילדים. המרחק מחיוך הנכדים והנסיעות התכופות למרכז הכריעו את ליאורה ודוד קרויאנקר, ועכשיו גם הם מצטרפים להגירה השלילית מהעיר.
רק שבמקרה הזה, זה לא סתם עוד זוג שנמאס לו מירושלים; במונחי המקום אלה בני אצולה שעוזבים. "זאת הייתה ההזדמנות האחרונה כמעט", אומר לי קרויאנקר ומצביע על מגדלי הקרטונים. "אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות את המעבר הזה בעוד שנה או שנתיים".
ביום שלישי האחרון זה נגמר, והמשאיות עלו על כביש מס' 1 בדרך לביתם החדש במדינה שמצפון. "אתה מגיע לגיל 73, יש לך שתי בנות נחמדות מאוד שכבר מזמן לא נמצאות בירושלים, ויש לך שלושה נכדים קטנים ועוד שניים מתבשלים - זאת אומרת שעוד מעט יהיו לנו חמישה נכדים. ליאורה היא סבתא מאוד~מאוד סבתאית, במובן החיובי. היא נוסעת למרכז יומיים בשבוע, וגם נסענו לשם בשבתות. זה לא חיים", אומר האדריכל יקיר ירושלים.
כדי להקל את הגעגועים, עם לידת הנכדים הם רכשו דירה בתל אביב ודאגו להגיע אליה כל שבוע, עד שחיי הנדודים נמאסו עליהם. איך הוא אמר - זה לא חיים. גם השבוע, שעה שהאורזים הסתערו על תכולת המדפים בסטודיו שבקומה התחתונה, חייו אינם חיים. מעבר לתשישות הפיזית הנובעת מהלוגיסטיקה שבהעברת חיים שלמים לארגזים, קרויאנקר מותש נפשית.
הוא מספר שיתגעגע להיכרות שלו עם הדברים הקטנים, כמו זה שהוא
"כשאעבור לתל אביב לא יהיה לי את זה. יהיו דברים אחרים, תהיה לי את הקרבה של הנכדים. אולי זה לא יפה להגיד, אבל היתרון הגדול של הנכדים הוא שהם קטנים מאוד. יש לי היכולת ליצור איתם קשר כשאני לא כל כך צעיר, והם עוד צעירים ומעוניינים לראות את הסבא שלהם. אני חושב בגיל שמונה או תשע הם בכלל לא ירצו לדעת מי זה הדבר הזה. אולי אני מגזים, אבל צריך לטפח את הקשר איתם מגיל צעיר. שלא יגידו להם: 'הנה סבא דוד הגיע', והם יגידו: 'אה, מי זה? איפה הוא היה עד היום?'".
בניגוד לרוב העוזבים את ירושלים, קרויאנקר לא נוטש כי לא הצליח למצוא עבודה בעיר. במקרה שלו מדובר בהפך הגמור: "אני לא עוזב את ירושלים בגלל תחלואיה, שכולנו מכירים, ואני לא מתכוון לחזור על הקלישאות שכבר הפסיקו לעניין, אף שחלק גדול מהן נכון", הוא מסביר.
"אם הבנות והנכדים שלי היו בירושלים, לא הייתי עוזב, אם כי כמעט לא נשארו כאן אנשים משכבת הגיל שלנו". נוסף להיכרות האינטימיות עם העיר שתאבד, יש עוד עניין שמטריד אותו במעבר: "אתה יודע ממה אני מפחד פחד מוות? מיוני, יולי ואוגוסט", הוא אומר. "אתה לא יכול ללכת אפילו לאוטו. דאגנו להתקין בבית מערכת מיזוג מיוחדת במינה".
קרויאנקר מגדיר את עצמו כילד יורם מרחביה, בן להורים יקים שעשה את המסלול הרגיל של בני דורו. הוא למד בליד"ה ובצבא שירת בצנחנים, ואחרי שסיים את חובתו נסע ללמוד אדריכלות בלונדון. כשחזר עבד אצל האדריכל דוד רזניק. הימים היו ימי מצהלות איחוד העיר, והעירייה החלה לגייס אדריכלים מהמגזר הפרטי לתפקידים ביחידה שקיבלה את השם "היחידה לתכנון אורבני".
בראש היחידה עמד מירון בנבנישתי, שהיה סגן ראש העירייה לענייני תכנון. "היחידה הוקמה מסיבה פשוטה מאוד, כך אני מעריך בראייה לאחור: מיד אחרי מלחמת ששת הימים נפלו על העירייה אלף ואחד פרויקטים שהיא לא ידעה איך להתמודד איתם", מסביר קרויאנקר.
"בתקופה שלפני איחוד העיר כמעט לא היה כאן פיתוח, ובהתאם לא היו פרויקטים. היו שלושה פרויקטים גדולים, בתחום הבנייה הממלכתית או תקומת ישראל: אחד זה משכן הכנסת, קריית הממשלה ובנייני האומה - שהיו אמורים להיות מרכז התפוצות. השני הוא האוניברסיטה העברית מחוץ להר הצופים, והשלישי הוא מוזיאון ישראל.
"למעשה מה שתכננו לעשות אחרי 1948 הוא להפוך את שלושת המקומות הקטנים האלה למוקד השלטון, התרבות והחינוך של מדינת ישראל ואם אתה מסתכל על זה, זה מה שקרה. זאת אחת העובדות הפיזיות הבולטות בירושלים המודרנית.
"בעצם זה היה צריך להיות קונטרה לעיר העתיקה שאבדה לנו. נוסף לבנייה הממלכתית ולבניית ההנצחה - הר הרצל, בית הקברות הצבאי וכל הדברים האלה – הייתה עבודה גם בפיתוח השיכונים הציבוריים הגדולים בדרום-מזרח ירושלים, שקלטו את מאות אלפי העולים החדשים. אחרי 1967, לעומת זאת, נפלו על העיר מיליון ואחד בתי מלון, וכולם רצו להיות קרובים לחומות העיר העתיקה. כל אחד רצה שהאורח שלו יוכל להתגלח כשהוא משקיף לתוך רחבת הכותל המערבי. היו לחצים לבנות מלונות גבוהים קרוב ככל האפשר לעיר העתיקה".
באותם ימים המחלקה לתכנון בעירייה הייתה קטנה ומצ'וקמקת וכללה מהנדס אזרחי בשם עמיקם יפה. קרויאנקר מגדיר אותו כאדם אינטליגנטי, אך הוא נאלץ להתמודד עם בקשות להקמת פרויקטים גרנדיוזיים שהגיעו לאחר האיחוד ההיסטורי של העיר. "מירון בנבנישתי אמר, אני לא יודע אם בקול רם או לעצמו, שצריך להקים גוף שייתן לו גיבוי ויוכל להתמודד עם פרויקטים גדולים כאלה ועם כל מיני פרויקטים של שימור - מונח שלא היה אז בתודעה ואף אחד לא ידע מה זה", משחזר קרויאנקר.
"הבריטים ייחסו כבוד גדול רק למה שהיה בתוך החומות, לא מחוץ להן". נחלת שבעה, לשם המחשה, הייתה מיועדת להריסה. באותם ימים היו כאלה שטענו כי המניעים לכך אנטישמיים, אך לקרויאנקר יש תשובה אחרת: "זה היה הפער בין 3,000 שנות היסטוריה ובין 150 שנה מחוץ לחומות", הוא אומר. "'זאת היסטוריה?' שאלו האנגלים. זה כמו יין ישן ויין משלשום".
מאותה תקופה, קרי סוף שנות השישים ותחילת השבעים, ירושלים הובילה טרנד של שימור ומאבק להצלת מבנים היסטוריים. חלק מהם, כמו בית אות המוצר, הוסתרו מאחורי גדרות תיל ושכנו בכלל בשטח הפקר. "אחת הבעיות שהתמודדתי איתם הייתה מבנים שפתאום התעוררה לגביהם שאלה של שימור", מספר האדריכל. "ואז עלה רעיון שצריך לזקוף לזכותו של בנבנישתי: בחלק גדול מהמאבקים, למשל בכל האזור שנקרא מייל התרבות והגן הלאומי, שאמרו שלא צריך אותם, הוא הציע להסב בניינים היסטוריים לשימושים חדשים".
בנבנישתי לא המציא את האופנה הזו, הוא פשוט ייבא אותה מאנגליה ומארצות הברית. אחד הפרויקטים הידועים ביותר בעיר שזכה לשימור מסוג כזה הוא בניין טחנת הרוח ברחוב רמב"ן. "מתי ליפשיץ, קבלן ידוע מאוד, קנה את הבניין, וקיבל תכנית הריסה לטחנה והיתר לבנות שם בית מגורים. המחירים לבתי מגורים היו אז גבוהים מאוד, ופתאום בא איזה פוץ ואומר לו: 'שמע, בוא ננסה לשמר'", נזכר קרויאנקר באירוע, שלדבריו הוא מקרה קלאסי.
"ליפשיץ כבר עמד להרוס את המקום בבולדוזרים ואמר, 'לא מעניין אותי, יש לי היתר הריסה והיתר בנייה, לא רוצה לשמר'. ישבנו וחשבנו מה לעשות, והחלטנו שצריך להציע לו הצעה טובה. ואז עלה הרעיון לשנות במהירות את ייעוד המקום לשימוש מסחרי. באותם ימים זה היה שווה פי שלושה, והקבלן אמר שהוא מוכן לשקול את זה וביקש לראות מה נותנים לו. אמרנו לו שקידמנו את השימוש המסחרי בוועדה, וטדי קולק גיבה את ההחלטה. בסופו של דבר הוא התחרט, אבל זה לא משנה. ההצלחה הייתה שזה היה שימור על בסיס עסקי, לא הייתה בזה שום פילנתרופיה".
מכאן נפתחה הדרך לגל של מבצעי שימור מבנים ברחבי העיר. "בשנות השבעים והשמונים, בתקופה של טדי קולק, ירושלים הובילה את נושא השימור, היא הייתה החלוצה בארץ בנושא הזה", נזכר קרויאנקר. "בשנים האחרונות המצב הידרדר מכל מיני סיבות, ותל אביב משיגה אותה".
תנופת השימור והשינויים בעיר כללה גם כמה פעולות שקרויאנקר מגדיר כחשובות מאוד. אחת מהן נדונה בממשלה בשלהי 1967, ועסקה בריאה הירוקה שסביב החומות. הריאה תוכננה כדי שהעיר החדשה לא תידבק לעיר העתיקה, והתבססה על תכנית בריטית שלא יצאה אל הפועל. לצד החגורה הרעננה שהייתה אמורה להקיף את החומות, הוחלט להרוס את שכונת המגורים שעמדה במקום שהיום נמצאת בו רחבת הכותל, ולחשוף את חומות העיר העתיקה באמצעות הריסת בתים שנבנו עליה ובצמוד לה בתקופה העות'מאנית.
בעניין הזה יש לקרויאנקר הרבה דברים טובים להגיד על טדי קולק: "לטדי קולק היה כרטיס ביקור כשנכנס לתפקיד. מה שחשוב הוא לא אם אתה מביא איתך לתפקיד הרבה כסף, אלא מה עשית לפני כן". בדברים אלה האדריכל רומז כמובן לראש העירייה הנוכחי, והוא גם משווה בין קולק ובין העסקונה הפוליטית שמנהלת את העירייה היום.
קולק נתן גב ליוזמה של בנבנישתי להשתמש במבנים לשימור לצרכים מודרניים, וראש היחידה מינה את קרויאנקר הצעיר לאסוף חומר רקע על בניינים שעמדו בפני דיון לקראת שימור. "בכל פעם שהיה דיון בבניין מסוים, מירון ביקש ממני להכין חומר היסטורי עליו", הוא נזכר.
"בעקבות התפקיד התחלתי להכין סדרה של חוברות בנושא שהודפסו במאה עותקים, והעסק הזה התחיל להתחבב עליי. מובן שהחוברות לא נמכרו, אלא הופצו בעזרת העירייה, אבל כמה מהן היו פופולריות מאוד. התחלתי להתעניין בזה ואמרתי לעצמי שצריך לעשות עם זה משהו רציני - יש פה עיר שלמה שמאחוריה ניצבת היסטוריה עשירה.
ב-1970 הקימו את מכון ירושלים לחקר ישראל, ועמדו בראשו שני אנשים: פרופ' יהושע פראוור ופרופ' דוד עמירן. באתי אליהם והצעתי להתחיל מחקר על אדריכלות בכל מיני סגנונות בעיר, והכנתי איתם תכנית אב. אמרתי להם שהדברים הכי דחופים נמצאים מחוץ לחומות. הצעתי להם להתחיל לכתוב על הבנייה מחוץ לחומות ולגמור בעיר העתיקה. זה אמנם הכי חשוב, אבל הכי פחות דחוף", הוא מגולל את סיפורו של מפעל חייו.
צמד הפרופסורים גילה עניין ביוזמה של האדריכל, וכך נולדו שישה כתבי יד העוסקים באדריכלות בעיר. היו שהתנגדו להוצאתם, אבל להסכמה של עמירן ופראוור התווספה תמיכתו של קולק והוחלט לקבוע פגישה בהוצאת ספרים.
"אורה אחימאיר ניהלה אז את המכון", משחזר קרויאנקר. "אני לא יודע מי סידר את זה, אבל נקבעה לנו פגישה עם אהרון דברת, מי שהיה מנכ"ל 'כלל', ול'כלל' היה איזה משהו קטן שנקרא הוצאת 'כתר'. אורה אחימאיר ואני הוזמנו לתל אביב לפגוש את אהרון דברת בבניין 'כלל' ברחוב דיזנגוף.
"הגעתי לשם כפוף עם שני תיקים שהכילו את כתבי היד וקניות שעשיתי בדרך. עלינו במעלית ונכנסנו לחדר של דברת, הוא ישב על שולחן גדול ולצדו שני אנשים. אחד מהם היה סמנכ"ל 'כלל' חזי שלח - אביו של עפר שלח, דמות ידועה מאוד ואיש דומיננטי - ולידו ישב אליאב כהן, מנכ"ל 'כתר'. הראינו להם את כתב היד והאיורים.
"דברת התחיל לדפדף ואמר, 'יפה מאוד, יפה מאוד'. הם התלחשו ביניהם, ואז הוא אמר, 'יפה מאוד, אבל לא בבית ספרנו'. יצאנו אבלים וחפויי ראש, ואז בדיוק נפתחה הוצאה בשם 'דומינו' והם לקחו את הספר. בסוף הוא הצליח מאוד, הוצאת 'דומינו' נסגרה ומנכ"ל 'כתר' קנה את הזכויות. כל פעם היה אומר לי איזו טעות הוא עשה אז". אגב, מאז הפעם ההיא כל ספריו של קרויאנקר, שהוציא מעל 30 ספרים עד היום, יצאו בהוצאת "כתר".
לגבי תחום עיסוקו מעיד קרויאנקר: "אדריכלות בפני עצמה היא לא מי יודע מה מעניינת, אבל כשאתה מספר על הדמויות מאחורי חומות האבן ומסביר למה בית שנבנה בטלביה שונה מבית שנבנה באותם ימים במרחק 200 מ' ממנו ברחביה, זה מעניין".
מצב האדריכלות בעיר טוב או לא?
"בגדול יש דבר אחד שמציל את האדריכלות בעיר, וזו הבנייה באבן. בשבילנו זה מובן מאליו, כי אנחנו חיים בתוך זה, אבל זה עניין נדיר. הבנייה באבן יוצרת מכנה משותף לכל הבניינים מכל התקופות ומכל הסגנונות. חוץ מזה, כאשר האדריכלות היא בינונית ומטה האבן היא חומר מגביל, ולהגביל אדריכלים בינוניים זה דבר חשוב. תאר לך שלא הייתה הגבלה - היית מקבל בניינים מקרמיקה, גאודי בנוסח גטו לודג' וכל מיני דברים כאלה. הרבה מאוד אנשים שבאים מחוץ לארץ מתרשמים מאוד מהדבר הזה, שאנחנו רגילים אליו כל כך. כמו שניו יורק היא זכוכית ומתכת, לונדון היא לבנים אדומות וצנעא היא חמר, כך ירושלים היא אבן. אני באמת אוהב את העיר. זאת עיר מהפנטת מבחינה אדריכלית".
ומה הלאה? קרויאנקר מתכוון לעבוד על פרויקטים נוספים הקשורים בירושלים גם ממקום משכנו החדש. מנגד, אין לו שום כוונה להתחיל לתעד את האדריכלות בתל אביב. "עשיתי את כל מה שאני רוצה לעשות, אני ממשיך לעבוד על ירושלים ויש לי עוד כמה פרויקטים", הוא מספר.
"אין עוד עיר בעולם שעברה תהליך תיעוד כפי שאני עשיתי בירושלים. זו לא ארכיטקטורה, אלא החלל העירוני שאתה חי בו". עד היום הוא מקבל פניות מאנשים ששואלים אם הוא יוכל לספר להם על בניין כזה או אחר, והאם הוא הכיר איזו גברת אפשטיין שגרה בקומה השלישית של איזה בניין ברחביה. "אתן לך משפט נחמד", הוא משחרר הצהרה לסיום.
"כאן עברו עליי ילדותי, נעוריי, בגרותי וזקנתי, ואני גם עומד להיקבר כאן". לשאלה האם הוא מתכוון להמשיך לבקר בעיר, או שהוא עומד ליהנות ממנעמי החורף המפנק של תל אביב והמישורים, הוא משיב: "אני מתכוון להגיע לעיר. בהתחלה חשבנו לקנות דירה קטנה בעיר, אבל אם אני ארצה מאוד אוכל לקחת חדר לשני לילות בבית ההארחה של הכנסייה הסקוטית, לשבת במרפסת ולהסתכל מהנקודה הכי יפה ולהגיד 'האו וונדרפול ג'רוזלם איז'".
"הבניין האיכותי ביותר שהוקם בעיר לאחר קום המדינה הוא בית המשפט העליון. נכון שהוא קצת מפואר, ויש האומרים מפואר מדיי ומתנשא, אבל אני לא חושב כך. אני חושב שבניינים מייצגים במידה רבה מאוד את המעמד של אלה שיושבים בהם, ואם יש מושב שחשיבותו הרבה היא כמעט קונצנזוס בציבור הישראלי זהו בית המשפט העליון.
"ראוי היה שהמוסד הזה ישכון בבניין איכותי מאוד גם מבחינת עיצוב, גם מבחינת גימור וגם מבחינת ההשקעה בו. חשוב לציין שהוא לא מומן מכספי הציבור הישראלי אלא מתרומת יד הנדיב, מייסודם של הרוטשילדים. לפיכך, אין בכלל מה לדבר כאן על הנושא של בזבוז כספי ציבור, במירכאות".
קרויאנקר מסביר מה הופך את הבניין לאיכותי כל כך לדעתו: "ראשית יש בו רמת גימור שאינה נפוצה במחוזותינו. יש בו הרבה מאוד אלמנטים מהעבר, אם כי במינון אלגנטי: החצר הפנימית של רוקפלר מתקופת המנדט, הפירמידה של קבר זכריה עם המשולש והאלמנט של החלון הבולט הקמור, המשקיף אל הכנסת. יש פה אלמנטים מהעבר הארכיטקטוני של העיר. הבניין מייצג היטב את מעמדה של מערכת המשפט הישראלית, ולפי דעתי דבר נכון וחשוב. כל מי שבא לשם אומר שזה בניין מרשים", הוא מסכם.
לעומת זאת, יש לקרויאנקר רק דברים רעים לומר על בניין כלל במרכז העיר: "להערכתי בניין כלל הוא אחד הבניינים הגרועים ביותר שנבנו בארץ בכלל, גם מבחינת צורתו החיצונית וגם מבחינת החללים הפנימיים הכאוטיים", הוא קובע נחרצות.
"מי שנכנס לשם נתקל במבוך של מדרגות, עליות, ירידות ומסדרונות שמובילים לשום מקום, ואתה אף פעם לא יודע איפה אתה נמצא. הכול עשוי מאבן גרנוליט אפורה, שמשרה עלייך קדרות בלתי רגילה. זוועה, הבניין הזה הוא זוועה. אבל הדעה הארכיטקטונית שלי לא כל כך חשובה: מה שחשוב זו המציאות, והמציאות היא שחלק גדול מאוד מהחנויות שם נהפכו למחסנים של חנויות בשוק מחנה יהודה.
"אבל זה לא רק העניין של הארכיטקטורה: כאשר הקימו את המפלצת הזאת בשנות השבעים היא עוררה איזושהי תקווה שזה יהיה גורם מאיץ בהתחדשות למרכז העיר, ובעקבותיו יבואו אחרים. הכשלון המחפיר של הבניין הזה הרתיע יזמים מלהמשיך את הטרנד. הבעיה היא שהבניין שנמצא באחד הצמתים החשובים יותר בעיר, ולכן כישלונו גדול במיוחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם