ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

תכירו את המילואימניק שכבר תפר 1,000 ימים

משה אמויאל מראשון לציון, בעל עסק משגשג, אמנם השתחרר מהצבא לפני שלושה עשורים, אבל הוא לא באמת נפרד מהמדים הירוקים והמשיך להתייצב בכל פעם שנקרא לדגל. עכשיו הוא התבשר כי צבר למעלה מ-1,000 ימי מילואים

בימים בהם הערכים החברתיים מתמוססים ובתקופה בה מי שמשרת במילואים נתפש כפראייר שאין כדוגמתו, ישנם עדיין אנשים שעבורם הצבא הוא מקור לגאווה, לא לנטל. בקיצור, קחו דוגמה ממשה אמויאל מראשון לציון.

לפני מספר ימים הוא קיבל שיחת טלפון ממפקד הגדוד. "חשבתי", הוא מספר בהתרגשות, "שמדובר בעוד הכנה לאימון או יום עיון. אנחנו מדברים הרבה בטלפון ונפגשים לא מעט, אבל הפעם הוא ללא ספק הפתיע אותי מאוד".

מפקד הגדוד בישר לאמויאל כי על פי הבדיקות שנעשו במשרדי הקישור, התברר כי הוא חצה את רף 1,000 ימי המילואים מאז השתחרר מהשירות הסדיר, לפני כמעט 30 שנה. "ברגע הראשון שהוא אמר לי את זה הייתי בטוח שעובדים עליי. 1,000 ימים? זה נשמע כל כך הרבה. הוא אמר לי שזאת נקודת ציון דרך, ואין הרבה אנשים שמגיעים למספר כה רב של ימי מילואים".

איך הגבת?
"אי אפשר שלא להתרגש. אני אוהב את המדינה, אני אוהב את הצבא וזה חלק בלתי נפרד ממני. אמנם סיימתי את השירות שלי לפני שלושה עשורים, אבל מעולם לא באמת עזבתי את צה"ל. תמיד הוא נשאר בעדיפות עליונה עבורי, אי אפשר להוציא את הצבא ממני".

אמויאל (52), תושב ראשון לציון, התגייס לצה"ל בשנת 1978. "התחלתי בגדוד גולני, עשיתי איתם את הטירונות, את השלב הראשון, אבל לאחר מכן החליטו להעביר אותי לבקו"ם. הרגשתי שזה מוזר ומשהו לא בסדר. פתאום הגיעו אליי כמה

קצינים ואמרו לי שאני לא יכול להמשיך כי הפרופיל שלי היה 52, והוא לא מתאים לגולני.

"הם רצו לשבץ אותי בחיל אחר, עורפי, ובשום פנים ואופן לא יכולתי לשמוע על כך. נשארתי בבקו"ם כמעט שלושה שבועות עד שאפשרו לי להגיע לוועדה רפואית. התחננתי שיעלו לי את הפרופיל והם הסכימו לשנות אותו, וכך נסללה דרכי חזרה לגולני".

אמויאל חזר לגולני ועשה שם חיל, אבל מסתבר שגם הפרופיל הרפואי החדש לא היה גבוה מספיק ולאחר שלושה חודשים נשלח לחיל חימוש".

איך היה החיבור לחיל חימוש?
 "גדלתי בחיפה ושם למדתי בבית הספר את מקצוע החשמלאי. למרות כל הכעס והמרירות, הבנתי שאני חייב להתחיל את הפרק החדש בחיל האחר. כצעיר בן 18 כל כך רציתי להיות בגולני וזה כמעט שבר אותי. לאחר שנפתח קורס חשמלאים, שובצתי אליו ולאחר מכן שירתתי בסיני וחתמתי קבע לעוד שנה".

בשנת 1981 התחתן משה עם אשתו אורנה, ובשנת 1988 עברו להתגורר יחד עם שלושת ילדיהם בראשון לציון. "השתחררתי בשנת 82' וכעבור שש שנים פתחתי יחד עם חבר טוב חברה לעבודות חשמל, ומאז ועד היום אנחנו יחד בחברה. יש לנו כ-25 עובדים ואנחנו מאוד נהנים".

איך אתה משלב יחד את העסק והצבא?
"תוך כדי העבודה אני עושה גם מילואים, כמה פעמים בחודש. אני תמיד אוהב לראות שקצינת הקישור מתקשרת אליי, או שהמג"ד מרים לי טלפון. אני שמח שיש דיונים, הכנות לאימונים, לתעסוקות מבצעיות. מבחינתי הצבא הוא חלק בלתי נפרד ממני.

"הוא בתוכי ואי אפשר להוציא אותו. אני מרגיש מחויבות כמו ביום הראשון בסדיר כאשר התגייסתי. שאלת איך אני משלב בין הצבא לעבודה ולמשפחה? אני אענה לך על זה במשפט מיוחד: אם אתה מציע את המיטה כמו שצריך, אתה יכול לישון בשקט".

שלושת ילדיו של אמויאל שירתו כמובן בצבא. בנו הגדול (28) שירת כקצין שלישות וחתם קבע לשלוש שנים. בתו (25) שירתה כתצפיתנית ובנו הצעיר (19) מסיים בימים אלו קורס מדריכי צניחה.

"אני חושב שערכי המדינה, הנתינה כזכות ולא כחובה הם משהו שלמדתי באופן אישי בבית. אבא ואמא שלי חינכו אותי לזה, וכך אני מחנך גם את ילדיי. זה משהו שאמור להיות מובן מאליו, מושרש כבר בגיל צעיר, וברגע שהם מגיעים לבגרות, זה הופך להיות חלק מהם".

לאחרונה התחלף מפקד הגדוד של אמויאל, ובמקומו הגיע המג"ד הנוכחי, אודי אלבז. "באחד האימונים הוא שאל אותי למה אני לא עונד את דרגות הכתף שלי, עניתי לו שאני לא קצין. הוא היה בהלם. הוא אמר שיעשה הכל כדי להעניק לי את הדרגות, ואני מצידי אמרתי לו 'עזוב, אני לא צריך את זה'. באחד מימי המילואים בבסיס צריפין הייתה לנו ארוחה לקראת סוף היום, ופתאום הכניסו את המשפחה שלי בהפתעה וקיבלתי ממפקד החטיבה דרגות סגן בטקס מיוחד. מאז אני רשמית קצין הלוגיסטיקה של הגדוד".

אפרופו אשתך, איך היא מסתדרת עם ההיעדרויות הרבות שלך?
"אני מתאר לעצמי שזה לא תמיד קל עבורה, אבל היא תומכת מאוד. היא אף פעם לא הלחיצה אותי. היא יודעת שאני טוטאלי, וכמו בעבודה ובמשפחה, כך גם אני גם עם הצבא".

בימים אלו זה די נדיר למצוא אנשים שבאים מרצונם לכמות כה רבה של ימי מילואים.
"אני מאוד מקווה שאני משמש דוגמה לחיילים הצעירים בגדוד. תמיד כשהם באים הם אומרים לי שהם הגיעו לאימון בגללי. מצד אחד זה מחמם את הלב כי זה מראה שאכפת להם, שישנה הערכה והיא הדדית. מצד שני הייתי רוצה שירגישו שהם תורמים למדינה לא כי חייבו אותם אלא כי הם יכולים".
ש הבנתי שגם אביך היה מילואימניק ותיק.

"גם אבא עשה מילואים במשך הרבה מאוד שנים ואפילו היו שנים שהיינו הולכים יחד למילואים. אמנם לא באותו הגדוד ובכל זאת, בין שנת 82' ל~86' היינו משרתים יחד. הוא היה בחיל האוויר. אני חושב שממנו הגיעה המחויבות הזו. זה מהגנים שלו ושל אמא שלי. זו הירושה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...