להפיל עובר מת: המסע לילד, חלק אחרון ועצוב
עכשיו לא סתם משפילים את הגברת. עכשיו צריך להרדים ולפלוש כדי להוציא את שאריות ההיריון הכושל. יכול להיות שטעינו כשיצאנו לכל התהליך הזה? המסע לילד, פרק עצוב ואחרון
אני אשמח לקבל תשובה בכל דרך שתבחר. כלומר לי, אלוה, אין כותל שאפשר לדחוף לו ניירות מקומטים ומלאי משמעות, אבל אני זמין 24/7 ומאוד סקרן לדעת אם מדובר בנקמה או הלכה איזו אונה בדרך המלך.
ואם כל זה מופרך, אז הנה החידה שלי להערב: יכול להיות שכל מה שסיפרו לך עליך הוא קשקוש? התשובה בסוף הטור.
בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
תמצית הפרקים הקודמים למי שפספס:
◄ אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד
◄ בדרך להריון: הסיוט היומי של גיא ואורלי
◄ סאדו-מאזו בדרך אל ההריון המיוחל
◄ לספור את הדקות: הימים שאחרי שאיבת הביציות
◄המסע לילד: המתנה מורטת עצבים
◄ אין היריון, ואני מרגיש אשם מאי פעם
◄אורלי וגיא יוצאים לסיבוב השני
◄ 12 ימים של פנטזיה משוגעת
◄ "מזל טוב, אתם בהיריון". האמנם?
◄ פרק 10: אושר עילאי, אבל מוקדם מידי
◄ יש דופק. צלול בהיר, חזק, מלא און
◄מפח הנפש של אורלי בקופת חולים
◄הרגע שבו נגמר חלום ומתחיל סיוט
אחרי בדיקות מקיפות התגלה שיש לי רק 15 זרעים במקום המיליונים שצריך כדי לייצר עולל בישראל ובכלל. אי לכך הצלע הנשית, כמובן, צריכה לעבור טיפולי הפריה מכאיבים, זריקות
בפרק הקודם שמענו מהרופא שההיריון הקצר נגמר ואנחנו צריכים לעבור הפלה.
הנה החלק האחרון:
אנחנו נוסעים מהרופא בשתיקה לא כל כך אופיינית לנו. אני עוד מנסה לחפש ביומן תאריך מתאים להפלה המיותרת הזו. עכשיו לא סתם צריך להשפיל את הגברת, צריך לטשטש, להרדים, לפלוש, לקלקל וכל זה כדי להוציא את השאריות מההיריון הבלתי מוצלח הזה.
יכול להיות שנורא טעינו בכל המהלך הזה? יכול להיות שמראש לא היינו צריכים להעמיס על האישה (הלא מאוד בריאה ממילא) את כל ההורמונים, החומרים ושאר הרעלים האלה? מילא אם היינו חשוכי ילדים, אבל יש לנו ברוך השם ארבעה ביחד, יכול להיות שטעינו? בכלל, כמה טעיות יכול לעשות זוג אחד בדרך לילד שבסופו של דבר ישליכנו לעת זקנה?
המחשבות טסות לי בראש ואני עוד בכלל לא יודע לפני מה אני ניצב ולאן הימים הקרובים ייקחו אותי. אנחנו קובעים את ההפלה המייסרת הזו ליום שאחרי מחר.
אנחנו מגיעים לאסותא. בדרך כלל המקום הזה היה מצחיק אותנו. החדרים המוקפדים, הנוף לבריכה (בריכה דמיונית כמובן אבל התחושה היא שיש, אם נרצה, נוף לבריכה) וכמובן השירות המעולה.
עלינו ישר לקומה החמישית, מחלקת ההפריות, השאיבות, הביציות והחדרים האינטימיים הזכורים לטוב. שאלנו בנימוס איפה תתבצע ההפלה, והאחות, במבט מבויש משהו, כזה שמסרב להסתכל לנו לתוך העיניים, הסבירה בגמגום שזה לא קורה בקומה החמישית אלא בבניין חיצוני, צמוד לבית החולים בקומת הקרקע.
לא כל כך הבנו, גם לא הקשינו, רצינו נורא לגמור עם הסיוט הזה אז ירדנו חזרה, יצאנו לרחוב והגענו למקום שבו אמורים לגמור סופית את הסיכוי שלנו לתינוק.
אבל המקום היה זוועה. זו כבר לא הקומה המוקפדת, זה כבר לא החדרים הנוחים, זה סוג של מסדרון ללא חדרים, נשים עם חלוקים שוכבות במסדרון, אין פרטיות, יש המון לחץ ועצבים. אני פוגש בכניסה את הרופא שלנו, גם לו (אני מרגיש) לא כל כך נעים ממה שאנחנו רואים. אתם מבינים, ככה הוא מתנצל, מפני שמדובר ב"אירוע טמא" אסור שכהנים ייחשפו לזה. לכן כל זה קורה במקום מרוחק, ללא כל התנאים המעולים של אסותא.
אנחנו נכנסים להלם קל. ראינו כבר כמעט הכול אבל לרגע לא חשבנו שנציגי האלוהים הבזויים האלה יחדרו לנו גם לתוך ההפלה. "טמא" - זה כינויו של העובר המת שלנו. חתיכת טומאה. ומפני שמדובר בחתיכת טומאה הנשים לא מקבלות חדרים, לגברים שאיתם אין איפה להיות - והכול נראה כמו בית מטבחיים בלתי משובח.
אורלי רוצה ללכת הביתה, אני רוצה להתנצר. לא ממש, אבל סתם באופן סופי לנתץ את יהדותי הרשמית ולהישאר סתם איש מאמין במוסר ושלום. אל תקפצו, אני יודע שלא מעטים מביניכם חושבים שכל היחסים שלי עם אורלי הם חסרי מוסר וטמאים בפני עצמם, אבל כולכם יכולים באמת לקפוץ.
אנחנו כמובן לא הולכים הביתה ולא מצטרפים למנזר הקרוב, אלא סתם הולכים כמו צאן לטבח לפי הכללים של המגזר החרדי, גם באסותא. לא אלאה אתכם בפרטים, ההפלה עוברת בשלום, העובר מת באופן סופי, היה לא כיף אבל לפחות בכך תמו הייסורים. הייתי מת...
זה קרה חודש אחרי. יום אחד, תוך כדי אחרי צהריים בלתי חשודים בכלל, אורלי עברה אירוע לבבי. סיפרתי על זה, כתבתי על זה, אני לא בטוח שאי פעם קישרתי את זה להפריה. אני לא בטוח עד היום שזה קשור והאמת שאין מחקר משמעותי אמיתי שהוכיח את הקשר בין הפריות לנזקים ללב. גם אין מחקר שמוכיח הפוך, עוד לא בדקו את זה לעומק, עוד לא בדקו את זה לאורך מספיק שנים.
אבל באופן ברור, אחרי שני ניסיונות הפריה, היריון כושל אחד, פעמיים טיפול נמרץ לב ואחד טיפול נמרץ כללי - אנחנו מחליטים לצאת מהמשחק הזה. אין כבר מקום על הקיר לעוד כתובת, אין סימן אחד שלא עף עלינו מלמעלה או מלמטה, תלוי במתבונן.
עכשיו, אחרי שאנחנו מובסים ומותשים, מפסידים במקום שבו אנחנו רגילים לנצח (להחליט לשנות מציאות) נשאר רק לשאול - מה הלאה?
אלוהים יודע. אבל אלוהים, כמו שהבנו השבוע במורדות טבריה, נורא עסוק לאחרונה ואני לא בטוח שהוא ייתן תשובה מנומקת. אנחנו צריכים לתת את התשובה ובעיקר להפנים שאולי כשלנו. אני, שלא השכלתי לשמור על מספר זרעים מכובד, והיא, שמרוב תרופות לא תוכל להכיל תינוק בבטן באופן שלא יסכן את חייה. רק אצטט את מנהל הטיפול הנמרץ הכללי שאמר לנו עוד לפני אירועי הלב שאולי יהיה לנו תינוק - אבל לא תהיה לו אימא. אז אנחנו מוותרים על הפריה אבל מפנטזים על פתרון אחר.
אני כותב ב"זמן תל אביב" מאז שנת 2000. המדור שלי התחיל כאנקדוטה של רבע עמוד באמצע הגיליון, עבר לעמודו האחורי וכבר כמעט שנה הוא פותח את העיתון הזה, שאני כל כך אוהב.
מעולם, אבל מעולם, לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות כמו לסיפור ההפריה ואני רוצה להודות לכם, גם לאלה שקיוו שניכחד מעל פני האדמה. בעצם לאלה לא, אבל לכל השאר כן.
אני יודע שמעצם פרסום הדברים האלה נתתי להמוני אנשים את האומץ לספר על זה, בעיקר לגברים שקצת התביישו ולהמוני נשים שקצת התקשו. אז צאו במחול ומלאו את הארץ בזרעכם. היו מאושרים ואם לא תזכו לאהוב ילד - תמיד תוכלו להתעמק ולאהוב אחד את השני. אנחנו עושים את זה, זה שווה לא פחות.
ואל תשכחו - יש לנו ארץ מפוערת, בעין. לא כולם נכנסים להיריון ועושים ילדים ברצונם. יש כאלה שממש מתאמצים. שבת שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם