ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

רוקד על הבר: אלי מזרחי פותח בקבוק בירה ואת הלב

על הכוכב הזכור לטובה ("רביבו היה מעולה"), על הפספוס של התוכנית ("אקי אבני היה ממש טוב אבל הקהל לא אהב אותו"), על השופטים האחרים ("מעצבן כשהם טועים") ועל העונה הנוכחית ("הרקדנים כבר שבעים"). אלי מזרחי, השופט הכי ותיק ב"רוקדים עם כוכבים", פותח בקבוק בירה. ואת הלב

בתחילת שיחתנו על הבר של "ויקי כריסטינה" במתחם התחנה, על בירות עם צ'ייסר טקילה מדי פעם, מספר אלי מזרחי בעיניים נוצצות על מפגש של רקדנים מבתי הספר שלו עם קבוצת הורים שכולים, מפגש שממנו הוא מגיע עכשיו.

בת הזוג של מיקי גבע רוצה לנצח
מעיין חודדה פותחת פה גדול מאוד
ליהי ובן מ-24/7 עדיין מתקשים להתאושש

"האנשים האלה, שכאילו מתים", הוא פותח, "לראות איך הם חוזרים לחיים. מחייכים. המוזיקה מחיה אותם. פותחת אותם. זה הרבה יותר מריקוד. לראות את הרקדניות מרימות אבות שכולים, שנראה שהעולם חרב עליהם, ול-20 דקות רוקדות איתם, מזכירות להם חלקים אחרים של החיים, זה מרגש ברמה של לבכות ממש.

הריקוד עושה משהו ששיחה לא יכולה לעשות. אפילו לא עם פסיכולוג. זה עובד ישר על הגוף, אתה עובד נגד משהו, מצליח לבצע משהו שלא הצלחת, הגוף זוכר יותר טוב מהמוח. מעט אנשים באים אלינו לסדנאות ללמוד ריקוד באמת. הרוב באים כדי להתחבר למשהו בנפש שלהם".

זה עובד?
"בוודאי. אנשים שהיו אצלי בסדנאות לאורך השנים פוגשים אותי אחר כך ומספרים איך זה שינה להם את החיים. פתאום קיבלו ביטחון עם המין השני. בעיקר גברים מול נשים. ירדו במשקל, החליפו עבודות, אמרו לבוס שילך לעזאזל, כל מיני. באופי שלי אני אוהב לעשות טוב לאנשים, הריקוד אצלי מגיע ממקום של תרפיה, והרצון הזה יכול לפגוע בי לפעמים. אני עובר את הגבולות של היכולות שלי לפעמים. נפגע מאנשים, נפתח מהר ומשתף יותר מדי, אבל בסופו של דבר אני כזה. אין לי איך לברוח מזה אז עדיף לקבל את זה".

חשבת פעם מאיפה מגיעה תכונת האופי הזאת?
"לא חשבתי על זה אף פעם. אתה מתכוון מאיפה מגיעה כמו מהילדות, וכאלה?"

נניח.
"הילדות שלי... לא יודע... אבא שלי נפטר כשהייתי בן 15. לפני זה הוא היה חולה תקופה ארוכה. הפכתי להיות בערך האבא בבית. לקחתי על עצמי את האחריות על האושר של המשפחה שלי ועל התפקוד שלה. יכול להיות שזה העניין".

אתה חוזר על הדפוס? להיות זה שדואג ומטפל?
"כן. אני חוזר על הדפוס. באמת לא חשבתי על זה, אבל זה מעניין. נתת לי חומר למחשבה (צוחק)".

אתה חושב עליו הרבה? מתייעץ איתו?
"עם אבא? כן. מתייעץ הרבה. מצחיק שלקחת לשם כי לא חשבתי שנדבר על זה. אבל כן אני מתייעץ איתו. מדמיין מה הוא אומר. מצד שני העניין הזה של לגדול בלעדיו זה כל הזמן לדעת שאין גב. שאין מאחוריך כלום. שאתה לבד. בשכונה שגדלתי, רמת ישראל, מכוניות היו מתפוצצות, סכינים, עניינים. כיבו עליי סיגריות... מי ידע שם מה זה רקדן? הייתי מופיע בהתחלה היו זורקים עגבניות וביצים. אבל אתה נעשה... נמר. אתה דואג לעצמך. מגן על עצמך. זה משהו שכל הזמן ידעתי. אבל עכשיו עשית לי חיבור מעניין גם לצד השני - המטפל, שזה מאותו מקום".

"רוקדים עם כוכבים" ("רשת", חמישי ושבת, 21:00), למי שחי על איי הפנינה בשנים האחרונות, היא תחרות בין זוגות המורכבים מרקדנים מקצועיים ומידוענים. מזרחי (47), בעל רשת בתי ספר לריקוד, שופט בתחרות כבר שבע שנים, מאז עונתה הראשונה, ונחשב השופט "הקשוח", זה שלסחוט ממנו מילה טובה זה הישג, סיימון קאוול לעניים סטייל. לצדו מתחלפים כל עונה שופטים, ולמרות זאת הוא נותר יחסית באלמוניותו.

אתה הכי ותיק שם, ובכל זאת לא נעשית סלב כמו שופטים אחרים. בביקורת שקראתי על התוכנית קראו לך אנדרואיד. זה מפריע לך?
"לא, ממש לא. קודם כול, כן מכירים אותי ובמיוחד מעריכים אותי בתוך הברנז'ה שלי של הריקודים הסלוניים ומערכות החינוך והעיריות שאני עובד איתן. דבר שני, להיות מפורסם זה באמת לא דגדג לי אף פעם, אני אפילו בחור ביישן. הייתי יכול לנסות לצאת יותר קליל ונשכן בביקורות ויותר ססגוני וצבעוני בהתנהלות וכך הלאה כדי שהתקשורת יותר תשים לב אליי. אני לא יודע אם זה היה מצליח, אבל זה באמת לא מזיז לי כל כך".

המחול כל כך רציני אצלך ואז אתה הולך לעשות ריאליטי, וסליחה על המילה, מזנה את המקצוע שאתה כל כך אוהב כשאתה מכניס אותו לערכים טלוויזיוניים של סאונד בייטס ותחרות פופולריות.
"אתה צודק. אין מה להגיד. זה זר לי, ולפעמים זה מוציא אותי מהכלים. בהתחלה באמת היה לי קשה. הרגשתי שאפילו תחרות של ממש זה לא. באים לך כל מיני אנשים שברור שבתוך חודשיים לא יהפכו להיות רקדנים, אבל עדיין אני מנסה שהביקורת שלי תהיה כמה שיותר מקצועית, למרות שנכון שמבקשים ממני לקצץ בפינות ולהיות ברור יותר. מעצבן כשהשופטים אומרים דברים לא לעניין.

"כשמיכל אמדורסקי אמרה באחת התוכניות האחרונות משהו על זה שהחיבור בין רקדנים הוא באגן, סתרתי אותה בשידור ואמרתי שזה לא נכון כי חיבור של רקדנים הוא לא באגן. היא התבאסה כי זה מבאס לשמוע, אבל זה חשוב לי הדברים האלה".

כן, אבל אני מתכוון ברמה היותר עקרונית. אתה בעצמך, בריאיון שנתת פעם, אמרת שאתה "מתנגד לתרבות הריאליטי כי היא מוציאה את הפוקוס מהעבודה ושמה אותו על פופולריות ודברים לא רלוונטיים". והנה אתה עלה תאנה בתוכנית כזו.
"נכון, יש בזה משהו. תפסת אותי עם האמירה הזאת (צוחק), אין לי מה להגיד. אני חושב שיש לי מה לתת שם, ואני חושב שאני יכול לעזור למתחרים. זה מרגש אותי לראות אותם יוצאים מהקופסה שלהם, אבל ברור שחלק מההימצאות שלי שם זה ענייני פרנסה. אין מה לעשות. צריך להתפרנס וצריך לחשוף את בתי הספר שלי וזה חלק מהעניין. זו המציאות שלנו. אי אפשר לחיות בבועה. הלוואי שהריקוד היה יכול להישאר נטו ריקוד ועדיין להביא אותי למקומות שהטלוויזיה מביאה אותי. זה מחיר שבסופו של דבר אני מוכן לשלם כי הוא מאפשר לי להעלות את המודעות לריקודים הסלוניים".

בביקורת אחרת שקראתי אמרו על העונה של "רוקדים" שאם התוכנית תיעלם, הטלוויזיה לא תעבור טלטלה. יש באמת תחושה שהתוכנית לא תפסה ונעשתה עוגן כמו "כוכב נולד" או אפילו "דה ווייס".
"לכל תוכנית יש את הקהל שלה ואת המקום שלה. 'רוקדים' היא תוכנית טובה שמצליחה בכל העולם. להשוות לתוכניות אחרות זה חסר טעם. בסופו של דבר אם היא לא הייתה שווה היא לא הייתה ממשיכה. הרי זה עולם נטול סנטימנטים. העונה הנוכחית אגב נראית לי מצד אחד טובה מבחינת הכוכבים כי לקחו תמהיל רחב ומעניין, אבל מצד שני יש קצת שחיקה ברקדנים. נהיו שבעים".

איך אתה חי עם כל מיני תופעות שיוצאות שם בתוכנית שאין להן שום קשר לריקוד ואפילו קצת מעלות גועל מעצם העיסוק הזול בהן?
"כמו מה? "

כשכל התקשורת הבידורית, במובהק או לא במובהק, מתעסקת בזהות המינית של גילי שם טוב או בגיל של דליה מזור או באיך העליבה או לא העליבה חנה לסלאו את טל ברקוביץ' וכדומה. זה די דוחה.
"אני משתדל לא לקחת את זה קשה. לפעמים זה מביך ואפילו, כמו שאתה אומר, קצת מגעיל ויוצא מפרופורציות. לא נעים. אבל מקבלים את זה כחלק מחוקי המשחק והמדיה".

מכל השופטים מכל השנים - מי השופט שהכי אהבת?
"שאלה טובה... אהבתי הרבה. הכי אהבתי את יוסי יונגמן (רקדן וכוראוגרף ששפט בעונה השלישית, אבל מעולם לא יצא עם ציון ברוך, ולכן אין לכם מושג מי הוא, י"א), אהבתי את המקצוענות שלו, את הראייה שלו שגם בה היה אלמנט תרפי מצד אחד וקפדנות מצד שני, ומצד שלישי כל הביקורת שלו נאמרה תמיד עם הרבה כבוד".

ומכל המתחרים מכל השנים מי הרקדנים שאתה זוכר לטובה?
"חיים רביבו. הוא היה מעולה. גיא אריאלי. אליענה בקייר".

ומי היה גרוע ברמות?
"פבלו רוזנברג. הוא היה נורא. אבל הוא לקח הכול בהומור. שלומי לחיאני השבוע לא ממש רקד. הוא עמד והיא זזה מסביב... (צוחק)".

היה מישהו גרוע ששרד בהצבעות רק בגלל אהבת הקהל? בזמנו על שמעון אמסלם לדוגמה אמרו שהוא מזעזע, אבל כל אוהדי הפועל הצביעו לו.
"כן, זה באמת היה ככה. אני חושב שהכי הפתיע אותי פיני טבגר. הוא התחיל נוראי אבל התקדם משבוע לשבוע ובסוף גם השתפר מאוד כרקדן. יש גם תופעה מוזרה כזאת שכשאנחנו השופטים נותנים למישהו ציונים ממש-ממש נמוכים, הקהל בבית הולך נגדנו ומציל אותו דווקא. זה מה שקרה עם טבגר".

קבל שאלה היישר מדסק התחקירים של "זמן תל אביב". מייקל לואיס. האיש והתרומה לציונות. ב"רוקדים עם כוכבים" רקד כמו שד משחת. ב"הישרדות וי-איי-פי" סחב איזה שמעטא ותפס את הלב. יש האומרים כדי לעוף בכוונה מהתוכנית או להצדיק את אי שירותו המביש בכוחות צבא ההגנה לישראל. מה דעתך? כמומחה וציוני ואזרח הארץ הזאת.
"אני חושב שזה יכול להיות דווקא הגיוני לגמרי. המאמץ שהוא עשה ב'הישרדות' אחר לגמרי מהמאמץ שעושים בריקודים כי שם היה אלמנט של סחיבת משאות ומשקלים. אם יש לו בעיה בלב זה לגמרי היה יכול להתפרץ שם ולאו דווקא להתפרץ ב'רוקדים'".

מי לדעתך הפספוס הכי גדול? הרקדן הכי טוב מכל העונות שלא קיבל את המקום המגיע לו?
"אקי אבני. הוא רקד לדעתי ממש-ממש טוב ולא הגיע מספיק גבוה. לא יודע למה. הקהל לא אהב אותו".

מזרחי הוא המנהל האמנותי של רשת המתנ"סים בכרמיאל וכן מנהל אמנותית את פרויקט "מצוינות" בעיריית תל אביב, שדרכו הוא מגיע גם לבתי ספר של אוכלוסיית מצוקה בדרום תל אביב. יש לו זיכיון לשלושה בתי ספר לריקודים סלוניים בארץ והוא מתכנן התרחבות נוספת בארץ ולחו"ל, וגם למכור זיכיונות לשיטת הלימוד שפיתח ואותה הוא מלמד. המורים שהוא מכשיר עוברים לא רק הכשרה מקצועית בריקוד, אלא גם במתודיקה של לימוד, ונבחנים אחר כך על ידי בוחן חיצוני וצריכים לעמוד בסטנדרטים.

"לבנות צוות מורים זה כמו בקבוצת כדורסל", הוא אומר, "צריך לדעת להרכיב קבוצה. לכל אחד תפקיד משלו, וכל אחד יוכל להתבלט לפי היכולת או החולשה שלו. צריך גם הקשבה ולמידה אחד מהשני ולדעת לפרגן, זה חלק מההנחיה".

הוא נשוי לאסנת, רקדנית ומורה לריקוד, שעובדת איתו בניהול בתי הספר שלו ומגדל שני ילדים - ילד בן שמונה מנישואיו הקודמים וילדה משותפת שלו ושל אסנת, בת שלוש. "אני מעריץ אותה", הוא אומר על אשתו. "היא מנהלת יותר טובה ממני. זוכרת אלף דברים, יודעת לעשות אלף דברים בבת אחת. היא המנוף שמאחורי בתי הספר".

הוא למד הנדסה בארצות הברית, "שיהיה מקצוע", הוא מחייך. "כמו שאמרתי, גדלתי בלי גב. מה יקרה אם אשבור רגל? מה יהיה? אז למדתי הנדסה. אני אוהב את זה עד היום. בונה דברים בבית, מתקן את האוטו. זה הניקוי ראש שלי. גם הים. להפליג, לחתור בקיאקים. אופנועים זו עוד תשוקה".

מה לגבי העתיד? מה הולך לקרות ומה אתה מאחל לעצמך?
"לצד המשך 'ההתרשתות' של בתי הספר וכמובן 'רוקדים' אני רוצה לאתגר את עצמי ולעשות משהו אחר. נגיד נורא בא לי לשחק. יש לי בזה קצת ניסיון ואני חושב שאהנה מזה. יותר מדי זמן ישבתי על המשבצת הנוחה של השופט בטלוויזיה. אולי גם שיהיה לי יותר זמן לעצמי קצת. לרקוד קצת יותר לבד עם עצמי ולהמשיך לעבוד עם אנשים. בסוף אני באמת הולך בבוקר לעבודה עם חיוך בגלל האנשים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...