ביישוב בר יוחאי לא מבינים למה נמחקה משפחת אטיאס
בבר יוחאי, על אף האמונה העזה, מתקשים לעכל את התאונה המחרידה שמחקה את משפחת אטיאס למעט הילדה הקטנה רחל. אזור התאונה בין נוף כנרת לקבר השל"ה הפך לאתר הנצחה ועלייה לרגל. השכנים והקרובים ההמומים מנסים למצוא נחמה, אך איש אינו מצליח להבין איך זה קרה ובעיקר למה
שמונה בני משפחה נהרגו בתאונה קטלנית
שורת קברים: בני משפחת אטיאס הובאו למנוחות
שעות לפני התאונה: המשפחה חגגה בחנוכת בית כנסת
השעה הייתה 1:10 אחר חצות, יום שלישי, שעה אחרי שנכנסנו לראש חודש סיון, תאריך שבו נהוג לקיים על פי הקבר את תפילת האבות על הבנים, ואחר כך לראות ישועות.
באחוזת הקבר, מול מגרש החניה הגדול ועל שפת הכביש התאספו כבר מאות אנשים, מוכנים להתפלל ולהשתטח. אהרן מזרחי, מוכר הנרות, כוסות הקידוש והחוטים האדומים במקום התכונן ללילה ארוך, והצטייד בשק שינה. "זה ראש חודש קדוש, מלא התרגשות ושמחה", מספר מזרחי.
אבל למישהו היו תוכניות אחרות, לפחות לגבי משפחת אטיאס, שכבר החלה את דרכה במהירות רבה במורד התלול. הברקסים לא פעלו ומכונית המיני וואן ביצעה את הבלתי ייאמן.
האב ניסה להיצמד לגדר ההפרדה ואולי לבלום קצת את התאוצה, אבל המכונית, על יושביה, דילגה מעליה, חצתה את המסלול הנגדי, שברה את מעקה המצפור, הידרדרה לתהום תוך כדי התהפכות, נחתה לרוע המזל על סלע ענק, שהכה בגג המכונית וכנראה חרץ את גורל בני המשפחה, ומשם קיפצה 20 מטר נוספים ועלתה באש.
מתוך רכבת השדים הזו נפלטה הילדה רחל אטיאס, ניגשה להוריה רפאל ויהודית, פנתה אליהם ולא קיבלה תשובה. בנסיבות שנוצרו לא מפליא שהילדה זוכה כבר למעמד של קדושה בקרב רבים בצפון, בעיקר ידידי המשפחה, שמנסים למצוא הסברים וסימנים מוקדמים לנס הגדול שעלה מתוך האסון המחריד.
גלעד חנון, שהוא גם מנהל איחוד הצלה בטבריה, איש נמרץ ומזוקן, ישב באותן דקות אימה אלו במרפסת הבית שלו ברחוב זלמן שז"ר, שמשקיפה על המצפור. הוא ראה מרחוק את האש המתלקחת והיה משוכנע כי השריפה פרצה באחת הדירות. חנון המנוסה
הדיווחים המוקלטים שלו למוקד מלמדים על הבלבול והתעייה בוואדי החשוך, שהסתיימו בתדהמה גדולה. "אני בשטח, יורד למטה, לא רואה רכב, בודק. הנה כאן, יש רכב בוער, למטה. שלושה בתוך הרכב ללא רוח חיים. ריבונו של עולם. יש ארבעה. תינוק, ילד קטן. מבוגר. עוד אחד. אני לא יכול לעזור. תעבירו את מכשירי הקשר לשקט בבקשה", שידר חנון.
חנון היה האיש שקיבל את הילדה אטיאס מאחד השכנים שירדו למקום, העביר אותה לאמבולנס שחיכה למעלה, ירד שוב והחל לחלץ עם חבריו את הגופות בעיניים דומעות. מכבי האש כיבו בינתיים את שרידי האש במים וקצף. המכונית השרופה הועמסה על משאית ונלקחה מהמקום.
אנשי זק"א כיסו בעפר את כל מה שנותר. שלשום מצאתי שם רק גרב שרוף ופרוספקט מעושן של איתוראן, שיעידו על הזוועה. חנון מצא את הטלפון הנייד שדרכו ניסו בני המשפחה להציל את חייהם בדקות האחרונות. בשעה 1:12 מתקשרת האם יהודית למוקד המשטרה 100. בשעה 1:13 היא מבצעת שיחה נוספת לאותו המספר. בשעה 1:21 מתקבלת שיחה נכנסת ממספר חסום, אולי מהמשטרה. אין מענה.
מצפור נוף כנרת הפך בינתיים לאתר הנצחה מזדמן. הנקודה שממנה משקיפים על צוק ארבל, על הדרך המתפתלת למגדל ועל מי האגם מושכת אליה מבקרים רבים, שבאים הפעם להבין ולהתייחד עם זכר בני המשפחה. שרידי המכונית המפוזרים לאורך מסלול ההתרסקות נראים לפתע כמו אנדרטה:
שברי דלתות מפויחים, זגוגיות מנופצות, פגוש עקום שעליו עדיין מונחת לוחית צהובה עם מספר מכונית המוות, 55-734-62. "צריך לעשות יום אבל לאומי אחרי המקרה הזה", אומר דניס שקולניק, בחור צעיר בחולצה משובצת אחרי דקות ארוכות של שתיקה והתבוננות.
דורית כהן מגיעה למצפור. היא מורה לביולוגיה בבית הספר ממלכתי ג' ביישוב בירייה. כהן הכירה היטב את רפאל אטיאס, שהיה מנהל בית הספר מפתן בצפת וקלט ילדים שנפלטו ממסגרות אחרות.
המסירות של אטיאס לבית הספר שלו עולה בכל השיחות שניהלתי עם האנשים בטבריה, בצפת וביישוב בר יוחאי. כולם סיפרו איך הסתובב וגייס תמיכה לבית הספר. אפילו הקבר של אטיאס ובני המשפחה בבית העלמין בצפת, כך הם אומרים, משקיף על בית הספר, מה שמלמד שגם במותו הוא לא נפרד מהילדים שטיפח. "הרבה מנהלים לא מסוגלים לקלוט את הילדים האלה. רפאל כן. הוא היה באמת איש מיוחד", אומרת המורה כהן.
לוותיקי טבריה אזור המצפור מתחיל להידמות לאזור מוכה אסון. בתחנת האוטובוס הסמוכה, תחנת האולפנית, החל פעם מסע אחר שזעזע את המדינה. באוגוסט 2003 נחטפה שם דנה בנט בת ה-18.
רק אחרי שש שנים מיוסרות התגלתה גופתה, והרוצח הועמד לדין ונשלח למאסר עולם. מול התחנה הקימה עיריית טבריה גן קטן לזכרה. אגב, פרט מעניין. אמה של דנה, ויקי בנט, איבדה לפני כמה חודשים את הבלמים בדיוק באותו מקום שבו אירעה התאונה של בני משפחת אטיאס. בנט נהגה בנתיב הימני, נתקעה בעצים והמכונית נעצרה. "שמעתי את דנה קוראת לי מלמעלה", סיפרה בנט לצלם "מעריב", יגאל לוי.
בנות האולפנה הדתית במקום מסיימות עכשיו יום לימודים. הן יוצאות בשקט, עולות בשביל הצדדי, מעיפות מבט אל שדה השיבולים החרוך, שמושך אליו כל כך הרבה אנשים שגם שואלים כל כך הרבה שאלות. יומיים הן נמצאות בתוך הסיוט הזה.
בבית הספר דיברו איתן על האירוע הנורא, וביקשו להפיק למצער קצת יותר אמונה וזהירות בדרכים. שירה מחלוף, תלמידת כיתה ט' מתקדמת למקום עם חברתה. המסקנה של שתיהן היא שאסור לחגור חגורת בטיחות. "היחידה שלא חגרה ניצלה, עובדה", אומרת מחלוף.
גם בקבר השל"ה הקדוש הרוחות לא נרגעות, יומיים אחרי האסון. אורי שמש מגיע למקום לשאת תפילה. את הדרך הוא עשה במסלול של בני המשפחה, מנסה לשחרר את דוושת המעצור ככל האפשר, דורש להבין מדוע התעקש רפאל לנסוע בלי בלמים מצומת גולני ולמה לא עצר בעלייה.
מסתבר שהוא לא היחידי שמבקש לשחזר את הדקות האחרונות של בני המשפחה ולהבין את ההתנהלות בתוך הרכב. נהג המונית אריה בן-ישעיה שמגיע למקום מסביר כי צריך במקרה כזה להעביר להילוך נמוך ולכבות לחלוטין את המנוע.
שמש, איש דתי, נאנח ומעביר את ההחלטה למרומים. "אולי אנחנו עושים הרבה טעויות ומישהו אחר משלם עליהן", הוא אומר. התיקון הוא מוטיב שיחזור על עצמו השבוע בכל מקום דתי בצפון.
שורה ארוכה ארוכה של קברים מונחת בבית העלמין החדש בצפת, בחלקה נ"א. "יכולתי לפזר אותם בכל בית העלמין אבל רצינו את השורה. שורה אחת", אומר הרב אברהם אוחנונה. שמונה קברים יש בשורה, שמונה מצבות זמניות מפלסטיק.
הנה מונחות הגופות של ההורים רפאל ויהודית, באמצע, התאומים אלישיב ונריה-שמעון מימין, והבנות אביה, שירה, תאיר, ונועה בת הארבע משמאל. אנשים שלא יכלו להגיע לחלקה בגלל העומס הרב בזמן הלוויות מבקרים במקום ביומיים האחרונים, מניחים זרי פרחים ומתפללים מול הבור הגדול, שנראה כמו קבר אחים לא נתפס.
כולם ממררים בבכי מול המראה הקשה. "38 שנים לא היה כאן אסון כזה", מקונן שמעון אביכזר ומליט את פניו בידיו. אביכזר, עובד בבית העלמין, מכוון לאסון מעלות שאירע ב-22 במאי 1974. תלמידי בית הספר התיכון בצפת שטיילו במעלות וביקשו ללון בבית הספר "נתיב מאיר" ביישוב נרצחו בידי חוליית מחבלים שחדרה מלבנון.
גם ילדי אביבים קבורים בחלקה סמוכה. במאי 1970 נהרגו בפיגוע ירי תשעה ילדים מאביבים ושלושה מבוגרים באוטובוס שהסיע אותם למושב דוב"ב. "מה אנחנו מבינים מכל האסונות האלה, אין שאלות ואין תשובות", אומר האברך יעקב שיוצא מבית העלמין ברגליים כושלות. "מה אנחנו יודעים? בקושי לנהל את החיים שלנו כאן", הוא מוסיף.
במושב בר יוחאי, שם התגוררו בני משפחת אטיאס ושם גם יושבים שבעה, דווקא יש הסברים לטרגדיה הנוראה. הרבנים שנושאים דברי תורה רואים בתאונה מסר ברור משמים, אות להתעוררות שמחייבת את הציבור. השכן מאיר כהן יושב מול עשרות תלמידים נבוכים של רפאל אטיאס.
הדרשה שלו נשמעת קצת אכזרית. "המציאות בעולם הזה היא של תיקון", אומר כהן. "אנחנו לא נמצאים כאן סתם. כל זמן שאני חי יש לי מה לתקן. מי שגמר את התיקון אין לו מה לחפש כאן. בני משפחת אטיאס גמרו את התיקון ועלו השמימה. הם גמרו את התפקיד שלהם, אבל אנחנו נשארנו וקיבלנו סטירות שיעוררו אותנו".
הסב שמעון אטיאס, הסבתא ריימונד, וכל 16 האחים והאחיות של ההורים שנספו יושבים על מזרנים ושומעים את הדברים בשקט, ואפילו בהשלמה. רבני הסביבה חוזרים ומזכירים את הפסוק משיר השירים "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים", ובמילים אחרות, הטובים ביותר הם אלה שנבחרים לעלות לשמים. הרב אליהו קארו, שלימד את האב רפאל בישיבת בני עקיבא בשדה יעקב, הזכיר את האסונות הקשים שפוקדים אותנו, "וזה מסר שאנחנו לא בסדר".
בהמשך דיבר הרב על תפארת ומלכות. "זהו שילוב אדיר. התפארת של רפאל אטיאס ובני המשפחה, שהובילה גם למלכות", ניסה הרב קארו לנחם ולעלות במעלות קדושים. רק שהצעירים במקום, רובם בחולצות טריקו ובכיפות סרוגות, לא מבינים כל כך מה קורה. הם לא תופסים איך משפחה שהכניסה ספר תורה ונסעה להשתטח על קבר צדיק נכחדת במכה אחת. הבלבול עצום. "בני המשפחה עכשיו ביחד", שואלים התלמידים את הרב כהן שדיבר על התיקון.
"כן", הוא מבטיח.
"ומה הם עושים?", הם שואלים.
"רואים אחד את השני", הוא עונה.
"ומה עוד?", הם מבקשים.
"לומדים תורה עם הקדוש ברוך הוא. כך כתוב בגמרא על הצדיקים שלא הביאו צאצאים", מסכם הרב.
שני אוהלים ארוכים הוקמו במושב בר יוחאי, ליד הבית הריק של בני משפחת אטיאס. רפאל אטיאס הגיע למושב לפני קרוב ל-20 שנה . כאן גדל, התפתח והקים משפחה. התושבים במקום מספרים כי היה שייך לגרעין המיישב של הפועל המזרחי שהציל את המקום מהתמוטטות חברתית וכלכלית.
מאז היישוב התייצב, גרות בו 140 משפחות, רובן בבתים בודדים שצמודות אליהן גינות יפות. בני משפחת אטיאס עברו לגור בשכונת ההרחבה ב-2004. גם הם בנו בית יפה ומסוגנן עם רצפת עץ וגינת דשא גדולה, שעכשיו מבכים בה את מותם.
מקום שקט, בר יוחאי. פה ושם פרצו ביישוב מריבות בין הציבור הדתי-לאומי ובין קהילת הברסלבים שתקעה לה יתד באחת השכונות. התושבים בסביבה מדברים על ועדת קבלה קשה, שמשווה למקום דימוי אליטיסטי ומתנשא. "הם לא רוצים את כל הברסלבים שיש בהם שיגעונות", אומר שמעון אביכזר שאחיו מתגורר ביישוב.
"זה טבעי. גם אם אני אלך לגור במגדלי אקירוב לא יקבלו אותי". ביישוב מדגישים, עם זאת, את האופי המפשר והנוח של בני משפחת אטיאס. "הם אנשים של חסד, עזרו למשפחות נזקקות, העבירו להן ציוד ואוכל, חבל על הזמן", אומרים.
רוב בני משפחת אטיאס מתגוררים במגדל העמק. במרכז העיר הקים הסב שמעון בית כנסת, ושם חגגו בני המשפחה את הכנסת ספר התורה לפני שיצאו לדרכם האחרונה לטבריה. שלשום הגיע ראש העיר מגדל העמק אלי ברדה לנחם את בני המשפחה. את כולם הוא מכיר היטב.
הם שחזרו ביחד את יום שני האחרון ומצאו סימנים מדהימים לכל מה שיקרה בהמשך. הנה האב רפאל שעוצר לפתע את התהלוכה ומבקש לומר "שמע ישראל", בלי שום הסבר. הנה תפילת העומר אחרי תפילת ערבית שרפאל התעקש להעביר לאביו, שמעון, מה שמתפרש כמו טקס פרידה שהתקיים בין השניים.
וכמובן, הבת הניצולה רחל. בני המשפחה מספרים כי באמצע הטקס בבית הכנסת במגדל העמק נשא האב המנוח את רחל בידיו, וביקש מרב העיר, דוד גרוסמן שיברך אותה. באותו בוקר, הם מוסיפים, נסעה האם יהודית להתפלל בקבר רחל. "הילדה שניצלה שמה רחל, וגם זה מלמד על משהו", אומר ראש העיר ברדה. אולי.
רוח חזקה נשבה ביום רביעי בערב במושב בר יוחאי ואיימה להעיף את סוכות האבלים. דגלי יום העצמאות כמעט ונתלשו ממקומם. רכב של הברסלבים נסע במהירות, אבל דומם את הרמקולים.
עננים שחורים חצו את הדרך מתחת להר מירון העצום, שמתנשא מעל למושבים מירון ובר יוחאי. "אנחנו שני יישובים קטנים שמקבלים מיליון איש בשנה", אומר יוסי זליקוביץ ממירון.
"הכל בזכותו של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא לא צדיק מגזרי, אלא מכיל את כל עם ישראל. זה נס שקרה לנו כאן. זה פלא רב שנתי". חבל רק שהנס במכונית הבוערת לא הכיל משפחה מישראל, אלא רק ילדה קטנה אחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם