אמריקאית נוצרייה, צעירה ויפה באה להגשים חלום בנגב
מה גורם לאמריקאית נוצרייה, עשירה ויפהפייה, לזנוח את החיים הטובים באמריקה כדי להגיע לנגב ולבנות בתים מבוץ? סאמר אנדרסון גאה להסביר
אבל כמה אמריקאים, לדעתכם, היו רוצים להגשים את "החלום הישראלי" (אם בכלל יש מושג כזה)? סביר להניח שמעטים. עוד סביר להניח שרובם המוחלט של אלה שירצו בכך – אם יהיו כאלה – הם יהודים.
מצד שני, יש את סאמר אנדרסון. אמריקאית צעירה ויפהפיה, נוצרייה, ממשפחה אמידה ביוסטון, שהחליטה להגיע אל ארץ הקודש. למה? כדי להתנדב ביישובים קטנים בדרום וללמד אותם שיטת בנייה חדשה.
לפני כשלושה חודשים נחתה אנדרסון בישראל, כתיירת. היא תכננה
ניקיה בראון: מעכשיו יהודייה כשרה
תעלומת מותו של התייר מאלסקה באשקלון
הנגב: מאות יחידות דיור חדשות יוקמו במגזר הבדואי
לפני עשר שנים, כשהייתה בגיל 17, יצאה אנדרסון לטיול בהודו. כמו ילדה טובה אמריקה, ברגע שהגיעה אל המזרח היא ויתרה על הסיאסטות והמסיבות, ובמקום זאת החלה לעסוק שם בעבודות התנדבותיות. אחת המשימות שלה הייתה בניית בתים מבוץ, טכניקה המוכרת היטב בהודו.
שם למדה בפעם הראשונה את הפוטנציאל הגלום בבנייה בצורה כזו, במיוחד במקרים שבהם נדרש חיסכון משמעותי בהוצאות הבנייה. היא החליטה להפוך את הבנייה בבוץ לפרויקט חייה: החלום שלה היה להתנדב במקומות אינם מפותחים ברחבי העולם, ולסייע לתושבי המקום – במיוחד לאלה מעוטי היכולת – להקים בית.
זה התחיל דווקא בארצות הברית. היא הסתובבה בין העיירות הנידחות ביותר באמריקה, והחלה לבנות שם בתים מבוץ. עם הזמן, הרגישה שמיצתה את עצמה בארצות הברית, והחליטה לחפש מדינות מחוץ לאמריקה, שבהן תוכל להתנדב.
כמו אמריקאים רבים, אנדרסון מאוד אהבה, מגיל ילדות, את מדינת ישראל. יש לה הרבה חברים יהודים, ומהם אהבה לשמוע את הסיפורים של תקופת התנ"ך. מבחינתה, היה זה המקום המושלם לסייע בו בבניית בתים. "תמיד תיארתי את ישראל כמקום שומם, מדברי, עם גמלים במקום מכוניות", היא מסבירה מדוע ראתה במדינה פוטנציאל מצוין להתנדבות.
"מאז שהתחלתי להתעסק עם בנייה בבוץ, החלום הגדול שלי היה לעשות את זה בישראל. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, לפני חמש שנים, הייתי בשוק כשראיתי איך נראית ישראל במציאות".
הביקור הראשון ההוא, גרם לאנדרסון להתאהב בישראל. היא הגיעה רק במטרה לראות איך האדמה הקדושה שעליה שמעה נראית במציאות. כשראתה, החליטה להישאר כמה שיותר. ההורים התגעגעו וביקשו שתשוב, אבל היא נשארה בארץ עד אשר פג תוקף הוויזה שלה, כעבור שנה.
היא חזרה לאמריקה, אבל כבר מהרגע שנחתה בביתה שביוסטון, טקסס, החלה לתכנן כיצד תשוב לישראל. והפעם – לא באופן מוגבל. היא ביקשה למצוא דרך לעבור לישראל לצמיתות, וחיפשה את הזמן המתאים לעשות את המעבר.
לפני כשנתיים היא גילתה, באחד מאתרי האינטרנט המסקרים את הנעשה בישראל, כי קיים פרויקט של עמותת "בוסתן" להקמת בתים בבנייה אקולוגית – בוץ, לדוגמה – בכפר הבדואי קסר א-סיר. מטרת הפרויקט היא להפוך את קסר א-סיר מיישוב בדואי נחשל למודל של בנייה אקולוגית ושל פיתוח חברתי-כלכלי. "ברגע ששמעתי על הפרויקט, ידעתי שזה הרגע שלי", היא מספרת. "סוף סוף אני אוכל להגיע לארץ, והכי חשוב, במסגרת פרויקט שמתאים בדיוק לי – פרויקט של בניית בתים מבוץ. ההזדמנות הזאת נשלחה אליי משמיים".
מיד היא פנתה למתנדבים מכל רחבי העולם – בין השאר מוויילס, קנדה וגרמניה – שעמם שיתפה פעולה בעבר. עד מהרה גיבשה לעצמה קבוצה של מתנדבים, שהסכימו להגיע לישראל, במטרה להוציא את הפרויקט אל הדרך. לפני שלושה חודשים, אנדרסון וכל שותפיה נחתו בארץ, בתחנה הראשונה שלהם: היישוב הבדואי קסר א-סיר.
"מיד כשהגענו התחלנו לעבוד, בהתנדבות כמובן", היא מספרת. "הפרויקט הזה הוא בדיוק מה שחלמתי עליו. יש לי את כל הכישורים, הידע והניסיון להוציא לפועל את הפרויקט של בנייה אקולוגית".
אבל מי גר בבית העשוי מבוץ?
"למה לא? זה כל כך הגיוני לבנות כך בתים: זה גם אקולוגי, זה גם חוסך הרבה כסף וזה באמת ניתן לשימוש. אני גם חושבת שזה טוב לביטחון העצמי של האנשים, שהם יוכלו לבנות לעצמם את הבתים שלהם. אגב, הרעיון של בנייה מבוץ, שמיושם דווקא בכפר בדואי, הוא מבחינתם חזרה למקורות. הרי פעם הם היו בונים כך, והגיע הזמן להחיות את המנהג הזה. יותר מזה, אני חושבת שבנייה בדרך הזו היא צורת הבנייה הכי טובה שיש".
תסבירי לי מה בעצם הפרויקט הזה.
"החומרים מהם אנחנו בונים את הבתים הם בוץ, חול וקש– כולם חומרים טבעיים, כך שזה גם תורם לאיכות הסביבה. עד לפרויקט הזה, הבדואים היו גרים במבנים שעשויים מפחונים. הבנייה הזו מתאימה להם בדיוק, במיוחד בשל הרמה הסוציו-אקונומי הקיימת ביישובים אלה. הרעיון של הפרויקט הוא שכל המבנים העתידיים של היישוב ייבנו מבוץ ומקש. האמת היא שבהתחלה אנשי היישוב לא קיבלו את הרעיון באהדה, אבל היום הם כבר ממש מתלהבים. גם הילדים שם בהתחלה התנגדו, אבל עכשיו הם אוהבים את הרעיון שהם אלה שבונים את הבית שלהם".
ומה החלק שלך ושל שאר המתנדבים בסיפור הזה?
"בפרויקט עצמו אנחנו עובדים עם שבט 'אל הוואשלה' ומלמדים אותו ליישם את עקרונות הבנייה האקולוגית בחברה הבדואית. אנחנו נותנים להם את הניסיון. הקבוצה שלנו מורכבת ממספר מתנדבים, שמתחלפים מדי פעם או שמאריכים את השהות שלהם למטרת הפרויקט".
אבל איך אפשר לגור בבית מבוץ?
"בטח שאפשר, וזה אפילו נוח. כמו שאמרתי,כל החומרים - בוץ, חול וקש – הם חומרים טבעיים, הקירות נושמים, התחושה בתוך הבית מאוד נעימה, ולפיכך גם אין צורך במיזוג אוויר. זה הרבה יותר נורמלי ונוח לעומת המבנים שהם היו גרים בהם בעבר. אני גם גרתי בבית כזה כאשר התעסקנו עם הבנייה, ומאוד נהניתי. האווירה והתחושה בבית שכזה היא פשוט מדהימה".
תגידי, לא אמרו לך פעם שאת מתעסקת עם עבודה של גברים?
"אז מה? זה לא שאני עושה קונסטרוקציה או בונה בניינים ממלט. אלה בסך הכל בתים מבוץ. כל אחד יכול לעשות את זה. זה משהו שאני באמת אוהבת, התחברתי לזה מאוד, אני טובה בזה. אז למה לא? אני מעצבת את הבית, אני מציבה את הקרשים לפעמים, אבל את עניין הבוץ אני הכי אוהבת. השאיפה שלי בכל הסיפור הזה של בניית הבתים מבוץ, היא שכל בני משפחה מסוימת יוכלו לבנות ביחד.
"תחשבי על זה: כולם ידעו איך לבנות את הבתים האלה, הם ידעו את הטכניקה, באיזה חומרים להשתמש, ואחרי שהם יהיו מוכנים לעשות זאת לבד, בלי עזרתי, הם גם יוכלו להתפרנס מזה. הם כבר לא יצטרכו להסתמך על אף אחד. הם יוכלו לבנות את הבתים של עצמם".
תגידי, כבחורה, שלא ממש מקפידה על הלבוש הצנוע כמו במגזר הבדואי, לא מפחיד אותך להסתובב בין הכפרים הבדואים כל היום?
"ממש לא. זה מצחיק, כי כולם שואלים אותי את אותה השאלה. עשיתי טיול על גמל לפני כמה שבועות, וכל החברים שלי פחדו להצטרף אליי לפה. הייתה מסיבה פה בכפר, והזמנתי חברים שהכרתי בישראל, גם מאזור המרכז – אבל כולם פחדו לבוא לפה.
"כל מי שאני מכירה בישראל חושב שמפחיד להיות איפה שאני גרה. על הבדואים פשוט יש סטיגמה של אנשים בעלי תרבות אלימה – אבל זה לא נכון. לא כולם כאלה, כמו בכל קבוצה אחרת. תמיד יש את יוצאי הדופן, ופשוט עשו מזה סטריאוטיפ על בדואים. אנשים צריכים להבין שמדובר בקבוצת אנשים שגדלה בתרבות ענייה, בלי יותר מדי חינוך, ומתייחסים אליהם כנחותים.
"אני מזמינה את כולם להגיע לכפר הזה ולהכיר אותם, ולראות באמת מה זה החיים פה, ואילו אנשים חיים פה. הרי אני אמריקאית. באתי ממקום של עושר, של תרבות מערבית מפותחת ביותר. אז אם אני מצליחה להתחבר אליהם בלי יותר מדי סטריאוטיפים והכללות מיותרות, אז למה ששאר האנשים בישראל לא יצליחו? אני סומכת עליהם פה, אני מטיילת חופשי לבדי בכפר, ובמשך חודשים רבים לא נתקלתי באלימות או באנרגיות רעות. בבית הבוץ שאני גרה בו אין מנעולים.
"בקושי דלת יש לי. אני ישנה על מזרון ברצפה, וכולם יכולים להיכנס. יש לי בבית מחשב נייד, פלאפון, מצלמה, וכלום לא קרה עד עכשיו. כלום לא נגנב, שום דבר רע לא קרה לי מאז שאני פה, אז באמת שאין למה לפחד. האנשים פה חמים ואוהבים, יש להם קבלת פנים יפה מאוד, ואני שמחה שאני פה איתם".
הפרויקט של הכפר קסר א-סיר עומד להסתיים בקרוב, אבל זה לא אומר שאיתו תמה גם האפיזודה של אנדרסון בישראל. את עיקר זמנה מבלה אנדרסון בערי השפלה הדרום, אשקלון ואשדוד, אבל היא מבחינתה, מתכוונת להישאר כאן לנצח. את כפר קסר א-סיר היא תעזוב בקרוב, עם סיום הפרויקט, ותחפש לעצמה פרויקט חדש ואולי מקום מגורים חדש, באזור המרכז. כך או אחרת, את ביתה העתידי היא מתכוונת להקים בארץ. חבר ישראלי כבר יש לה כמה חודשים, ולאמריקה היא לא מתכוונת לחזור.
"בהתחלה היה להורים שלי קשה עם זה, אבל עם הזמן הם כבר קיבלו את זה", היא אומרת. "הם כבר יודעים עד כמה חזקה האהבה שלי לישראל, ובמיוחד כשמתאפשר לי לעסוק כאן במה שאני אוהבת. ברור שהם מאוד מתגעגעים אליי, אבל חשוב להם שאני אהיה מאושרת. הם מתכננים טיול בארץ בקרוב כדי לראות אותי ולטייל איתי פה".
תגידי, אומרים לך לפעמים שאת מוזרה?
"פעם היו אומרים לי יותר, אנשים לא הצליחו להבין איך זה שאני, בחורה, עוסקת בבניית בתים, בנגב, בכפר בדואי. לפעמים כשאני מסתובבת בתל אביב ומספרת על כך לאנשים, הם חושבים שאני צוחקת עליהם ולא מאמינים לי, עד שאני מראה להם תמונות.
"גם רוב החברים בבית, ביוסטון, לא מבינים איך אני מעדיפה לחיות בישראל מאשר באמריקה. אבל זה המצב: אני מרגישה שייכת לכאן, ולא לשום מקום אחר בעולם. זה מה שחשוב. המוזרות שלי היא בסופו של דבר טהורה. אני עושה את הכל מאהבה גדולה למדינת ישראל, מרצון לעשות כאן טוב לאנשים".
ומה החבר שלך אומר על כל זה?
"הוא מקבל את זה. עברנו כבר את השלב של המוזרות של העניין, עכשיו הוא כבר רגיל לסיפור, ומעריך אותי על מה שאני עושה. העניינים בינינו מתקדמים יפה מאוד".
עוד מעט את מסיימת את הפרויקט בכפר. מה הלאה?
"לאחר שהמקומיים כאן ידעו את העבודה ולא יזדקקו לי, אני אלך למצוא מקום אחר בארץ שיאפשר לי לבנות בו בתי בוץ. יש כל מיני אפשרויות, אבל שום דבר עדיין לא סגור. בכל מקרה אני נשארת בארץ".
איך את מתכוונת להישאר? הרי בסופו של דבר, רק יהודים מקבלים אזרחות ישראלית.
"קודם כל, אני לא פוסלת אופציה של גיור, אבל כל דבר בזמנו. כשיגיע הזמן שאצטרך להחליט, אדע יותר טוב מה אני מתכוונת לעשות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם