ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"נפלה עלינו פצצה ענקית": 20 שנה לרצח הלנה ראפ

בשבוע שעבר מלאו 20 שנה להירצחה של הלנה ראפ ז"ל בטיילת בת ים. שני אחיה הגדולים, אבי ודידי, מתראיינים לראשונה ומספרים על יום הרצח ("איך מודיעים לאמא?"), על הגעגועים ("כשיש אירועים משמחים אני חושב עליה") והכאב שלא נגמר ("אני מההתחלה נעלתי את עצמי"). בלעדי

אנחנו נפגשים בשעת ערב בטיילת השוקקת בבת ים. מתקדמים יחד אל הגלעד לזכרה של הלנה ראפ ז"ל. שני אחיה, אבי ודידי, לא עוצרים את קצב דיבורם גם כשאנו מגיעים. הם רגילים לבקר כאן מידי שנה. כשהצלם מבקש מהם לא לחייך בתמונות הם לא מבינים מדוע, מסבירים שהאובדן מוליד גם רגעי חיוך, שאפשר גם לצחוק לפעמים.

לפני 20 שנה, 24 במאי 1992, אירע האסון. הלנה, נערה צעירה ויפה בת 15 וחצי מבת ים, בתם של זאב ורבקה, צעדה בדרכה לתחנת האוטובוס בעיר ומשם לבית הספר בתל אביב בו למדה צילום אמנותי. המחבל פואד עבד אל האי אל עומרין (שלימים השתחרר בעסקת גלעד שליט) ארב בטיילת ורצח את הלנה בדקירות סכין.

- 18 שנה לרצח הלנה ראפ: ראיון עם אביה

הלנה נרצחה קרוב מאוד לבית. לאחר הטרגדיה, עברה המשפחה להתגורר בהרצליה כדי להתרחק מהזיכרונות. מאז כאמור חלפו כבר 20 שנה. אבי, היום בן 42, מנהל סניף ברשת גדולה, מתגורר ברמת השרון ואב לשני ילדים בני שנתיים ושבע; דידי (ידידיה), בן 39, סגן מנהל סניף בנק, גר בחולון ואב לשני בנים בני חצי שנה ושנתיים.

איך זה להיות שוב בבת ים?
דידי: "להגיע לפה זה לחזור לעבר. יש פלשבקים, יש זיכרון אחד גדול לא טוב אבל יש גם הרבה טובים".

אבי: "אנחנו באים לפה רק לאזכרה".

דידי: "להיות כאן בטיילת, קרוב לאיפה שגרנו ולאנדרטה, מקפיץ את הזיכרונות. אין בי רצון להגיע לכאן כל הזמן".

אז היה נוח להתרחק.
דידי: "כן, בהחלט. היה קשה לגור קרוב כל כך לנקודה שבה לקחו להלנה את החיים".

אבי: "ההורים עברו דירה מתוך אילוץ. הרצח היה מתחת לבית. הם אהבו את העיר וגם אנחנו אהבנו. היה לי טוב להתגורר כאן והעיר היום נראית מדהים".

"עד שעברנו החדר שלה עמד בשלמותו",

ממשיך אבי, "הוא שימש גם אותנו. ארון  הבגדים שלנו עמד שם. אבל לא נגעו בדברים שלה עד שעברנו".

דידי: "אני זוכר שקצת אחרי הרצח פתחנו את תיק בית הספר שלה, הוצאנו מחברות ויומנים ובטח שזה עשה משהו. זה נותן לך להרגיש שמשהו ממנה עוד חי".

בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

בעוד זאב, אביה של הלנה ז"ל, הרבה להתראיין מאז נרצחה בתו האהובה, אבי ודידי לא התראיינו מעולם. "אבא תמיד התעסק עם התקשורת", אומר אבי, "הוא גם עוזר למשפחות שכולות בהתמודדות  עם הרשויות שלא מקלות איתם, לצערנו, בכל מיני נושאים".

מה אתם חושבים על העשייה שלו?
דידי: "זה חלק מהתרפיה של לעבור את זה. למנף את זה לדברים טובים. אבא מנסה להנציח את הלנה בכל מיני דרכים".

ספרו לי על הלנה.
"וואו, עכשיו אנחנו חוזרים אחורה ב-20 שנה", אומר אבי, "היה בינינו הפרש של שש שנים. הייתי משוחרר מהצבא פחות מחודש כשזה קרה. היא הייתה נערה מאוד פעילה בנוער העובד, גם בבית הספר. היא הלכה ללמוד צילום - בהחלט לא דבר שבא לה מהבית".

דידי: "היא הייתה ילדה שעשתה מה שהיא באמת רצתה. לא הייתה מושפעת מחברות וממשפחה, הלכה אחרי החלומות שלה".

איך היה הקשר ביניכם?
אבי: "היה קשר טוב, חברי. היא הייתה מאוד פעילה, היו לה מלא חברים, תמיד הסתובבו סביבה".

דידי: "היו לה חברות גדולות ממנה וקטנות ממנה, כולם רצו בקרבתה, היא הייתה ממש מגנט. הקשר בינינו היה טוב. רבנו הרבה בילדות כמו בכל בית, אבל כשהיא הייתה בת 12-13 ואני 16-17 נהיינו חברים קרובים. היינו מדברים על כל מיני דברים. חבל שזה נגמר כל כך מהר", הוא אומר וקולו נחלש, "היא הייתה נוסעת עד לתל אביב כדי ללמוד מה שרצתה. היא לא הייתה ילדה רגילה. היו לה המון חברות מהיסודי והתיכון שהיו באות לאזכרות שנים ארוכות. כולם היום נשואות עם ילדים".

מה זה עושה לכם?
דידי: "אני תמיד משווה. חושב איך היא הייתה היום ומה הייתה עושה".

אבי: "אני פשוט לא חושב על זה ולא נוהג לדבר על זה. אנשים שהכירו אותי שנים הבינו מכתבה בעיתון שיש לי קשר להלנה".

"לא מזמן הילדה שלי התחילה לשאול שאלות ואני כבר צריך לחשוב איך לספר לה דבר כזה", משתף אבי.

דידי: "צריך באמת להקדיש מחשבה לאיך אומרים את זה לילדה קטנה. אתה אומר רצח? הרג? מה אומרים?".

אבי: "עדיין לא אמרתי לה שום דבר, אבל היו שאלות באופן כללי. היא שאלה את ההורים שלי שלא ממש ענו לה. ברגע שהיא תשאל שוב אני אענה, עם מה שיעלה לי באותו רגע, ככה אני אספר. אני אישית לא מתעסק ולא חושב על ההיעדרות שלה, על המוות שלה. כמובן שיש דברים שמזכירים אותה מידי פעם אבל אני לא מתעסק בו, אני לא חי אותו. אולי זו הדחקה, אני לא יודע".

לא בכית כשהיא נרצחה?
אבי: "לא, אני לא אדם כזה".

דידי: "אנשים מצפים ממך להתאבל בדרך מסויימת, להתמודד בדרך מסויימת. אני רואה ראיונות עם משפחות שכולות ושואלים אותם 'איך אתם חיים'? 'איך מתמודדים'? איזו מין שאלה זאת? הם קיבלו את הבומבה של החיים שלהם".

ואיך זה אצל ההורים?
דידי: "יש תהליך אבל".

אבי: "בשנה הראשונה אמא לא תפקדה, אחר כך עברנו להרצליה והמצב קצת השתפר. אני ניתקתי את עצמי מזה, עשיתי קאט".

דידי: "הייתה המון התרחשות בשנה הזאת שגרנו בבת ים ולכן לא התמודדנו. הרבה אנשים פקדו את הבית והיו מהומות והייתה המון עשייה, הייתה מהפכה. זה היה יותר קל מלהיות לבד".

אבל פתאום זה נגמר ואתה נשאר לבד
דידי: "אז אתה ממשיך בחיים: צבא, לימודים, אין מה לעשות. היה קשה לחיות כאן. היו עוצרים אותנו ברחוב, מזהים אותנו. היו מצביעים לנו על הבית. ואז עברנו למקום שונה ואמא שלי השתקמה קצת. זה משהו שאתה חי איתו כמו שכל אחד חי עם אובדן כלשהו".

אבי: "יש אנשים שחוו שכול והפסיקו לתפקד".

דידי: "יש אנשים שרק אחרי עשר שנים התאבדו. אתה אף פעם לא יודע איך אנשים מתמודדים".

אבי: "הזמן עושה את שלו".

גם אצלך?
"לא. אני מההתחלה נעלתי את עצמי, לא יודע אם מבחירה בכלל. ככה היה".

בינכם אתם מדברים על הלנה?
שניהם יחד: "לא".

אבי: "על מה?".

דידי: "כשיש אירועים משמחים אני חושב עליה, על כך שהייתי רוצה אותה פה איתנו. בסיטואציות צפופות יותר בינינו על דברים שהיא אהבה היא עולה לי בראש, אבל עם הזמן שעובר זה נעשה נדיר. 20 שנה זה הרבה מאוד זמן".

אבי: "אני מעולם לא דיברתי על זה מיוזמתי עם אחי או הורי. עם אשתי זה עלה די בהתחלה וסיפרתי לה. מעבר לזה, לא סיפרתי יותר מדי. רוב החברים שלי הם ותיקים שמודעים לזה ואני לא נוהג לשוחח על זה".

דידי: "יוצא שאני מספר לחברים חדשים, אבל אני ממש לא רואה מקום לשתף בזה אנשים. אני לא מבין בשביל מה להתחיל לנבור".

יש מי שוקרא לזה לפרוק.
דידי: "אני רואה את זה כלנבור. כי מה יש להגיד? יש כאב, יש אובדן, כל אחד מתגעגע. מעבר לזה? אין".

הפגישה איתם מתקיימת בתום יום עבודה ארוך של שניהם. גם אותה לא היה פשוט לקבוע מפאת לוח הזמנים הצפוף שלהם. ארשת פניהם החייכנית והסבלנית לא מגלה ולו מעט מן הסערה שעדיין מתחוללת פנימה כשמדברים על הלנה.

בואו נחזור ליום הרצח.
"וואו. אני זוכר אותו במדויק, פרט אחר פרט", אומר אבי, "זה יום ראשון בבוקר. הייתי בן 22 וכמה ימים. נסעתי עם אבא שלי לעסק כלי העבודה המשפחתי שלנו בו עבדתי איתו לאחר השחרור מהצבא. הלנה קמה מוקדם כדי לנסוע לבית הספר. אנחנו עצרנו בסופר ליד העסק ודיברנו על רצח או פיגוע שהיה בבת ים. לא חשבתי לרגע שזה קשור אלינו, אף אחד לא חושב בהתחלה.

"כשהגעתי לעבודה היה אמור להיות לנו דיון במס הכנסה שבסוף בוטל, לא הספקנו להגיב לזה, ופתאום אמא שלי התקשרה בלחץ שקרה משהו בטיילת ולא יודעים מה. הרמנו טלפון לבית הספר שיבדקו אם הלנה הגיעה, אמרו לנו שלא. התקשרנו למשטרה, אמרנו את שמה ואת כל הפרטים, ואמרו לנו ואני לא אשכח את זה אף פעם 'אל תדאג אדוני, המשפחה כבר יודעת'. כלומר הודיעו למשפחה.

"אבל בכל זאת היה לנו מוזר שהיא לא הגיעה לבית הספר. אבא שלי החליט לנסוע לתחנת המשטרה בבת ים, אני לא אשכח, עצרו אותנו כמה מטרים קדימה. לא נתנו לנו להתקדם עם האוטו והייתה המולה שלמה סביב התחנה. הביאו את הרוצח לשם ולא ידענו בכלל. ואז הביאו את התיק שלה, זיהיתי אותו מרחוק. הבנתי שזאת היא. ואז זה מתחיל - איך מודיעים לאמא שלי? הבנו שקרה לנו אסון מאוד גדול".

התפרקת?
"לא. אבל הבנתי שנפלה עלינו פצצה ענקית. אתה לא מכין את עצמך לזה. יצרנו קשר עם קצין העיר שיודיעו לדידי ונכנסנו לסחרור. תושבי בת ים זרמו לבית, משפחה, ביטוח לאומי, אין לי מושג. המוני אנשים. התחילו מהומות בעיר באותו ערב".

איפה אתם בתוך המהומות?
דידי: "רואים חדשות ומודעים לכל מה שקורה, אבל מהבית".

אבי: "ההלוויה הייתה למחרת. מלא אנשים הגיעו להלוויה וגם לשבעה בבית".

אתם זוכרים את הפעם האחרונה שראיתם אותה?
דידי: יצאתי מוקדם לבסיס, הבית היה מנומנם. ראיתי אותה ישנה בחדר, עברתי ליד החדר שלה. ככה זה היה. שמעתי באוטובוס על הפיגוע, אבל אתה לא מאמין שזה קשור אליך, מה הקשר? עד ההלוויה אתה לא מאמין שזה אמיתי. ברדיו דיברו על אחותי. זה לא אמיתי, אתה לא יכול להאמין. זה קורה בעיתונים וזה קורה בחדשות, אבל זה לא קורה לך עד שזה קורה לך".

מה אתם זוכרים ממנה?
דידי: "אני תמיד מנסה לזכור את הפנים שלה. את הקול אני זוכר".

אבי: "לא מזמן הסתכלתי על תמונות ישנות וראיתי תמונות שלה מגיל צעיר וזה עושה משהו".

דידי: "אמא שלי מצאה תמונה שלה מכיתה ב', קטנה כזאת, מתוקה. זה ריגש".

איזו משפחה הייתם?
אבי: "משפחה עם הרבה חוויות. טיולים, פיקניקים. בגלל הבדל הגילאים הטיולים המשותפים פסקו כשהיא הייתה די קטנה, כי אנחנו היינו גדולים לזה כבר, אבל היא הייתה נוסעת עם ההורים לחרמון וכל מיני מקומות".

דידי: "הלנה הייתה זאת שמארגנת ימי הולדת להורים, מסיבות הפתעה. היא נרצחה בגיל מאוד משמעותי מבחינת האדם שהייתה, ההתפתחות, ההפיכה שלה למבוגרת".

איך התנהלו חיי המשפחה אחרי הרצח?
אבי: "התנהלנו בשנה הראשונה מכוח האנרציה".

דידי: "אמא שלי לא תפקדה בכלל בשנה הראשונה. כשעברנו להרצליה היא החלה להשתקם לאט-לאט. אבא שלי גם התחיל להיות מעורב מאוד בפעילות הנצחה ובארגון לנפגעי פעולות האיבה. אני באמת לא יודע לענות איך המשכנו הלאה, כנראה שהחיים חזקים יותר מהכל".

אבי: "אני חושב שאחרי שאני התחתנתי זה שינה הרבה דברים, כי נולדה לי ילדה ולהורים וגם לנו הגיעו שמחה ואושר".

דידי: "מקיימים יותר ארוחות משפחתיות ויש סיבה להמשיך הלאה. הנכדים בשבילם זה הרבה".

מה הזיכרון הכי חזק שלכם מהלנה?
אבי: "וואו, המון. שנה לפני זה היא נסעה לסאמר סקול והלכתי איתה למפגש היכרות, זה פתאום קפץ לי עכשיו".

דידי: "בדיוק התחלתי את הצבא אז פחות ראיתי אותה. אני זוכר שאספנו אותה חזרה משדה התעופה והיא קפצה עלינו מגעגועים".

אבי: "אני זוכר שהיא מאוד אהבה את הסרט 'ריקוד מושחת'".

דידי: "נכון, זה סרט שמזכיר לי אותה תמיד. מצלמות מזכירות לי אותה כי היא מאוד אהבה צילום. גם עזרתי לה בפרויקטים שהיא עשתה פה בחוף הים".

הייתם אחים גדולים טיפוסיים? מגוננים ושומרים?
שניהם מחייכים. אבי: "היא הייתה ילדה שמסתדרת בעצמה. ידעה בדיוק מה היא רוצה, הסתדרה טוב מאוד".

דידי: "היא הייתה ג'דאית, לא הייתה צריכה אותנו".

איזה אישה לדעתכם היא הייתה היום?
אבי: "קרייריסטית, אין לי בכלל ספק. אולי בתחום הצילום כמו שהתעסקה בתיכון, אבל מה שאתה עושה בתיכון ומה שעושים אחר כך משתנה לפעמים".

דידי: "היא הייתה אישה טובה זה בטוח. הייתה בטוח גרה קרוב להורים, צמוד אליהם. אמא והיא היו מחוברות אחת לשנייה. היא הייתה מסתכלת עליה הולכת לבית הספר וחוזרת. היא הייתה מצליחה ובגדול בכל מה שהייתה עושה. אין לי ספק בכלל. היא הייתה אשת העולם הגדול. היא הכירה מלא חברות בסאמר סקול והיו לה גם חברים מהתיכון ומהיסודי, היא הסתדרה בכל מקום".

במסגרת ההסכם לשחרור גלעד שליט, שוחרר גם המחבל שרצח את הלנה. "היו המון הבטחות שזה לא יקרה, שהוא לא ישוחרר, אבל אי אפשר לסמוך על אף אחד", אומר אבי במבט מאוכזב, "כל אחד אומר מה שאתה רוצה לשמוע באותו רגע". דידי: "אין ספק שזה נעשה בלחץ דעת הקהל, היה פרומו ענק בערוץ 2 על שחרור האסירים כאילו זו תוכנית ריאליטי. אי אפשר לפעול על פי מה שהציבור או ערוץ 2 רוצה. הבטיחו משהו ולא קיימו אותו".

נכחתם בזמנו במשפטו?
דידי: "אני הייתי בדיון אחד כשנגזר עליו מאסר עולם, בלי קיצור. אני יודע שבהתחלה הוא היה בבידוד, והרצון לנקמה איחל לו שיירקב שם".

אבי: "אני לא באתי, לא רציתי שיהיה לעיתונים על מה לדבר. אני גם לא באמת יכולתי להשפיע".

לא הגיע לו עונש מוות?
דידי: "לא הגיע לו למות. מוות זה מהיר מדי. רציתי שיירקב בכלא, שיסבול".

אבי: "אם הוא היה מגיע אלי לידיים אני לא יודע מה הייתי עושה לו. אין עונש מספק. הרוצח הזה בן 38, השתחרר צעיר. קיבל תנאים, קיבל השכלה, קידמנו אותו".

אתם עולים לפעמים למצבה שלה לבד?
אבי: "לפני החתונה עליתי עם אשתי כדי להזמין אותה לחתונה".

דידי: "הזיכרון הוא בראש. פה בטיילת זה יותר עוצמתי כי פה זה קרה ופה גם חיינו. בבית העלמין זו רק אבן, זה הכל".

הציבור לא שכח אותה.
אבי: "התקשורת עדיין מראיינת ומדברת עם אבא שלי אפילו שעברו 20 שנה. הגלעד בטיילת מטופל על ידי תושבי העיר, מחליפים את הדגל כשהוא בלוי. זה עושה לנו טוב לראות שאיכפת להם".

דידי: "תושבי בת ים לא שכחו ומאוד איכפת להם. זה מחמם את הלב. גם אז לתושבים היה אכפת, היו מהומות בעיר, הם מאוד התרעמו, כעסו על הרצח. באמת מגיע כל הכבוד לתושבים".

ככל שחולפות השנים הגעגועים גוברים?
"בטח", עונה דידי ועיניו נוצצות מדמעות, "היא הייתה יכולה להיות איתנו ולשחק עם האחיינים שלה, להכיר את אשתי, לראות את הקידמה שיש לעולם להציע".

אבי: "אין דבר כזה מתגעגע. הייתי רוצה אותה פה איתנו, שתכיר את הילדים שלנו, אבל זה לא ריאלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...