ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

מייסד אחוזת ראשונים נאבק בסרטן ומכריז: אחיה עד 140

בוקר אחד התעורר צבי הנדלר, ממייסדי אחוזת ראשונים, והחליט לצאת לפנסיה. בינינו, למה לא? כסף לא חסר לו, את הסרטן הוא עומד לנצח ולפי חישוב שערך נשארו לו 74 שנות חיים. אז למה לבזבז אותם על עבודה ולא על בייביסיטר לנכדים והנאות אחרות? מי יודע, אולי אפילו יכיר בן זוג חדש

בעשרים הדקות הראשונה מתוך השעתיים שארכה הפגישה, הראיון התקדם בקצב מסחרר. כמעט כל השאלות שהיו צריכות להישאל נשאלו, הנקודות הבולטות וההחלטות החשובות על גבי ציר הזמן כוסו היטב ועד מהרה למד המראיין - הדי מוכשר ומאוד אמפאטי יש לציין – מספיק חומר על המרואיין לצורך יציקת יסודות לכתבה לא רעה.

בשלב הבא, בתום אותן 20 דקות, התהפכו היוצרות. צבי הנדלר, המנכ"ל ומיוזמי הקמת אחוזת ראשונים, סיים לתהות על קנקנו של העיתונאי שנשלח אליו, ואז התפנה להשיב לשאלות. הנדלר בן ה-66, איש עסוק ויזם באופיו, עבד קשה כל חייו, וגם היו לו תוכניות להמשיך כך עוד כמה עשרות שנים טובות.

אבא שלו, שנפטר בגיל 94, עבד כמעט עד יומו האחרון והוא עצמו - להוציא אי אילו תאים סרטנים שעדיין מקננים בגופו ומצויים, טפו-טפו, בתהליך נסיגה - שמור במצב טוב וגם חזק כמו פר. אתם לא רוצים שהוא ילחץ לכם את היד חזק מדי.

אלא מה? לפני קצת פחות מחצי שנה האיש התעורר אל בוקר סתווי ופשוט החליט שיהיה זה בזבוז זמן להמשיך ולעבוד, וזמן כידוע, הוא החומר

ממנו עשויים החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. כסף הרי יש לי בשפע, תהה הנדלר בינו לבין עצמו, אז למה לטרוח לעבוד?

עוד באותו היום הוא הודיע, במבטא האמריקאי הכבד שלו, שלא קהה חרף 40 שנותיו כאן, על התפטרותו לבעלי הרשת הנדהמים. כעת, לאחר שהמנכ"ל המיועד נכנס לנעליו ונחפף כדבעי, האיש יוצא בימים אלו לדרך חדשה שהוא עצמו אינו יודע לאן תוליך אותו.

אחד הזרזים להחלטה המאוד מפתיעה הייתה מסקנה אליה הגיע האיש, ממומחי הזִקנה המובילים בישראל. "מי ששומע אותי נדהם כשאני אומר את זה", מתחיל הנדלר לפרוש את משנתו, "אבל בגדול, אנשים לא מתים, הפסיקו למות. כשנולדתי, ידעתי שבעוד 70-60 שנה אני אמות, כשבנותיי נולדו לפני כ-40 שנה, ידעתי שבעוד איקס זמן אני אמות. כשנכדיי נולדו בעשור האחרון, אני כבר יכול להגיד שהם יזכו לראות אותי בסביבה לא מעט. אני מאמין שאחיה עד 140, ואני חולה סרטן.

"לא נראה לי שאמות ב-40-30 השנים הקרובות, וזה יביא אותי לאזור גיל המאה. אני מסתכל על מה יכול להמית אותי, מלחמה או תאונה? אולי. סרטן? במקרה שלי הרופאים הוכיחו שהם מתגברים עליו. תת תזונה? ברוך השם אנחנו חיים במדינה ישראל. חום? קור? שחיקת החומר? יש חלקי חילוף ואם אין, יהיו בעתיד. האתגר המרכזי כיום הוא להבין איך עובדות מערכות החשמל והמוח. לפני עשר~עשרים שנים עוד היו סיבות למות, עכשיו הן הולכות ואוזלות.

"כשאבא שלי היה כבן שישים הוא אמר לי: 'מחצית מחבריי כבר לא איתי, ומהמחצית שנותרה, רק שליש מתפקדים באופן סביר'. אני מסתכל כיום על החברים שלי: יש לי חברים שנהרגו במלחמת וייטנאם, במבצע קדש, בששת הימים, ביום כיפור, במלחמת לבנון, במלחמת המפרץ השנייה ובתאונות. סך הכל אולי 20, מקסימום 30 איש. כל השאר פשוט לא מתים".

מה יהרוג אותך בגיל 140?
"כנראה שחיקת החומר. כמו מכונות ישנות, שכמות החלקים שצריך להחליף בהן לא משתלמת כלכלית על מנת להמשיך ולתקן, אז אני מניח שיהיו שיקולים אתיים שיתפתחו בעשרות השנים הקרובות על מנת לקבוע מתי ואיך אתה אומר 'מספיק לי'. אני פחות מודאג מזה שיגידו 'מספיק לך'. אנשים הפסיקו למות".

הם אולי הולכים לעולמם בגיל מאוחר יותר, אבל הם מתים גם מתים.
"לא מתים. אתה חי היום עד גיל מאה. אם נולדת למשפחה טובה ויש לך אישה ושני ילדים והילדים התחתנו ויביאו נכדים, יש סבירות שתגיע לגיל 80. ואם אתה הולך לבדיקות מדי פעם ואוכל מספיק טוב ודואג לחימום ומיזוג ולא להחליק על רצפה רטובה, כנראה שתגיע לגיל 90. ואם לא תדאג יותר מדי ולא תיקח דברים ללב, כנראה תגיע למאה".

תחי האופטימיות.
"אני מאמין בטוב שבבן אדם, אני מאמין ש~99 אחוז ממה שקורה בעולם אלה דברים חיוביים וטובים. כל הוויברציות השליליות הן מציקות, אבל הן מיעוט שבמיעוט. ב~99.9 אחוז מהפעמים שאתה נכנס לאוטו, אתה מגיע לאן שאתה רוצה בלי תאונה. אנשים מסתכלים על הפסיק הזניח כאילו זה הכלל. אנשים הפסיקו למות, לא יעזור כלום".

אם כך, אתה באמצע החיים. למה לקום ולעזוב ג'וב כה דשן?
"הרבה מאוד אנשים אינם מוכנים לעצור באיזשהו שלב ולהגיד לעצמם 'מספיק'. אנשים שואלים אותי בחרדה 'מה תעשה? תבזבז את זמנך?'. נראה להם מוזר מאוד שלא אעשה דבר מה מאורגן".

אז מה תעשה באמת?
"לא יודע, זו מהפכה גם בשבילי. בעולם המודרני אנשים מקבלים את הפידבק לגבי עצמם ממקומם בחברה, ממשלח ידם. שמעון פרס אמר שכיום, כנשיא, יש לו הרבה השפעה, והיא תצטמצם כשלא יהיה נשיא. איך זה שפרס, אדם יוצא מהכלל, לא יגיד לקראת גיל 90 'הגיע הזמן להפסיק, ומעכשיו לעשות דברים שטובים רק לשמעון?'. למה הוא פוחד מזה? ברוך השם עשיתי מספיק כסף, מחר לא אהיה רעב,
אז למה שאעבוד? בשביל לעשות עוד כסף?".

כדי שלא יקרה לך מה שקורה להרבה אנשים שעבדו כל חייהם ואז יצאו לפנסיה. הם נרדמים לאט לאט - ומתים.
"אם היית שואל אותי לפני כחודש, כנראה שהייתי נותן את אותה תשובה. אבל פתאום נפל לי האסימון שזו הפעם הראשונה בחיי שהתחלתי משהו שאין לו שום סוף צפוי. הבנתי שהמשך עבודה מבחינתי זה לתת לאגו שלי מסאז'. עבודה נותנת לאנשים הרבה מאוד תחושות בנוגע למי הם ומה החשיבות שלהם בעולם. ברגע ששחררתי את האגו, כשליתר דיוק האגו השתחרר לי, גם העולם השתחרר שלי".

הנדלר, למעשה, מתאר בדרכו שלו מצב של נירוונה, שלווה ומודעות מוחלטים על פי התורה הבודהיסטית. "כל זה חדש לי", הוא מסתייג קלות מהניסיון להדביק לו תדמית של רוחניק בשקל, "אם נסתכל על פירמידת הצרכים של מאסלו, אני מרגיש הגשמה עצמית מושלמת, אני בעצם כבר יכול למות.

"אבל אני לא שם. לפני חצי שנה אמרתי לעצמי 'למה באמת להיות כל כך מתוכנן, למה לא להיות עלה ברוח איזו שנה?'. רק כי לימדו אותנו מגיל אפס שביטול זמן זה פסול? שבלי תרומה לחברה אתה פרזיט?".

אז מה קרה ביום ההוא בנובמבר בו החלטת מה שהחלטת? היה איזשהו אירוע מכונן?
"אני חושב שההתמודדות שלי עם הסרטן השפיעה. זה סוג אלים של סרטן פרוסטטה שאני סובל ממני בשנתיים וחצי האחרונות. עבדתי טיפולים בהקרנות, הורמונים וכימותרפיה.

"יש בארץ רפואה מאוד טובה, אני מודה למזלי שאני חי כיום ולא לפני 25 שנה. הבעיה הגדולה שלי הייתה לשרוד את השנה שעברה, אני מאמין שמעכשיו הכל פיס אוף קייק, זאת למרות שהמצב שלי בשלב הזה היה צריך להיות יותר גרוע או יותר טוב. המספרים עדיין לא במצב שהייתי רוצה לראות אותם.

"אז אני מתאר לעצמי שהסרטן היה איזשהו דפיקה על הדלת, איזשהו אות למשהו שאולי ישתנה אצלי. לפני מספר חודשים פתאום עלה הווילון, המסך, פתאום הבנתי שיש חיים אחרי התוכניות, ייתכן מאוד שאדם שהרגיש רוב חייו שהוא נגרר ולא מגשים את עצמו ולא מיישם את מה שהוא רוצה, ירגיש מאוד מוגבל מבחינת היכולת להיות מודע ולתת ולתקן.

"יכול להיות שאדם כזה יסתכל על הפנסיה ועל הגיל המתקדם בצורה אחרת, מאיימת יותר. תמיד ידעתי שאדם ואזרח טוב צריך לעבוד עד שהוא כבר לא יכול, וישנם אנשים שעושים את זה והשאלה היא למה".

קבל תשובה אפשרית: הרבה אנשים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם כלכלית לפרוש על מנת להיות עלה ברוח.
"אני מסכים איתך, באמת התמזל מזלי להגיע לרווחה כלכלית אחרי שעליתי ארצה כשבכיסי 5,000 דולר. מה שאני מרשה לעצמי כלוקסוס, הרבה אנשים לא יכולים. אחד הדברים שצריכים לעניין אנשים זה באמת להבטיח לעצמם מספיק משאבים כדי שיהיו מסוגלים לחיות בתנאים אליהם הורגלו כל חייהם ולא לרדת בקיצוניות ברמת החיים, מה שקורה להרבה מאוד אנשים שמגיעים לפנסיה".

עוד לא הצלחתי להבין מה תעשה בזמן שיתפנה לך.
"בייביסיטר לנכדים, אתן הרצאות, אכתוב ספר. הדבר היחיד שלא אעשה זה שלא אשב באחוזת ראשונים".

הראיון נערך יממה לפני מסיבת הפרידה הרשמית. מעת לעת נכנסו לחדר עובדים, מרביתן עובדות, והדביקו ללחיו נשיקה מצלצלת. הוא נולד בצפון מדינת ניו יורק, ארה"ב, בשנת 1946, כלומר שייך לדור ה"בייבי בום" שלאחר מלחמת העולם השנייה, ילד סנדוויץ' מבין חמישה אחים ואחיות. אבא שלו, יהודי אדוק יליד פולין, הגיע לארה"ב שנתיים לפני פרוץ המלחמה במטרה ללמוד. כל משפחתו הושמדה בשואה.

לאביו היו מהלכים רבים בקרב השלטונות האמריקאיים, בין היתר הוא העביר מסרים בין הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר לבין הממשל הישראלי בראשות בן גוריון במהלך ולאחר מבצע סיני. "הוא היה דג גדול בימה קטנה", מציין הנדלר, "אבא שלי היה ציוני כל השנים, אבל ציוני מהסוג שאחרים יעלו ולא הוא. הרעיון שאעלה ארצה לא התקבל בבית בעין יפה".

לבנו של הדג הגדול בימה הקטנה לא הייתה כל בעיה לשחות נגד הזרם והוא גמר אומר לעלות לארץ הקודש. הוא עשה זאת עם אשתו בשנת 1971 כשהיה בן 24. לפני כן הגיע ביוני 1967 לטעימה קצרה כמתנדב. מלחמת ששת הימים, שפרצה כשהמטוס בו שהה על סיפונו שייט מעל האוקיינוס האטלנטי, לא הרתיעה אותו וכשהחליף מטוסים בצרפת והיה יכול מן הסתם לשוב על עקבותיו, בחר לתפוס את הטיסה האחרונה ארצה.

הוא הגיע לכפר בלום, היישר להפגזה הסורית על הישוב. זמן קצר לאחר תום המלחמה הוא חזר לארה"ב וסיים תואר שני בעבודה סוציאלית, "דבר שאף גבר יהודי לא עשה אז", הוא מחייך. "לנשים איתן יצאתי אמרתי מראש שאני עולה בקרוב לישראל ומי שלא מתאים לה – אז תודה ושלום".

לאחר שאשתו הטרייה והוא עלו ארצה, השניים שכרו דירה רעועה בחיפה. לאחר מכן מילא שורה של תפקידים בשירות הציבורי ובין היתר ניהל את האגף לשירותי רווחה במגדל העמק. אשתו דאז, גרושתו כיום, עדיין מתגוררת במגדל. לנושא בתי האבות נחשף בשנת 1977 כשכיהן בוועד המנהל של בית אבות ציבורי בעפולה של גמלאי הקיבוצים. "התרשמתי ממה שהיו יכולים להיות חיים טובים לאנשי העיר, מהם נהנו בעיקר הקיבוצניקים, וזה אכל אותי".

הנדלר, שהבין שזה הייעוד שלו בחיים, חזר לארה"ב במטרה ללמוד ניהול בתי אבות, הוא עבד ולמד שם במשך שלוש שנים, כולל סטאז'. מיד עם סיום לימודיו, בשנת 1981, הוזעק לנהל את בית האבות הספרדי בחיפה שהיה על סף קריסה. הוא שיקם את המערכת, ובין לבין הלך לכל השתלמות אפשרית, אבל גם נחשף מקרוב לכל החוליים הרבים שאפיינו את העמותות שתפעלו את בתי האבות - היחס הלעתים מחפיר לקשישים, חוסר היעילות והיעדר תמריצים מתאימים. "הקשישים", הוא משחזר, "היו אז אזרחים סוג ה', ו' ו~ז'".

בשנת 1987 החליט לצאת לדרך עצמאית. הוא ושותפו אילן תמיר הקימו בשנת 1987 את חברת "אמריקר", ששילבה ידיים עם איש העסקים אברהם רובינשטיין. במיזם המשותף שלהם, קרי רשת הדיור המוגן "אחוזות רובינשטיין", ש"אחוזת ראשונים" היא החוליה הראשונה בה, הנדלר הנהיג מודלים שונים לחלוטין, שליתר השחקנים בשוק הפרטי לא הייתה ברירה אלא להתיישר לפיהם.

בתי האבות הללו, שמיתוגית נקראו מעתה ואילך "בתי דיור מוגן", נבנו ותופעלו בסטנדרט גבוה שהיה מקובל אז רק במערב אירופה ובצפון אמריקה. כפועל יוצא התחדדו ההבדלים בין הגמלאים עתירי ומעוטי היכולת. מי שיש לו את המשאבים יכול היה לבוא להנדלר או למתחריו שנאלצו להשתדרג, ולחיות את שארית חייו ברווחה. מי שהפרוטה לא מצויה בכיסו, נרקב במוסד גריאטרי ציבורי.

"נכון", מסכים הנדלר, "צריך משאבים, אבל לא כאלה רבים. אם אתה מאוד עשיר, אין לך בעיה ליהנות מפתרונות שמשרתים את המאיון או האלפיון העליון. אם אתה מאוד עני, אכן תצטרך להסתפק במוסדות ממשלתיים. אבל מה לגבי מעמד הביניים? הם לרוב כן יכולים להגיע אלינו, ולשם אנחנו כיוונו. בגלל זה הפרויקטים שהקמנו הם גדולים ומיועדים לדיירים רבים, כך ניתן לחסוך בהוצאות מטה ומינהלה. בכל זאת ל~350 משפחות או למאה משפחות צריך מנהל אחד, חדר כושר אחד, בריכה אחת".

המיזם של הנדלר הצליח היטב ובתי דיור מוגן נוספים הוקמו בתל אביב, פולג וירושלים. כיום עובדים שם על בית דיור מוגן מושקע במיוחד בחולון. ההצלחה של המיזמים נגזרה בין היתר מהעלייה בתוחלת החיים, מהשיפור המתמיד שחל בבריאותם של הקשישים תודות לאורח חיים בריא יותר ולפלאי הרפואה, ומכמות המשאבים המצויה כיום בידיהם של חלק מהגמלאים.

"בסוף שנות ה-80'", מאזמל הנדלר, "הזקן בחברה הישראלית כבר לא נתפש כפסולת שצריך להעיף, אבל עדיין לא ראו בו כלי עם ניסיון של כמה עשרות שנים בחיים המקצועיים והאישיים שיכול לתרום. כיום הילד לא רשאי ברוב במקרים לחפש מגורים לאבא, בניגוד לתקופות קודמות. כיום אנשים שמגיעים לשנות השבעים לחייהם ולא מסוגלים לנהל משק בית עצמאי מהווים מספר מאוד קטן יחסית. כמובן שיש מחלות של זקנה, דמנציה (שיטיון), אלצהיימר, אבל זה לא שאם תביא 20 זקנים לפה, ל~15 יש אלצהיימר".
תגיד, איך זה שכמעט כל הדיירים פה הם אשכנזים?
"מבחינת חתך דמוגרפי, כיום אכן יש יותר אשכנזים מאשר קודם. כשפתחנו כאן חגגנו מימונה כל שנה, היום אין אנשים שרוצים את זה. כיום גם יש כאן כמות אדירה של ילידי הארץ, מה שלא היה קודם. לשאלתך, סיבה אחת היא איך אדם הסתדר כלכלית. אני היום מרגיש שגם אם לא אשאיר לילדיי שקל בירושה, אין בעיה. הם יסתדרו. אבל אני יוצא דופן, אין הרבה אשכנזים שחושבים כמוני, הם רוצים להשאיר אצלם את השליטה על ילדיהם באמצעות הכסף עד שילכו לעולמם.

"אני חושב שהרבה מאוד מהלא אשכנזים הם בדיוק ההיפך, כל שקל שנכנס להם לכיס הם גלגלו לילדים והיום אין להם את הכסף לדיור מוגן וזה עוד לא מקובל שהילד יממן את ההורה בבית הורים. אבל אני חושב שזה פחות הצד הכספי והרבה יותר הצד התרבותי. היום בבית כנסת של אשכנזים אם תגיד 'אבא שלי נכנס לדיור מוגן יוקרתי', כולם יגידו לך 'בראבו'. תגיד את אותו דבר בבית כנסת מרוקאי, יסתכלו עליך בעין עקומה, כעל בן שמזניח את הוריו".

יש לו שתי בנות בסוף שנות השלושים לחייהן ושישה נכדים. כל החמולה הקטנה מתגוררת במרחק דקות ספורות מביתו. לפני שמונה שנים הוא עלה לכותרות בנסיבות שנויות במחלוקת. היה זה כשבני משפחתו של יצחק שמיר יבדל"א, שכבר אז מצבו לא היה מן המשופרים, טענו כי הם מתקשים לממן לו טיפול סיעודי טוב. הנדלר מיהר לנצל את המומנטום והודיע כי שמיר מוזמן לגור באחוזה חינם אין כסף, או לכל הפחות בעלות מופחתת במיוחד. לאחר מכן, כך נטען בתקשורת באותה תקופה, חזר בו הנדלר מהצעתו.

הנדלר טוען להד"ם. "במקרה הוא היה שכן שלי בתל אביב, חלון מול חלון. אפשר היה לראות שהוא סובל פיזית וגם כמעט ואיש כבר לא ביקר אצלו, ואז אמרתי 'מה, משפחת רובינשטיין לא תיתן לאיש כמו שמיר מקום?'. לא בדקנו אם הוא יכול או לא יכול להרשות לעצמו.

"הזמנו אותו ואז היו דיבורים בינינו לבין המשפחה כמו כל קליינט. הוא היה יכול לבוא לפה עם הרבה התחשבות למצבו. הכסף הוא משני. בסופו של דבר בני משפחת שמיר קיבלו את ההחלטה שקיבלו, דיברתי עם אשתו, שולמית ז"ל, הייתה הזמנה אמיתית והוא היה יכול לנצל את זה באותה תקופה".

לפני כ~20 שנים יצאת מהארון והצהרת על נטיותיך ההומוסקסואליות. המהלך הזה הפריע לך?
"כשיצאתי מהארון לא ראיתי בזה חלק חשוב במיוחד, היו תקופות בארץ שעניין ההומוסקסואליות היה אישיו גדול עבור הרבה אנשים. בעולם שלי, למרות שאני משוכנע שיש לא מעט הומואים, אני לא מכיר אף מנכ"ל או מנהל שהוא גיי מוצהר. אני יכול להגיד, ולא בגאווה, שאני לא קשור לקהילה הגאה בישראל ואני יכול להגיד שמעכשיו, כשאני פנוי, אהיה יותר פעיל ממה שהייתי עד עכשיו".

מתי הבנת סופית שאתה גיי?
"לאורך השנים הרבה מהחברים שלי היו למעשה חברות ויש לי משיכה פיסית, לא מינית, גם לבנים וגם לבנות. אני לא יודע מתי האסימון נפל סופית, אבל הייתי בטוח שזה שלב בחיים שיעבור לי. כשהילדות גדלו, התפניתי לעצמי ואז גם הבנתי יותר טוב מי אני. היה לי מאוד קשה - התחושות שהיו לי כלפי הוריי, חשתי אשמה גדולה כלפי בנותיי, אשתי והוריה. הרגשתי שאני בוגד בכל הערכים היהודיים שלי. כמה שכיום אני שליו בחיי, היו לי שנים מאוד קשות".

ואיך אשתך דאז קיבלה את הבשורה?
"מעט מאוד אנשים יכולים להתגבר על הפגיעה שהסבתי לה. מעבר לזה, אני לא רוצה לדבר על כך. כיום אפשר לומר שיש לנו מערכת יחסים תקינה".

יש לך בן זוג?
"כרגע אני בשלבי פרידה מבן הזוג הנוכחי שלי, צח, היינו ביחד יותר מעשר שנים".

עושה רושם שאתה לא עובד בשיטת הסלאמי בכל מה שקשור לשינויים בחייך האישיים.
"צודק. עשיתי הרבה שינויים במכה אחת ובהתלהבות, וזה מפתיע וגם מדאיג אותי. אין לי תשובה, דבר איתי בעוד חצי שנה. מעט מאוד אנשים חושבים שזה יכול להיות בריא ונכון. הרוב סבורים שמשהו לא יכול להיות נכון בכך שכל כך טוב לי. אבל כך או כך, אני עומד בפני הרפתקה מהגדולות של החיים שלי. היו תקופות שהתייעצתי עם פסיכולוג, רציתי לדעת האם ההתלהבות הזו מקורה בהדחקה, הכחשה, על מנת לכסות ולהסתיר משהו מהותי שפגום, או שבאמת טוב לי".

ומה השורה התחתונה?
"לדעתו או לדעתי?".

לדעתך. בסופו של דבר אתה זה שחי בעור של עצמך.
"אני באמת חושב שהחלטתי טוב מאוד בשביל עצמי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...