הצעיר שהציל את המטפס הטורקי: לא מגיע לי פרס
רגע לפני שנגע בפסגת האוורסט, נדב בן יהודה מרחובות חילץ מטפס הרים טורקי והציל את חייו. למרות שגופו מצולק מהתקופה בה שירת כמפקד בסיירת גולני וידו הימנית שנפגעה בזמן החילוץ עלולה להיקטע, הוא מבטיח: אמשיך לטפס. ריאיון מיוחד
בן יהודה חזר לפני ימים אחדים ארצה, כאשר ידו הימנית סובלת מכוויות קור קשות שעלולות לגרור את קטיעת האצבעות. השבוע הוא היה עסוק בעיקר בכניסה ויציאה מבית החולים "אסף הרופא" בראשון לציון. הכאבים ביד מקשים על התפקוד, אבל בן יהודה – גאה זקוף וגבה קומה - לא נשבר.
אני מתאר לעצמי שהטיפולים ביד הפצועה מאוד מורכבים, שאלתי. "נכון", הוא מודה, "זה מתחלק למספר חלקים. קודם כל יש את הטיפול של תא הלחץ, הוא נועד כדי לפתור את הבעיה באצבעות. המטרה היא להביא לאספקה של חמצן. בנוסף יש צורך בחידוש הרקמות. אחר כך יש את הנושא הפלסטי והכירורגי. הורידו לי בינתיים חלקים בבשר ובעור כדי למנוע קטיעה, אבל אתגבר על הכל", הוא מרגיע. "בדרך זו או אחרת, אתגבר".
ההתגברות על מכשולים היא טבע שני לבן יהודה, בן 24 מרחובות, שיאן ישראל בטיפוס גורדי שחקים. את שירותו הצבאי עשה בסיירת גולני. היחידה המובחרת היוותה עבורו פרק מאוד משמעותי בחיים וכבר אז זכה החייל הצעיר להכיר מבפנים בתי החולים ומחלקות שיקומיות, אבל תמיד ידע להתאושש ולהמשיך הלאה, חדור בעוד יותר מוטיבציה, אם זה בכלל אפשרי.
סיירת גולני זה מקום לא פשוט.
"שומעים הרבה סיפורים על הסיירת. אני יכול להגיד שהפעילויות היו קשות. עברתי הרבה מאוד פציעות כמו ניתוח בברך, פריצת דיסק ופריקות כתף".
פציעות מאימונים או פעילות מבצעית?
"גם וגם".
קשה מאוד לחדור מבעד לשכבת הקשיחות שהוא עוטה על עצמו. ייתכן שהוא כזה, ייתכן שזה מנגנון הגנה כלשהו. כך או אחרת, לנוכח הפציעות המרובות השירות הצבאי הכה בו לא מעט, תרתי משמע. "בסופו של דבר השירות היה צריך להסתיים בצורה נכונה
"הרגשתי שאני לא יכול לעזוב. היחידה, החברים, המפקדים, כולם היו חשובים לי מאוד. הייתי אמור לצאת לקורס קצינים וביטלתי. גם את שירות הקבע ביטלתי. הרגשתי שאולי הפציעות הכריעו אותי, פיזית".
אמרת שנפצעת באימונים ובפעולות מבצעיות. כיצד?
"היו שתי תאונות אימונים. אני חושב שבשלב כלשהו היה 'אובר' אימונים שהובילו למצב שהייתי חייב להתפנות לבית חולים. השירות היה תובעני מאוד. מתוך צוות של כ~17 אנשים, חמישה עד שישה עזבו בגלל פציעות. לאחר השיקום התקדמתי לתפקיד מפקד. הרגשתי אחריות. לא יכולתי לעזוב. היו גם פציעות כתוצאה פעילות מבצעית".
מה היו סוגי הפציעות?
"חתכו לי חלקים בברך. נכנסתי עם ברך רגילה לצבא, ויצאתי בצורה אחרת".
פציעות יכולות לשנות חיים של בן אדם.
"נכון. בהתחלה אתה חושב רק על לחזור לחיים שגרתיים. לעשות את מה שאתה אוהב לעשות, אבל אז זה לא מספיק, ואתה רוצה להתקדם ולחזור למצב שהיית בו קודם, לרמה הגבוהה. החתירה קדימה".
חתירה למצוינות? למיצוי היכולת האישית?
"אף פעם אי אפשר למצות את היכולת האישית כי תמיד אפשר למתוח עוד. צריך להיזהר מהמרדפים האלה כי בסופו של דבר זה יכול לחזור לגוף שלך, אליך. בהקשר הזה אני יכול לומר ששאלתי את עצמי מה יקרה אם לא אגיע לאוורסט. מה יקרה? האם אחזור לשם שוב כדי להעפיל לפסגה?".
את התשובה לשאלה הזו יענה בן יהודה בהמשך. אנחנו חוזרים לצבא. בסיירת גולני היו לא מעט בעיות, אני מטיח בו. לא פעם פורסמו בכלי התקשורת כי חיילים עברו שם התעללויות של ממש. בנקודה הזו בן יהודה בוחר לשתוק. הוא בורר את מילותיו בקפידה רבה.
"הסיפור של היחידה יישאר ביחידה. אני חושב שהרבה מהדברים הלא נעימים שעברתי במסלול ובשירות היו חשובים, אבל הפציעות אצלי בצוות היו רבות. חלקן אגב, לא ברות תיקון. זה היה יותר מדי. איבדנו לוחמים כי הם לא יכלו להמשיך בסיירת בגלל הפציעות. חלקם נפצעו באימונים ולא חזרו לשרת אצלנו".
טעית כשחזרת שוב ושוב ליחידה?
"הדרך שבה אני בחרתי הייתה שונה. היו חברים שבחרו לקחת גימלים ובצדק, אבל אני בחרתי לחזור".
למה?
"כי אני חושב שהשירות הצבאי זאת חוויה של פעם בחיים. ולי זה מאוד הפריע שכך אסיים את הפרק הזה. אני עד היום משלם על ההחלטה להישאר ביחידה. אני משלם על כך בבריאות שלי. השיקום לא עבר חלק. אגב, אני עד היום עם פרופיל 97. הציעו לי ללכת לוועדות הרפואיות, אבל סירבתי".
היום היחידה מתנהלת אחרת. למדו את הלקח מהתקופה שלך?
"בעבר האימונים היו מסוכנים יותר, ולא אפרט. עד כמה שאני יודע עשו שם הפיכה. זה פגע באימונים הטובים ופגע באימונים המסוכנים. גם לפה וגם לפה".
לאחר השחרור החל בן יהודה לטייל בעולם. "טסתי לקורס אלפניסטים באוסטריה, לאחר מכן טיפסתי גם באיטליה. גם שם לרוע המזל פרקתי את הכתף. חזרתי מאיטליה וחודש לאחר החזרה טסתי למזרח, שם טיפסתי בסרי לנקה, הודו ונפאל. ביעד האחרון טיפסתי על הר של 7,000 מטר".
השאלה המתבקשת היא האם נושא טיפוס ההרים הוא חלום ילדות?
"האמת שהתחלתי מטיפוס סלע וחבלים כבר בתקופת הצבא. אבל זה לא היה תחביב שלי מגיל חמש. זה לא משהו שגדלתי עליו".
ובחזרה לנפאל. אחד ההרים המפורסמים ביותר באותו אזור הוא הר האמא דאבלם, שנמצא ברכס ההימלאיה. משמעות השם אמא דאבלם הוא "אם ושרשרת הפנינים שלה". מספר ימים לפני צאתו של בן יהודה לטיפוס, התרחש אסון כבד בהר.
"קבוצת מטפסים מגרמניה ויפן חברו יחד והחלו לטפס. בשלב מסוים הם נתקעו, ומסוק שהגיע לחלצם הצליח להעלות את אחד המטפסים הגרמניים לתוכו, ושניות לאחר מכן התרסק והרג את כל הנוכחים במקום. כמעט. אחד המטפסים הגרמניים הצליח לשרוד. אותו אגב, פגשתי באוורסט. הייתי בשוק".
מתוך 74 איש שניסו להגיע בשנת 2010 לפסגת ההימלאיה, רק תשעה הצליחו. נדב היה אחד מהם. "כל מי שהיה איתי פרש בסופו של דבר בדרך. כולם נשרו, אני נשארתי לבד".
זו יכולת ההישרדות עוד מימי הצבא?
"אני חושב שאם היו יותר מטפסים ישראלים, היו יותר הישגים. יש דברים שנמצאים בנו, הישראלים, עמוק בתוך הגוף. מגיל שנה אנחנו ישנים באוהל בטיולים ואחר כך עושים צבא. זה לא חדש לנו. יותר ישראלים יותר הישגים. זה בטוח".
לאחר הטיול בנפאל המשיך בן יהודה להודו לטיפוס נוסף ומשם חזר ארצה. לאחר מכן סיים קורס פסיכומטרי ונרשם ללימודי משפטים במרכז הבינתחומי. לפני תחילת הלימודים הוא עוד הספיק לבקר בכנס טיפוס בסקוטלנד, אליו נבחר מטעם מועדון האלפים הישראלי.
לפני כחצי שנה החל את לימודיו, אולם כבר אז החל לתכנן את היעד הבא: האוורסט. "ניסיתי בכל כוחי לגייס 50 אלף דולר, אבל חטפתי סטירות על ימין ושמאל".
למי פנית וקיבלת סירוב?
"מהרבה מאוד גורמים. פניתי לחברות הסלולר, ניסיתי ליצור איתן מיזם משותף. גם עם חברות אפליקציות שונות. הכל כדי לממן את הטיול. לא הגעתי אליהם בגישה שייתנו לי כסף, אלא איך אני יכול לעזור להם. זה לא היה פשוט בכלל".
איך בסופו של דבר הצלחת לגייס סכום כזה?
"קודם כל אני עובד כמאבטח אישים בחברה פרטית ושמתי סכום. שנית, חלק נכבד מהסכום הגיע מתורמים פרטיים וחלק מהמשפחה".
לא ביקשת שיפרסמו על חליפת טיפוס שלך?
"ביקשתי, אבל לא רצו. צחוק הגורל היה שבמהלך כל הטיפוס ראיתי אנשים עם פרסומות אין סופיות על החליפה שלהם, ורק שלי הייתה נקייה, טהורה".
בנקודה הזו מחזיר אותנו בן יהודה לשאלה מתחילת הראיון. "שאלתי את עצמי עוד לפני הטיול מה יקרה אם לא אגיע לפסגה. מה אז? כתוצאה מכך הבנתי שזה לא יהיה קל לחזור לשם שוב בעיקר בגלל המימון. זה לא קל להשיג ספונסרים".
חלום הטיפוס ימשיך במלא העוז?
"כן. המטרה הבאה הם יעדים לא פחות קשים. אני רוצה להתקדם הלאה. אני לא אהיה מטפס כמקצוע לחיים. אני סטודנט שלומד ורואה את מצב המטפסים בארץ, יש חמישה כאלה. אני עושה את זה כספורט. חשוב לי לשים את ישראל על המפה של הטיפוס. חשוב לי שאנשים יידעו שיש מטפסים מישראל. שיכירו. אנחנו צריכים להיפתח לעולם הזה".
לפני הטיסה החל נדב בהכנות. בין לבין הוא עוד הספיק לקבוע את שיא גינס לישראל כאשר טיפס את מדרגות מגדל משה אביב, ברמת גן.
איך היו האימונים לקראת האוורסט?
"מאוד קשים. עשיתי ריצות רבות, הליכות עם משקלים כבדים במיוחד, אימוני משקולות. האימונים היו קשים פיזית, ובעיקר משום שהייתי לבד, וזה היה חלק מהקושי. לא התאמנו איתי עוד אנשים. לפעמי רצתי במטעים ליד ביל"ו עם אנשים, אבל ברוב האימונים לא היה איתי עוד מישהו".
בחודש מרץ, בסיום תקופת המבחנים, הוא המריא כדי לכבוש את האוורסט, גולת הכותרת של כל מטפס. ההר הענק, שמתנשא לגובה של 8,848 מטר, נמצא בין סין לנאפל, כאשר רובו נמצא בטיבט, בתוך סין.
האוורסט הוא הר שכמעט כל מטפס נושא אליו את עיניו.
"אין ספק. האוורסט מחולק בתוכו למטפסים והרפתקנים. הייתה שם אישה בת 73 שטיפסה. אני אמנם צעיר עם פחות ניסיון, אבל אני מטפס. אותי לא מעניין לחזור לאוורסט כל כך מהר לאחר הכישלון".
מה הסיבה?
"כי זה אותו מסלול. אם אחזור לשם בעתיד אז אולי אעשה אותו מהצד הטיבטי וגם אז, האתגר הוא לא הפסגה, אלא כעניין לעשות, לסגור. אני רוצה לראות נוף, לא לחזור לאותו מקום רק כדי לומר שהגעתי לפסגה".
בשבוע שעבר, לאחר שבועות רבים של טיפוס על ההר, הגיע בן יהודה ליום האחרון בטיפוס על הר האוורסט. הכל היה מוכן כדי לכבוש את הפסגה, אולם דווקא כל כך קרוב ליעד הגיע הרגע הדרמטי. "הייתי בגובה של כ~8,500 מטר, ראיתי שתי גופות בצד הדרך ועיידאן אירמק שכב לצידם.
בגלל שכל האנשים היו עטופים ואי אפשר לזהות את הפנים, הצלחתי להבין שזה הוא. זיהיתי את הנעליים שלו, אבל זה לא הסתדר לי כי הייתי בטוח שהוא למטה, במחנה, כי הוא החל יממה לפניי. לקח לי זמן לזהות אותו בגלל תנאי השטח אבל הצלחתי להבין שזה אכן הוא".
באיזה מצב הוא היה?
"מכוסה מכף רגל ועד ראש. הורדתי את הכפפה של היד כדי לחבר אותו וסחבתי אותו במשך שמונה שעות עד שהגענו למקום שבו היו יותר אנשים שעזרו לנו".
אני מתאר לעצמי שמדובר בקושי חסר תקדים.
"היה קשה מאוד, בהחלט. ירדתי עם משקל רב וזה היה מאוד קשה פיזית. הייתי צריך לאכול קרח כי לא היו לי מים. למחרת הגיע מסוק ועברנו לקטמנדו".
נשיא המדינה שמעון פרס החליט להעניק לך את האות המיוחד למתנדב.
"נכון. התקשרו אליי מבית הנשיא ואמרו לי שנבחרתי. אמרתי להם שאני לא חושב שאני מתאים לזה. יש הרבה יותר אנשים שתרמו ממני, רופאים שהצילו חיים. אמרתי להם שאני מבקש שישקלו את זה שוב. הם אמרו לי שזו הבחירה והתעקשו על כך. אני באופן אישי לא מרגיש נעים עם זה".
אתה יודע מה אומרים? שאולי החילוץ שלך יפשיר את היחסים עם טורקיה.
"שמעתי. אולי זה עוד יגיע. נראה בעתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם