תופעה: גנבי הספרים חוגגים בשבוע הספר
שבוע הספר בפתח, ואיתו מגיע הספורט הלאומי: גניבת ספרים מהדוכנים. ההוצאות הגדולות מסתירות את הנתונים המדויקים, הסופרים חושפים את התופעה ולא רק מברכים עליה, אלא גם חוטאים בגניבה בעצמם. "הוצאות הספרים גונבות ממני את תמלוגים, אז לא יקרה שום אסון, אם אגנוב מהדוכן שלהם", מתוודה סופר ידוע
"כן, קח אותו, הוא שלך, עדיף שהוא יהיה אצלך על המדף מאשר אצל אחרים שימרטו את דפיו כמו נוצות של תרנגולת". פעימות הלב מואצות, טיפת זיעה זולגת למרות המאמץ להסוותה והספר, למרות כריכתו הקשה והלא ידידותית לגנב, מחליק היטב מתחת לשולי המעיל.
רגע כזה חוויתי גם אני בצעירותי, כמו לא מעט סופרים שהתוודו בפניי, רגע לפני תחילת שבוע הספר וכאילו הייתי כומר מוודה, על כך שגנבו ספרים מן הדוכנים. אחד מהם, שהעדיף להישאר בעילום שם, תירץ זאת כך: "הוצאות הספרים גונבות ממני את התמלוגים, אז לא יקרה שום אסון אם אגנוב מהדוכנים שלהן שני עותקים".
בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
בתום שבוע הספר חוזרת ומופיעה כל שנה אותה ידיעה בעיתונים: הוצאות הספרים מדווחות על עלייה במכירות בדוכניהן ביחס לשנים קודמות, גם כשהן בעצם יורדות. מה שההוצאות לא טורחות לדווח הוא על היקף הגניבות בשבוע הספר, שהיו לפחות בעבר ספורט לאומי.
כמעט כל הוצאות וחנויות הספרים שפניתי אליהן, גדולות כקטנות, סירבו להתייחס לתופעת גניבת הספרים בשבוע הספר ובכלל ולאמצעי האבטחה שהן נוקטות נגד הגניבות, והתחמקו מתשובה או טענו שמדובר בתופעה זניחה.
"אנחנו מוותרים על השתתפותנו במאמר", נאמר לי באחת ההוצאות הגדולות בארץ. בהוצאה גדולה אחרת טענו ש"שבוע הספר נתפס אצלנו כחגיגת ענק, ועניין הגניבות הוא זניח ולא באמת שווה התייחסות". "למה אתם רוצים לעודד את הגנבים דווקא לפני שבוע הספר?", שאלו בהוצאה שלישית.
מתחקיר שהתפרסם בשעתו בארצות הברית עולה כי קיימת "מגמת
יו"ר התאחדות המו"לים בישראל ירון סדן, לשעבר מנכ"ל הוצאת עם עובד, אומר ש"אין נתונים מדויקים על הגניבות בישראל, אבל בעידן שמוכרים ארבעה ספרים במאה שקל, המוטיבציה לגנוב ללא ספק יורדת". גם המפיץ גדעון גלעדי מ"בוק ספר" סבור שהמבצעים, שמרוששים את הסופרים, הפילו בנוקאאוט גם את הגנבים: "הגניבות היום בשוליים בגלל שהרשתות מוגנות והמחירים של הספרים זולים מאוד, ולכן יש גניבות רק פה שם. הטרנד החדש הן ההדפסות הפיראטיות, והרבה".
בעבר הגניבות היו בהיקף נרחב יותר?
"היו גניבות ספרים, אבל לא בכמויות בלתי נסבלות. בעבר האנציקלופדיות היו מבוקשות כל כך עד שמנהלי חברת ההפצה הכי גדולה בארץ נאלצו לשים אותן מאחורי סורגים, דווקא מפני שהעובדים נתפסו בגניבות. היו גם ניסיונות עוקץ: חברות קש ניסו לרכוש מאיתנו אנציקלופדיות בסכומים של עשרות אלפי שקלים, וכל זה תמורת צ'ק ביטחון חסר כיסוי".
היקף ההכנסות ממכירות ספרים בישראל נאמד במיליארד ו-750 מיליון שקלים בשנה. המספר שומר על יציבות יחסית מאז 2005, אז עמד על מיליארד ו-800 מיליון. ב-2005 נמכרו 35 מיליון ספרים, ואיש כמובן לא יכול היה לנקוב במספר הספרים שנגנבו. הרשתות וההוצאות שומרות על הנתונים האלה בסוד, וההערכות שונות מאוד זו מזו וממרואיין למרואיין.
"למיטב ידיעתי, הקמעונאים מדברים על גניבות בשיעור של אחוז אחד עד שניים מהמחזור", מעריך סדן. במקרה כזה מדובר בסכום משמעותי מאוד, המחייב את ההוצאות והחנויות להיאבק בתופעה. המפיץ גלעדי טוען שמדובר בנזק בסכום קטן בהרבה - לא יותר מכמה עשרות אלפי דולרים בשנה. גורם שלישי העריך שמדובר בסכומים של מאה עד 200 אלף דולר בשנה.
בעוד שבהוצאות שומרים על פרופיל נמוך, הסופרים מדברים על הנושא בגלוי. "העובדה שבישראל גונבים ספרים", אומרת הסופרת ניצה סלונים, "היא הוכחה נוספת לכך שאנחנו בכל זאת עם הספר". לדברי הסופרת לבנה מושון, מדובר בתהליך שהפכנו בו "מעם של מנדלי מוכר ספרים לעם של מנדלי גונב ספרים". לקראת שבוע הספר הסופרים יוצאים במחאה לא נגד הגנבים, אלא דווקא נגד רשתות השיווק הגדולות.
לאחרונה התפרסמו שתי עצומות, שחתמו עליהן מאות סופרים, והן קוראות לשרת התרבות לימור לבנת להעלות מיד לחקיקה את החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל, ולשים קץ לאלתר לפגיעה הקשה בענף הספרים בעקבות תחרות המחירים בין שתי רשתות השיווק הגדולות, "סטימצקי" ו"צומת ספרים".
חלק מהסופרים קראו למו"לים להחרים את הרשתות ולא להכניס את ספריהם למבצעים הדורסניים שלהן. בשתי העצומות לא הוזכרו כמובן הגנבים; הם כנראה לא מטרידים במיוחד בימים אלה את המו"לים, ובטח שלא את הסופרים.
גניבה של יצירות אמנות, יצירות מוזיקליות וממצאים ארכיאולוגיים לאורך ההיסטוריה זכתה לתיעוד ספרותי וקולנועי. אחד הסרטים הטובים והמרגשים ביותר שנעשו בשעתו היה "גונבי האופניים" של ויטוריו דה-סיקה. סרט טוב לא פחות אפשר היה להפיק מן הסתם גם על גנב ספרים.
קשה להרכיב פרופיל אישיותי של גנב ספרים, אבל אין ספק שלא מדובר בעבריין מהסוג הרגיל, עבריין רכוש או קלפטומן. מדובר לרוב באוהבי ספר, אספנים או צעירים שידם אינם משגת לרכוש את הספרים, לאחר שמחירם הקטלוגי התייקר עם השנים.
"בעיניי גנב ספרים הוא בקטגוריה של גנב מזון", אומרת הסופרת סלונים. "לגנב ספרים יש פרופיל אישיותי מיוחד", אומרת סופרת אחרת. "הוא מסכן את עצמו בשביל ספר, ולא בשביל יהלומים או דבר חומרי אחר". מאידך, ידועים מקרים של גנבי ספרים עתיקים או נדירים שנשכרו במיוחד לשם כך, או שעשו זאת מתוך תאוות בצע.
פסיכולוגים טוענים שגניבת הספרים היא אובססיה כמו כל אובססיה אחרת. הגנב רוצה להתהדר בהיותו אדם משכיל שקרא ספרים רבים. בספרו "זיכרונות שאינם ברי פרסום" כתב אברהם סימון וולף רוזנבך ש"אהבת הספרים היא דבר כה מופלא שאין דרך להסבירה". את האהבה לספרים השוו בעבר לשתיינות, ואילו יוג'ין פילד השווה אותה לאהבה בכלל:
"נשים הן הפכפכות מטבען וכן הגברים", כתב, "אך ספרים אינם יכולים להשתנות". הפילוסוף אנדרו לאנג הבחין בין הביבליופיל - תאב הספרים - ובין הביבליוקלפט - גנב הספרים - והגיע למסקנה ש"הביבליוקלפט נוצֶר ומפאר את הספרים שגנב". "גנב ספרים אינו גנב, אם לא מכר אותם אחר כך", טענו סנגורים נוספים של גנבי הספרים.
גניבת הספרים נולדה קרוב לוודאי במקביל להמצאת הכתב. תיעוד ראשון לכך אפשר למצוא בשנת 46 לפני הספירה: קיקרו הרומאי מבקש מסולפיקיוס, מפקד הכוח הצבאי באילריקום, "לטפל במלוא החומרה" בגנב ספרים. "דיוניסיוס, עבד שטיפל בספרייתי השווה כסף רב, גנב מספר גדול של ספרים ובחושבו שלא יינצל מעונש, נמלט", כותב קיקרו.
אחת הסיבות הנפוצות לגניבת ספרים לאורך ההיסטוריה הייתה תרומתם לטיפוח רגש הפטריוטיות: שליטים נהגו לשדוד ספריות שלמות, וכך תלמי השלישי נהג להפקיע את ספריהם של כל הבאים בשערי נמל אלכסנדריה כדי להוסיפם לספרייתו הידועה, ונפוליון העשיר את הספרייה המלכותית של צרפת בספרים שהביא מן הארצות שכבש.
תופעת הגניבות הייתה כה נרחבת עד שהאפיפיור בנדיקטוס ה-14 פרסם ב-1752 צו נידוי לכל מי שגונב ספרים מספריות הקודש. במסגרת המאבק בגניבות הומצאו קללות מיוחדות נגד גנבי הספרים. בספריית אשורבניפל בעיר נינווה נמצאה קללה מן המאה השביעית לפני הספירה בזו הלשון: "הלוקח (לוח זה), תיקח השמש את מאור עיניו". ואילו במנזר בספרד נכתב: "כל הגונב ספר מספרייה זו, לא יהא סוף לסבלו עד יום מותו. יכרסמו תולעי הספרים במעיו".
למרות היחס הסלחני שהם זוכים לו לעתים, גם גנבי הספרים הרגישו לא אחת את נחת זרועו של החוק. ב"ביבליומניה" כותב הסופר הנודע גוסטב פלובר על מקרה ידוע של בבליומן – אדם בעל הפרעה נפשית המתאווה לצבור ספרים באופן בלתי נשלט - שרצח לקוחות שסירבו להחזיר לו את הספרים שרכשו ממנו. האיש נידון למוות.
מאידך, גוסטב האספורד, סופר ותסריטאי אמריקאי שהיה מועמד לאוסקר ב-1988, נידון לשישה חודשי מאסר על תנאי על גניבת 800 ספרים בשווי 20 אלף דולר מ-63 ספריות ציבוריות. אך בסופו של דבר, נראה שמה שמאפיין את גנבי הספרים הוא שרובם לא נתפסו מעולם ולא הועמדו למשפט.
גנב הספרים הוא אמנם אויבו הראשון במעלה של הספרן בספריות הציבוריות ושל המוכר בחנויות או בדוכני שבוע הספר, אבל בראש ובראשונה הוא ידידו של הספר עצמו. אולי משום כך רוב המרואיינים לכתבה זו רואים בו מעין רובין הוד של הספרות. כך הוא נתפס גם ברומן הישראלי הראשון שתוכנו עוסק בחלקו בגניבת ספרים - "ניפגש במקום שאין בו חשיכה, זיכרונותיו של גנב ספרים" (ירדן, 2009), שזכה למחמאות רבות. על הספר חתום עמנואל מטלון - שם בדוי, אולי מכיוון שגניבת ספרים הוא עדיין תחום שעדיף שלא ייקשר בשמך.
הרומן של מטלון, ככל הידוע פסבדונים של אדם מוכר מתחום הקשור לספרות, עוסק באדם שעובד בחנויות ספרים ידועות בישראל וגונב מהן אין~ספור ספרים (המשך הרומן עוסק בגלגולים הפוליטיים והפליליים שהוא עובר, לאחר שנאשם ברצח כמו גיבור ספרו של פלובר). את הגניבות עצמן מתאר גיבורו של מטלון: "אין כמעט חנות ספרים שלא גנבתי ממנה, יהיה זה סניף 'סטימצקי' בצפון הארץ או בדרומה. אין זה משנה כלל באיזה אמצעי ביטחון נקטו בעלי החנויות, הגניבה התבצעה. בזמן שדיברתי עם המוכרת החלקתי בזריזות את הספר אל מתחת לבגדיי.
"ביום קיצי הוצאתי מהחנות ספרים בשווי 500 שקל. תארו לכם את אשר קרה בחורף. מה שהפחיד אותי יותר מכול היה היעדרו המוחלט של הפחד". הגיבור אף מעניק הסבר פסיכולוגי לאובססיית הגניבות שלו: "גניבות הספרים הן בבחינת מקח וממכר עם זיכרונות הילדות. סופו של עניין שהתחלתי לגנוב ספרים אשר לתוכנם היה ערך במחסן הזיכרונות שלי".
מטלון לא לבד. וידויים דומים על גניבות ספרים מתוך אהבת הספר או חיסרון הכיס שמעתי גם מיוצרים אחרים. "בצעירותי גנבתי לא פעם ספרים משבוע הספר", מספר סופר מוכר, "פשוט משום שלא היה לי כסף לשלם עבור רכישתם. אבל החלום הגדול ביותר שלי היה לגנוב מהדוכן את הספר של עצמי, ואותו טרם הגשמתי".
ציפי שחרור, משוררת, סופרת ועורכת "מאזניים", שפרסמה השנה את הרומן "קליפסו רמלה", מספרת שהספרים שגנבה בילדותה מהספרייה העירונית לימדו אותה לכתוב שירה. "ספרי שירה שהעלו אבק בספריות לימדו אותי לכתוב שירה. זה התחיל בגנבות שנבעו מאהבת השירה.
"הייתי ילדה סקרנית מאוד, וזאת הייתה הדרך היחידה שלי להגיע למשוררים שהשפיעו עליי. בזכות גניבת ספרי השירה, בהם של אבידן, אלתרמן, שירה סינית ויפנית ועוד, זכיתי כבר כילדה להכיר ולדקלם את בודלר. עד היום אני שומרת כמה מהספרים האלה, ששכבו שם בספרייה מרוטים ומתפוררים. כך שאפשר לומר שבעצם הגניבה הצלתי אותם מגריסה".
את טוענת שלגנוב ספרים זו לא עבירה ככל העבירות?
"זה בסך הכול סיפור יפה, יותר מאשר קרימינלי. היום אני יכולה כבר לספר על זה, מכיוון שעל הגניבות האלה חל חוק ההתיישנות והספרניות לא יוכלו לתבוע אותי רטרואקטיבית אחרי 50 שנה. בעצם, על כל הפשעים תכסה האהבה. לא מזמן שמעתי מכמה חברות שספרי 'קליפסו רמלה' נגנב מהן, וזה החמיא לי מאוד. הייתי יושבת לשתות קפה עם ה'גנבים'".
הסופרת והמבקרת יעל ישראל ("אני ואמא בבית המשוגעות") מספרת שבנעוריה גנבה ספרים משבוע הספר: "זה היה בשנות השבעים, שבוע הספר היה אז מלא מפה לפה. זו באמת הייתה חגיגה, לא כמו היום. כנערה, בתור חובבת ספרות מושבעת, זה פיתה אותי 'לפלח' ספרים. העובדה שהיו כל כך הרבה אנשים הקלה על העניין מאוד.
"אני וחברתי היינו בוחרות ספר שרצינו, מעלעלות בו, ותוך כדי כך משתחלות החוצה דרך חומת האנשים – לא היה קל מזה. לא עשינו מזה חלילה 'מקצוע'. זה היה בגדר משובת נעורים, אבל יותר מכך – באמת מתוך אהבה הספרות. זה נמשך רק שנתיים והפסקתי עם זה, כמובן. לזכותי אני יכולה לומר שעל כל ספר שגנבתי אז קניתי עשרה ספרים אחרים, בגלל צימאוני הרב לספרות".
זה מזכיר סצנה מהרומן "נובמבר" של הספרדי אנטוניו קלזדו (עומד לראות אור בהוצאת "רימונים") - על כל ספר שהגיבור גונב מהחנות הוא רוכש ספר אחר. כיצד תגיבי אם יגנבו בשבוע הספר את ספרייך מהדוכנים?
"אינני מתגאה חלילה במשובת הנעורים שלי, אבל כסופרת, אם בני נוער היו גונבים את ספריי, הייתי אולי קצת שמחה, כי זה היה מעיד על אהבת הספרות שלהם".
גם סופרים אחרים לא מוצאים פסול בעובדה שגונבים את ספריהם, ואף רואים בכך מחמאה עבורם ועבור היצירה שכתבו. "אני מעדיף שמישהו יגנוב את ספריי מאשר שלא יקרא אותם כלל", אומר סופר מוכר. יוסי וקסמן, שזכה בפרסים על ספרו "ליבשן", אומר: "אם הייתי יודע שגנבו במתכוון ספר שלי, הייתי מאושר מאוד. זה תמיד כיף שקוראים ספרים שלי".
גם בועז יזרעאלי אינו מזיל דמעה על גניבת ספריו. "פעם זכיתי לראות בשבוע הספר בכיכר רבין כיצד בחורה בעלת תיק צד גדול מחליקה פנימה עותק של 'נביחות באלכסון', ספרי הראשון", הוא מספר. "זה היה מחזה מרנין מרענן, בעיקר ביחס ללאות הזומבית שניכרה בפנים של ההמון שהזדחל סתמית מדוכן לדוכן. היא גנבה - והייתי מעדיף לקרוא לזה נטלה - את הספר כמעט מבלי שעיינה בו. זה הביא אותי לחשוב שהיא תכננה מראש לגנוב את הספר המסוים הזה. ראיתי בכך מחמאה. לא עלה בדעתי לנסות ולעצור אותה; אם הייתה מבקשת חתימה, הייתי חותם לה בשמחה".
הגניבה הזו מנעה ממך לקבל תמלוגים על המכירה.
"אתה צוחק? זה אמור לצער או להרגיז סופר, שהתמלוגים העלובים של שקל וחצי כביכול נשללו ממנו? האם הוא אמור לחוש שפרי עמלו הרב נגזל ממנו? בנסיבות הקיימות בישראל, פרי עמלו ממילא נגזל ממנו על כל צעד ושעל. אין שום פרופורציה בין כמות העבודה שהוא השקיע בכתיבת הספר לאלפי השקלים הספורים, לפני ניכוי מס, שיקבל מההוצאה. כל חלק אחר בשרשרת – העורך, המנהל, היחצן, המפיץ, בעל הרשת, המוכר בחנות ואפילו הקורא – כל אחד מהם חשוב יותר ממנו".
לפי תחקיר "גלובס", ספרים בישראל נמכרים כיום לפי החלוקה הבאה: 28 אחוז ספרי עיון, 24 אחוז פרוזה, 18 אחוז ספרי ילדים, 15 אחוז ספרים לנוער והשאר ספרי מתח ובישול. האם חלוקה דומה קיימת גם בספרים שנגנבים? סלונים סבורה שספרי בלשים וספרי מדע בדיוני הם הנגנבים ביותר, כי "צעירים אוהבים את זה ואין להם כסף".
ברק חמדני, מחבר הרומן "ורד צהוב" (זמורה ביתן), בחר להשיב על השאלה הזו באופן הומוריסטי: "ספרי שירה נגנבים יותר מספרי שואה, מדע בדיוני נשדד יותר בפריפריה ובעיירות פיתוח, העשירון העליון גונב ביוגרפיות, העשירון התחתון גונב את 'אבא עשיר אבא עני', ואילו מו"לים גדולים מעסיקים גנבים בתשלום לגנוב את ספריהם ושוטרים בשכר לא לתפוס אותם".
היוצרים מתייחסים לגנבים בסלחנות כל עוד הם גונבים את ספריהם מדוכנים או מחנויות, קצת פחות כשהם גונבים מהם ישירות בערבי ספרות או מארון הספרים הפרטי שלהם. במקרה כזה הנזק לסופר הוא ישיר, מפני שהוא רכש את העותקים מכספו. "למופע ספרותי~מוזיקלי בשם 'כשאת עולה בסולם' הבאתי איתי עותקים מספר השירים שלי 'השתוות' (הקיבוץ המאוחד). מחירו בחנות 92 שקל, ואילו אני מכרתי אותו במחיר הקרן, 50 שקל בלבד", מספרת המשוררת פרופ' חמוטל בר יוסף. "אחדים מהאורחים המכובדים בחרו לקחת איתם את הספר בלי לשלם, וזה היה מצחיק ומרגיז כאחת".
אחרי שיותר מדיי ספרים נעלמו מביתה באורח מסתורי, החליטה סלונים להעביר את ספרייתה מהסלון לחדר השינה, "כדי שהספרים לא יהיו נגישים לאורחים". לסופרת לבנה מושון קרה מקרה דומה: ספר שהיה יקר ללבה נגנב אף הוא מספרייתה הפרטית בערב ספרות שערכה בביתה.
"היא חשדה מי לקח את הספר, אבל החשודה הכחישה בתוקף. 15 שנה לאחר מכן צלצלה אותה אישה לביתה לפני ראש השנה וביקשה להיפגש עמה כדי להשיב לה את הספר הגנוב. "היא ביקשה סליחה והוציאה מהתיק את הספר, שהיה כבר מהוה מאוד", מספרת מושון. "אמרתי לה: 'את יכולה לקבל אותו במתנה'. מיד היא ביקשה ממני הקדשה".
בעידן הספר האלקטרוני הניצב בפתח, עלולות להיעלם מהעולם לא רק הבקשות להקדשה בכתב בספר הכרוך, אלא גם גניבות הספרים - שהפכו זה מכבר לתופעה, בשבוע הספר ומחוצה לו. כמדומני לא רק הקוראים והסופרים יצטערו על כך, אלא גם ההוצאות, שעלולות להיעלם בהדרגה מן המפה ולהיות מוחלפות במו"לים אלקטרוניים. הגניבות מן הסתם יימשכו, ואת מקומם של התפרנים חובבי הספר יתפסו האקרים מקצועיים שיעתיקו יצירות ויעשו בהן כבשלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם