בבר קטן וחדש נפתח רדיו ירושלמי באינטרנט
גילי לוי ואבי ש' גולדברגר, מהדמויות המרכזיות בחיי הלילה של ירושלים, פותחים רדיו-בר כדי להציל את תרבות המוזיקה המקומית: "אנחנו מנסים להרים מפעל שיצליח, למרות כל הקשיים שהממסד הערים על תהליך היצירה במשך שנים"
במובן מסוים השניים משקפים את מצב התרבות בירושלים – הם עסוקים, עייפים מעט, נראים תמיד על סף קריסה, אך תמיד מצליחים לעמוד על הרגלים בסוף הלילה ואיכשהו מוצאים את הכוח להרים עוד אירוע או לפתוח מקום חדש.
אנחנו נפגשים בפאב החדש שהם עומדים לפתוח בשבוע הבא תחת השם "רעש hour" – רדיו-בר שיהיה פתוח כל יום מ-14:00, וישדר מוזיקה באינטרנט ארבע שעות ביום, כל יום. מהרחוב הסמוך נכנס כל כמה דקות חבר או סתם עובר אורח סקרן כדי לברר על ההתקדמות, לברך על המוגמר או סתם לראות מה בדיוק הולך כאן, בהלני המלכה בואכה אריסטובולוס.
"הרעיון של 'רעש hour' נולד אחרי שביקרתי את אחותי בלוס אנג'לס וראיתי הופעה של dublab, הרכב של אמנים שהתאחדו לקולקטיב והתפרסמו ברמה בין-לאומית", מספר
"אלה אנשים שהגיעו כבר להכרה בין-לאומית, ואיכשהו הם נשארו מחוברים לקהילה שלהם, נשארו אנשים של מוזיקה. זה עשה לי משהו, לראות ככה את הכוח של הקולקטיב, וגרם לי להבין את החשיבות של הקבוצה. כשחזרתי לארץ התחלתי להקליט אמנים, סטים שלמים של תקליטנים, במטרה לעשות משהו, לנסות להתחיל לבנות מאגר, איזה מין עשייה קולקטיבית".
בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
"אבל בוא נחזור להיסטוריה", מתערב גולדברגר, "כי הדבר שאנחנו עושים פה עכשיו בעצם התחיל מזמן. ב-20 שנה האחרונות אנשים עשו דברים דומים: 'פאקט רקורדס' תיעדו להקות והופעות בשנות התשעים; 'מקלט תקליטים' הוציאו סטים שלמים של די.ג'יים בתחילת שנות ה-2000; אחר כך "אגיט פופ" עשו את זה. אנחנו בעצם עושים שוב משהו שאנשים כבר עשו, ועשו טוב, אבל זה דבר שאף פעם לא הצליח להחזיק מעמד יותר מדיי זמן.
"החיבור נעשה מתוך ההיכרות שלי עם הפרויקט 'רעש hour' של גילי, שהוא מתעד בו את סצנת המוזיקה, והוא היה הבסיס לפתיחת הרדיו-בר באותו השם, ומתוך ההיכרות עם הפעילות הקודמת, שתיעדה את מה שקורה בנקודת זמן מסוימת, עד שהאנשים שעשו את זה מצאו עבודה אמיתית". לוי צוחק.
גולדברגר: "האנשים שעשו את זה עשו את זה ברמת התחביב. כמו שמצלמים ציפורים או אוספים בולים, הם הוציאו אלבומים ואספו להקות. ולהוציא אלבומים זה דבר שלוקח המון אנרגיה". לוי: "זה שוחק, אין מה לעשות. לצרוב 50 דיסקים בלפטופ המקרטע שלך ולצייר 50 עטיפות ביד זה די חרא".
גולדברגר: "חוץ מזה, כל פעם שמקום כזה נסגר החומר נעלם. יש כל כך הרבה להקות, הופעות ותקליטנים שפשוט נעלמו. הרעיון כאן זה לקחת את הדבר הזה, את התחביב הזה, ולנסות ליצור ממנו מודל כלכלי שיוכל לסחוב את עצמו ולחיות בכוחות עצמו. אנחנו רוצים להפוך לספרייה של מה שמתרחש אצל תקליטנים והרכבים במוזיקה העצמאית כאן". לוי: "אנחנו רוצים ליצור את הדברים שקורים עכשיו, ולקחת בחשבון את מה שעשו כאן בעבר".
גולדברגר: "היה לי בעבר לייבל ואני יודע מה זה אומר - אתה יושב וצורב דיסקים, ואחר כך מי שקונה אותם זה אתה. זה מה שקורה כשאין המשכיות לדברים. ב'קסטה', ב'תקליט' וב'וידיאו' אני נתקל בכל כך הרבה פעילות, עשרות אנשים שמתקלטים ומופיעים מדי חודש, וזה גרם לי להבין שיש כאן המון אנשים שיש להם מה לתרום מבחינה מוזיקלית".
לוי: "יש בירושלים הרבה פעילות, הרבה הרכבים, הרבה תקליטנים, קורים פה דברים מעניינים, אבל בסופו של דבר רק קמצוץ מצליח לפרוץ את החומות אחת לכמה שנים, וכל השאר תקועים בגטו. אנחנו חיים בעיר מסוכסכת בת 4,000 שנה, וזו תשתית שמייצרת מוזיקה מעניינת. אחד הדברים שנשמח ושנרצה שיקרו זה שהמקום הזה יהיה פלטפורמה שלא רק תשמיע מוזיקה, אלא גם מספרת מה קורה בעיר".
בשביל גולדברגר, "רעש hour" הוא לא הניסיון הראשון ליצור תחנת רדיו קצת אחרת. ותיקי הסצנה בוודאי זוכרים תחנה נידחת על הסקאלה בשם פריסקופ, והצעירים יותר אולי שמעו את הסיפורים על התחנה הפיראטית, שפעלה מדירת גג ברחביה.
אחד החברים הצליח להשיג משדר מאנגליה וחבר אחר נידב את בית הסבתא החרשת שלו כדירת מסתור; אז, בימי הניינטיז העליזים, כשפיראט היה לא היה צריך לעשות הרבה יותר מלהוריד סרט באימיול בשביל להצדיק את הכינוי שלו, גולדנברג היה אחד מאותם שתומי עין.
גולדברגר: "ניסינו קצת להיות כמו רדיו קרוליין באנגליה, תחנת רדיו שנתנה במה לאגדות מוזיקה חיות בתקופה הכי גדולה של המוזיקה באנגליה, כשלא הסכימו להשמיע אותם ברדיו הממלכתי. בעידן האינטרנט אין באמת מחסור בחשיפה למוזיקה טובה. לעומת זאת, על הסקאלה של הרדיו הישראלי ברור שיש מחסור. הרדיו ישראלי נמצא בתקופה הכי גרועה שלו. הרדיו כמו שאנחנו מכירים אותו היום גוסס, וברור שהעתיד שלו נמצא באינטרנט".
לוי: "היום זה טיפה שונה. כדי לשדר באינטרנט לא צריך רישיון, ומבחינת תכנים אנחנו מתואמים עם אקו"ם ועובדים בשיתוף איתם".
"הרדיו בארץ לא רלוונטי לשום דבר", ממשיך גולדברגר. "הדרך היחידה לפתוח תחנה היא להגיש מכרז להקמת רדיו אזורי לרשות השנייה, וכדי לזכות במכרז כזה צריך קודם כול המון כסף, ואז לעמוד בכל מיני תנאים אנכרוניסטיים כמו לשדר שעתיים ביום לגיל הזהב.
"ואם רוצים לעשות רדיו לילדים בני 16? איך רדיו כזה יכול להתאים לתנאים שלהם? מפני שזה ממשלתי אתה הופך פתאום לגוף פוליטי שצריך לייצג את כל המאזינים, וברור שהמרחק בין זה ובין תחנת רדיו רלוונטית הוא מרחק עצום. זה עניין מוזר: אתה יכול להקים עיתון, אבל לא תחנת טלוויזיה או רדיו. אלה מחייבות פיקוח ממשלתי. למה? ככה".
"עוד סיבה שזה לא רלוונטי", הוא ממשיך, "היא שמה שאנשים מחפשים זה נישה. אנשים מחפשים משהו שידבר אליהם ברמה האישית. אותי לא מעניין לעשות רדיו לגיל הזהב או רדיו לכל המאזינים, מעניין אותי לעשות רדיו עם מוזיקה שאני אוהב ומגישה שאני אוהב, ולשדר לקהל שיעריך את זה - לא בגלל שהרגולטור קבע שב-6:00 תהיה מוזיקה טורקית דווקא, או שופן, או לא יודע מה. היום כבר אין טעם לנסות ולהילחם בזה, כמו שניסינו בזמנו בפריסקופ. היום מספיק החדרון הקטן הזה כאן למעלה כדי לשדר לכל המזרח התיכון, אז למה להילחם?".
אני מסתכל על החדרון הזה, שאמור לשדר לכל המזרח התיכון. חדר קטן, לא אטום לרעש, ובו מעט מכשירים וחלונות שקופים. אני שואל אותם אם זה יספיק. "מה רע ברעש מלוכלך?", שואל - עונה לוי. "רדיו נגיש זה חלק מהעניין", אומר גולדברגר, "אפילו לגל"צ כבר יש מצלמת אינטרנט שמצלמת את מה שקורה באולפן. פעם היית מתקשר לרדיו ומקווה שיעלו אותך לשידור, היה נדיר שכותבים עליך בעיתון והטלוויזיה בכלל הייתה משהו מעולם אחר.
"היום זה הפוך: הטלוויזיה משדרת רק ריאלטי והכול הפך להיות הרבה יותר נגיש ופשוט. אפשר לקחת את זה לכיוון רע ולנצל את זה, ומצד שני אפשר להבין שזה חלק מהעניין, שאפשר לעשות פה יצירה קהילתית, שזה הלב של העניין. הרעיון כאן הוא שהרדיו נמצא בתוך קפה-בר, ופה ההפרעה היא לא הפרעה, היא חלק מהדינמיקה. אם מישהו צועק 'וואו, איזה שיר' והמיקרופון בדיוק פתוח, אז זה ייכנס לשידור. המוזיקה שמוקלטת היא המוזיקה שמשודרת, ומי שיושב כאן הוא חלק מהשידור".
"מה שחסר לי זה תחנות רדיו שלא מפחדות לטעות", אומר לוי, "יש מספיק ללכת על בטוח במדינה הזו, ויש מקום למשהו שהוא לא בפלייליסט, שלא מחשב קובע איזה שיר מתאים למה".
"בסופו של דבר יש כאן קהילה שמונעת מתוך הצרות שבחוץ, מתוך האיום", מנתח לוי, "יש כאן סכסוכי דת ולאום, שנאת זרים והשתלטות נדל"נית על העיר בפרויקטים כמו מגדלי הולילנד. בין כל אלה יש כאן תרבות קטנה, שבמודע או לא במודע שומרת על עצמה. בגלל זה אין כאן סצנה, אלא קהילה. בגלל זה גם הגיוני שבחור שמנגן בגיטרה ובחורה שעושה אמנות פלסטית יתחברו ויעשו אמנות משותפת ומעניינת הרבה יותר.
"זו לא העיר הגדולה שיש בה נגני גיטרה מצד אחד ואמנים פלסטיים מצד אחר; כאן יש קהילה מעורבת, ואם אתה עושה אמנות או סתם פתוח לדברים חדשים ולתכנים תרבותיים, אז אתה חלק מהקהילה הזאת. גם הגיל הוא לא פקטור פה; הקלטתי תכנית ג'ז עם בארי דיוויס, כתב 'ג'רוזלם פוסט' בן 50, והחיבור בינינו היה טבעי.
"הקלטתי עם מוריס מ'סרטן השד', ומוריס הוא היסטוריון. זה חוצה גיל וחוצה ז'אנרים, ובדיוק לדבר הזה אנחנו מנסים לתת ביטוי. ראינו את זה בהקמה של המקום הזה: זה בא לגמרי מהאנשים עצמם. אם היית אומר לי לפני שנה שאנחנו נשב פה היום לפני הפתיחה, לא הייתי מאמין לך. אבל כל כך הרבה אנשים נכנסו לעניין ופשוט נתנו מעצמם, שזה התאפשר".
גולדברגר מוסיף כי "מה שקרה כאן זו התאמצות של אנשים שמבינים שאם אנחנו רוצים להציל את התרבות שלנו, אז אנחנו צריכים לעשות משהו. יש כל כך הרבה קרנות בירושלים שלכאורה מסייעות לאמנים וליוצרים ומממנות פסטיבלים, אבל מהניסיון הרב שלי בתחום, אף אחד מהגופים האלה אף פעם לא הגיע לשטח כדי לראות מפעל כמו 'פאקט', שיש בו 70 ומשהו אמנים מקומיים. אף פעם לא בא מישהו ואמר: זה בעצם מה שאנחנו צריכים לתמוך בו".
"כל הגופים האלו חיים בספרה אחרת, ספרה של ברושורים, וזה בסדר", הוא מסכם. "אנחנו לא מצפים שיבוא לכאן מישהו כדי לתמוך בנו, ואנחנו לא עושים את זה בשביל זה. אנחנו מנסים ליצור מפעל של אנשים, שיצליח למרות הקשיים שהממסד הערים על תהליך היצירה כאן במהלך השנים".
"רעש hour" ייפתח השבוע לתקופת הרצה וישדר כל יום ב-14:00. חפשו אותו בפייסבוק כדי להאזין לשידורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם