סגיב כהן חולם על המקום של יהודית רביץ
עם זכייה טרייה בפרס אקו"ם וסינגל חדש, לסגיב כהן לא אכפת שתדביקו לו את תווית ה"איכותי", גם אם הוא לא ממלא את קיסריה. בראיון מיוחד ל"זמן חדרה" הוא תוקף את הזמרים הצעירים, מפרגן לנציגי העדה ציון גולן ורביד כחלני, ומודה שהוא עדיין שואב השראה מזוהר ארגוב. ויש לו רק הבהרה אחת: הוא סגיב ב-ס'
הרזומה של כהן (37), המתגורר עם אשתו וילדיו בפרדס חנה, כולל בין היתר שיתופי פעולה עם זמרים כמו בועז שרעבי, מרגלית צנעני וקובי אפללו. באמתחתו גם קאבר נהדר ל"איך זה שכוכב" של מתי כספי וכתיבת שירים למרגול, פני חדד, ישי לוי ואלבום שלם לגלי עטרי. אותה גלי עטרי שהדואט איתה, "מהמרחקים", הפך ללהיט אדיר.
בעקבות כל אלה, זכה לפני כחודשיים כהן בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה. "נעים לגלות שהחיים שלי זה פרס, ואני אוהב את מה שבחרו בי לעשות. הפרס שקיבלתי הוא בעצם תגמול על ההוויה הזאת, כיוצר וזמר", אומר כהן בראיון מיוחד ל"זמן חדרה" לרגל הזכייה בפרס, ולרגל סינגל חדש אותו הוציא בימים אלה ("יורקת אש").
"מוזיקה זה כמו לעשות אהבה, וזה עולם שלם בפני עצמו. כיום יש ביקוש עצום לשירים, ופונים אליי המון אומנים מהשורה הראשונה. אני תמיד אומר שאני לא לוחץ על כפתור, אלא כולה צינור, והכל בסופו של דבר בא מלמעלה. אם שם יחליטו ששיר יצליח - זה מה שיקרה. לפעמים אנחנו כל כך חומריים, שלפעמים קשה לנו להכיל. ממש כמו שקרה עם גלי עטרי והשיר 'מהמרחקים'. רק בדיעבד הבנתי שהשיר מיועד לה, וקשור לאחותה שנפטרה. זה עשה לי צמרמורות, וגרם לך להבין שאין אני. שהכל קורה כמו שצריך לקרות, וכל אחד עושה את התפקיד שלו בעולם".
מגיל 13 הוא מנגן על קלידים וגיטרה. כשהחזיק את הגיטרה לראשונה, נחשף בדיוק לזמר אחד - זהר ארגוב שמו. "זהר ארגוב היה זמר מחוספס, בלאדי מה שנקרא, שכל הזמרים שקמו אחריו ועליהם נאמר שהם מזכירים אותו - לא ממש משתווים אליו", אומר כהן. "יש לו סיפור חיים מטורף, שבא לידי ביטוי באופן הכי מדויק בטקסטים ובעיבודים. אין שיר של זהר ארגוב שאני לא מכיר בעל פה. למרות שעברתי לרוק'נ'רול ושמעתי המון דברים - זהר ארגוב היה שם מאז ומתמיד".
בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
את ילדותו בפרדס חנה העביר כהן בעיקר סביב מדרשית נעם ביישוב, שבה למד ושבינתיים כבר הספיקה להיעלם מהמפה. המדרשיה, שנחשבה לאחת הישיבות התיכוניות הטובות בארץ, היוותה חלק משמעותי בחיי ההתבגרות של הזמר, בעיקר בגלל הוריו.
"את המדרשיה הרגשתי וחייתי מאז ומתמיד", נזכר כהן, "גם כי אבא שלי לימד שם, וגם כי גרתי בסמוך. תלמידים תמיד היו באים לאבא שלי, הוא היה מעביר להם שיעורים פרטיים, ולפעמים היו עובדים אצלנו בבית גם בלילות. היו גם שבתות מורים וכל מיני דברים כאלה. אפשר להגיד שגדלתי על ברכי הדת, מה שנקרא 'מצוות אנשים מלומדה'. אני לא זוכר משם משהו אמונתי עמוק. את החוויות האמונתיות העמוקות שלי חוויתי אינדיבידואלית, אחרי שכבר חוויתי כל מיני דברים והתפכחתי. אחרי הצבא למשל. ככה למשל החלטתי שאני לא עובד בשבת, גם אם אני אקבל צ'ק של מיליון דולר".
סגירת המדרשיה העציבה אותך?
"ללא ספק היה הווי במדרשיה, אבל על הסגירה הצטערתי בעיקר בגלל אבא שלי. הוא לימד שם 30 שנה, ובשבילו זה היה ממש קשה. במשך השנים גם לא נשארו לי חברים מהמחזור שלי, אבל לאט-לאט, עם ההופעות, חלקם התחילו לחזור ולפרגן".
אתה מכיר אנשים בפרדס חנה?
"כמעט ולא, לא מכיר את ותיקי המושבה. אני כן מכיר את אנשי פרדס חנה החדשים, מוזיקאים וכאלה. ההורים שלי נפגשו והכירו בזכרון יעקב, וכשהייתי בן שלוש הם עברו לפרדס חנה. הם גם מקהילת המורים, לימדו במדרשית נעם ואולפנית אלישבע, ככה שהייתי מנותק מהרחוב בפרדס חנה".
ובכל זאת נשארת כאן ולא עברת לתל אביב למשל, שם הכל הרבה יותר נגיש. אתה מרגיש שההחלטה הזאת פגעה בך?
"מגיל תשע ועד היום אני גר באותו בית, ואפשר להגיד שמעולם לא חוויתי מעבר דירה אמיתי. גם כשנדדתי, ואני נודד, תמיד היה לי את הבסיס הזה שאליו אני חוזר ולא מוותר עליו. כשהייתי בן 16 ההורים שלי התגרשו. כל אחד הלך לדרכו, אני החלטתי להישאר בבית הזה בפרדס חנה, וכיום אני מגדל בו שלושה ילדים. פרדס חנה בשבילי זה בית. אני מאוד אוהב טיולים ונדודים בעולם, אבל תמיד אחזור לכאן. לגבי הקריירה שלי - אני לא יכול להגיד שהעובדה שנשארתי פה פגעה בי, במיוחד לא כיום, בעידן הכבישים המהירים וכשהאוטו הוא סוג של משרד".
אחרי הצבא ניסה כהן ללמוד מחשבים במכללה, אך תוך זמן קצר התייאש והתחיל ללמוד מוזיקה ברימון. רבים לא יודעים, אבל הוא בן מחזור של צמד שהצליח לחרוך את תחנות הרדיו - מירי מסיקה וקרן פלס.
בשנת 2001 ניסה את טבילת האש הראשונה שלו, דווקא על בימת קדם האירוויזיון עם השיר "אומללה-לה". השיר לא זכה בתחרות, אך זכה להצלחה מפתיעה בתחנות רדיו. "הקדם אירוויזיון היה חוויה חד פעמית וכיפית מאין כמוה", מגלה כהן. "יצאתי משם עם טעם טוב. חברים שלי ממש דחפו אותי לשם בכוח, אחרי ששמעו חומרים שלי שנשארו גנוזים. ממש בדקה ה-90 שלחתי את השיר, וכבר שכחתי מזה. פתאום קיבלתי טלפון שאומר לי שאני מופיע, ואני צריך להרים את ההפקה. את כל החבר'ה שהופיעו איתי שם קיבצתי, מלהקת חברים איתה הופעתי בחתונות. הופענו עם השיר בקדם, ועשינו מעין פרודיה על שירים ישראלים משנות ה-70'. היה כיף".
שלוש שנים אחרי חווית האירוויזיון, הספק מהנה ספק מוזרה, הוציא כהן את אלבומו הראשון "חכי עוד רגע", כששיר הנושא מתוכו הופך ללהיט ענק המלווה אותו עד היום. האלבום זכה לעדנה רבה עם סינגלים מוצלחים נוספים, מה שנתן לו דחיפה גדולה קדימה. בהמשך הוציא הזמר עוד חמישה אלבומים, כולל "הללו", אלבום פיוט תימני שהצליח במיוחד בסיבוב הופעות ברחבי הארץ.
"אפשר להגיד שהאלבום הוא אוסף של שירים ומנגינות שחוויתי בילדות, שאת חלקם הלחנתי או עיבדתי מחדש עם נגיעות של מוזיקת עולם. הסגנון הזה מזכיר את מה שעופרה חזה ז"ל עשתה בחו"ל בזמנו. זה בעצם הצבע של כל האלבום הזה, מוזיקה עכשווית עם מנגינות של פעם".
ועכשיו אתה יוצא עם סינגל חדש שנקרא "יורקת אש" שצפוי להיכלל באלבום חדש.
"לפני 'הללו' שנחשב לפיוטי, היה לי את האלבום 'הרגע' שנחשב לאלבום מאוד אישי, ומאוד דומה בטקסטים שלו לאלבום שכתבתי לגלי עטרי. היום אני בעצם חוזר לשם, עם שירים שנכתבו בשנתיים-שלוש האחרונות. הפעם הרשיתי לעצמי לשתף באלבום כותבות נוספות, שמאוד מאוד התחברתי לכתיבה שלהן.
"הטקסטים באלבום הזה באו מהחוויות שלי, ולגבי הלחנים - אני תמיד מנסה להמציא את עצמי מחדש. האלבום צפוי לצאת בהמשך, ובניגוד לפעם הקודמת, אז הרבה שירים לצערי לא זכו לחשיפה שמגיעה להם, הפעם אנחנו ניתן לטעום מהאלבום טיפה אחר טיפה. אפשר לגלות שדין דין אביב תשתתף באלבום הזה".
אם תיפלו על אחת ההופעות של כהן באקראי - תגלו קהל פנאט, שמכיר את כל המילים, הולך אחריו ממקום למקום ובעיקר מעניק לו אהבה ללא תנאי. הקהל מורכב ממבוגרים, צעירים, דתיים, חילוניים, כל קצוות הקשת.
"הקהל שלי הוא בהחלט רב גוני", מודה כהן. "יכולים לבוא להופעה שלי סבתא, אמא ונכדה. אני מגדיר את האנשים שבאים להופעות שלי, ככאלה שרוצים להשיב לי בחזרה. הקהל שלי יודע להקשיב, והיום זה לא דבר מובן מאליו. אני רואה אצלי אנשים שבוכים, וכאלה שמתחברים למסרים שהשירים שלי מנסים להעביר. אני מעריץ את הקהל שלי, ובכל מקרה, כשאתה על הבמה עם הקהל שלך - אין פילטרים, זה אתה והוא. אני מרגיש אותם, והם מרגישים אותי בלי כל המסביב. זה הכי אמיתי שיש".
אתה עושה דיאלוגים עם הקהל שלך במהלך הופעות. עד כמה אתה שומר עם מעריצים, או מעריצות, על קשר מעבר?
"יש לי עמוד פייסבוק, שבעיקרון מנוהל על ידי מחלקת הניו מדיה של NMC, אבל אני האדמין (מנהל, ל"ט) העיקרי בעמוד. אין משהו שהם יעשו שם מבלי שאדע. אני נורא בשליטה, ולפעמים אני מגיב שם ישירות בעצמי. אני מקבל גם אינספור הודעות וטקסטים, אבל לצערי אין לי זמן להגיב לכולם. אני מקבל דברים מאוד איכותיים, ויש אפילו מישהי שפנתה אליי ככה והטקסט שלה עתיד להיכנס לאלבום החדש שלי. כמו שאמרתי, אני לא יכול להספיק את כולם, אבל אני מרגיש מחויבות אישית לפחות לענות לאנשים עם שאלות ופניות רציניות ואיכותיות".
אתה נשוי בשנית ויש לך ילדה. איך המשפחה משתלבת בעשייה שלך?
"אני חי עם אשתי שרון ויש לי שלושה ילדים - שניים מנישואים ראשוניים ועוד תינוקת מהנישואים השניים. לשמות הילדים שלי יוצא לחלחל אל תוך השירים שלי, כמו בשיר 'בין האש ובין המים' - שם יש את 'קשת' ו'מעין'. חלק מהשירים היותר משמעותיים שלי כתבתי כשנולדה לי קשת כמו 'פרח באביב' ו'ארץ אבודה'. הרבה דברים התעוררו בי, בעקבות החוויה של להיות אבא".
בין כל הפרויקטים להם היה שותף במהלך הקריירה, הספיק כהן להשתתף אפילו במופע בינלאומי לציון יום מינויו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בוורשה שבפולין. זה קרה בנובמבר 2004, ומעלה בזמר זיכרונות נעימים.
"היו בביקור הזה הרבה חוויות חזקות", הוא משתף, "באנו לשם עם סקיצה מאוד פשטנית של גיטרה ושירה. למחרת בערב הייתה שם כל התזמורת הפילהרמונית של פולין, בין שתי כנסיות גדולות, משהו ששודר על מסכי ענק לעיני 20 אלף צופים. הבאנו ביצוע מדהים עם הנגנים האירופים, ברמה הגבוהה ביותר. היינו היהודים היחידים שם, וזה היה ממש רגע מכונן".
אחת השאלות שמלוות את כהן ללא הרף, היא מה הסגנון המוזיקלי שלו, אבל הוא דווקא מעדיף להתחמק מהגדרות. "הרבה אנשים שואלים אותי את זה, ואני תמיד אומר שהעיקר שמקשיבים לי. כל אחד יכול למצוא בי את מה שהוא אוהב. השוק הים תיכוני זה הפופ הים תיכוני. אני ישראלי שגר בים התיכון, אני ים תיכוני, ישראלי, יאמני, רוקיסט וגם מבצע מוזיקה שחורה".
ואיך אתה רואה את שוק המוזיקה כיום?
"לצערי שוק המוזיקה קיבל תפנית, והדברים האיכותיים עם העומק, שיכולים להפוך לקלאסיקות לאורך זמן, כבר לא מעניינים. הקהל צורך את הדברים הפחות איכותיים. תראה למשל את מדונה לעומת ביונסה - מדונה מלאה בדרך מטורפת שהיא עשתה מלמטה ולבד, וביונסה לא רואה אותה כיום. היום מייצרים ג'ינגלים, להיטים זמניים, שגם אם הם מגניבים - הם לא מחזיקים מעמד יותר מדי".
בין שלל ההגדרות שנתת לעצמך, הייתה גם "יאמני". אתה שואב השראה גם מציון גולן, ששר ועושה מוזיקה תימנית אסלית?
"ציון גולן בשבילי הוא אחד מעמודי התווך בשירה התימנית, למרות שאבא שלי שמע יותר זמרים כמו אהרון עמרם שהוא יותר אותנטי. ציון תמיד היה יותר מתקדם ומודרני, עם קלידים ועיבודים חדשים. הוא עילוי, אני מעריץ את היכולת הווקאלית שלו, ומאז שאני בן שבע ועד היום הוא לא השתנה - לא מבחינה חיצונית, ולא מבחינת ווקאל. הייתי שמח אפילו להפיק לו אלבום, אולי אפילו בכיוון אקוסטי.
"מלבד זאת, ישנם אומנים נוספים שממש גורמים לי לבכות, ואחת כזאת לאחרונה הייתה יהודית רביץ. היא מרגשת אותי ברמות, מכיוון שאתה רואה אמת על הבמה מכף רגל ועד ראש. היא נטולת פוזה, וסוחבת איתה רפרטואר עצום. כשאני מסתכל עליה - אני מקווה שלשם אני אגיע".
אם כבר תימני, אז יש את הזמר רביד כחלני שעושה מוזיקה תימנית, מייצג למעשה את הסגנון בעולם ונחשב להצלחה.
"עד כמה שאני מכיר אותו, הוא מגיש קטעים מוזיקליים שאני מאוד מתחבר אליהם של מוזיקת עולם. שירה תימנית אסלית של פעם שלא מתיפייפת. הוא מוכשר מאוד, וכל מה שהוא עושה מדהים".
היית שופט יציע ב"בית ספר למוזיקה". איך היה לעבוד עם ילדים, ומה דעתך על הצעת החוק האוסר השתתפות ילדים בריאליטי?
"אני לא כל כך רואה את התוכנית הזאת כריאליטי. זאת מוזיקה, וזה מקסים בעיניי, למרות שליבי ליבי על הילדים המתוקים שלרגע כוכבים ובשנה הבאה כבר בא כוכב חדש, ובועט אותם. אחר כך, בגיל 18, הם צריכים להתחיל הכל מאפס, וזה קשה שבעתיים אחרי שכבר היית באור הזרקורים. אני יכול להגיד שכצופה מהצד מאוד התרגשתי להיות שם.
"גם תוכניות כמו 'דה וייס' למשל, הן תוכניות טובות שמחיות שירים שלא שומעים כבר. למרות זאת, כשהילדים שלי שאלו אם כדאי לנסות להתקבל לתוכניות כאלה - אמרתי להם שישכחו מזה. רגע אחד אתה מלך העולם, ורגע אחד אתה צריך פסיכולוגים. אין לי כסף לפסיכולוגים (צוחק)".
ואי אפשר בלי שאלה על קיסריה: כבר מהאלבום הראשון שלך סומנת כהבטחה, הופעת במקומות רבים ובמיוחד בפריפריה. לעומתך, אומנים שצמחו בשנתיים האחרונות כבר הופיעו בקיסריה. למה אתה לא מפוצץ את האמפי הזה?
"קיסריה זה סימבולי, ולא 'קיסריה' כעוד קוריוז. כשאתה מגיע לקיסריה - אתה צריך להיות אחרי אסופת שנים מכובדת של עשייה, עם החומרים הכי משובחים שיש. מלבד זאת, כבר ציינתי שאותי מרגשים אנשים שבאים להקשיב באמת, ולא באים להמוניות או באים לסלבים. זה נדיר לראות את זה. הנוער לצערנו צורך היום את התרבות שמכתיבים לו, ומה שמכתיבים היום במדיה זה לייצר כוכבים לשנה מקסימום. לפעמים כשאני פותח רדיו, אני לא מבדיל אם אני שומע פרסומת או שיר. יש אנשים שכל ההוויה המוזיקלית שלהם, היא כלכלית נטו".
ובכל זאת, בעידן של כוכבים כמו אייל גולן, משה פרץ ועומר אדם, אתה לא מתבאס שלא פרצת יותר רחוק?
"אין לי אכזבה, מכיוון שזאת הדרך שלי. בדרך כלל מה שאני מבקש אני מקבל. אם הייתי רוצה להיות במקום כזה - הייתי חותר לשם, והיו לי עשרות הצעות בנושא. תמיד נרתעתי מהמקומות האלה, המילה 'כוכב' תמיד הלחיצה אותי, כמו המילה 'תהילה'. זו מוזיקה, וככל שיבואו יותר אנשים להופעות שלי ויקנו אלבומים - זה יותר טוב. אני רוצה להישאר בן אדם נורמאלי, אני אבא לילדים ולא מחליף את חיי בחייו של אף אחד".
אגב, למה סגיב עם ס' ולא עם ש'?
"במקורות שלנו אין שגיב ב-ש' בשום מקום, אלא רק 'שגב' ו'נשגב'. סגיב מופיע במקום אחד - בפיוט שנאמר בהגדה של פסח. מדובר בפיוט שמכיל את 22 התארים של הקדוש ברוך הוא, ומסודר לפי ה-א'-ב'. ב-א' זה אדיר וב-ס' זה סגיב. משם זה מגיע. אין-ספור אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת, ולפעמים אני לא מאמין שאני עדיין מסביר את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם