האם "גל ניסמן טריו" הם הדבר הבא ברוקנ'רול הישראלי?
האחד למד מוסיקה בניו יורק, השני התקבל לקבוצת הקצב "טררם", והמייסד גל ניסמן בכלל לומד גרפיקה כדי שיהיה לו מה לאכול. האם ההרכב "גל ניסמן טריו" יהיה הדבר הבא ברוקנ'רול הישראלי?
הם חתיכים, אבק הכוכבים נוטף מהם, הם שמחים לנגן לקהל שמקבל אותם באהבה גדולה. הם לא משינה, לא מוניקה סקס, אפילו לא בית הבובות. הם שלושת החברים לגל ניסמן טריו, להקה צעירה שבועטת בבלוז-רוק מחושמל, משתמשת במרפקים, לא נכנעת להצעות ריאליטי מגונות ועיוורת להסחות הדעת מסביב כל הדרך להצלחה המיוחלת, אם לא המובטחת על פי איך שהם נשמעים לאחר פחות משנתיים של עבודה משותפת.
בעידן בו תוכניות טלויזיה מייצרות זמרים אינסטנט והרדיו נותן במה בעיקר ללהיטי פופ בנאליים ותבניתיים, גל ניסמן החליט ללכת נגד הזרם, כנגד כל הסיכויים, כשאותנטיות היא לו דרך יחידה, גורל ומטרה נשגבת.
בלי להעזר במשרד יחסי-ציבור, ללא תמיכה כלכלית של חברת תקליטים ובלי פחד לישון ברכב כשצריך, אך עם הרבה אמונה עצמית בעקבות משבר משמעותי בחייו של ניסמן המנהיג, שגרם לו לראות את הכל אחרת. ניסמן הולך מזה ארבע שנים בדרך הקשה של הרוק הישראלי, אוסף הצלחות, אכזבות ושיתופי פעולה מרגשים עם אמנים מהשורה הראשונה במסע ההופעות הבלתי נגמר שלו ברחבי הארץ.
ניסמן מודה שחייו קיבלו תפנית, והוא החל לכתוב מוזיקה, בעקבות מותו של חברו הקרוב ביחידה, סמ"ר סייף ביסאן. הוא מודה: "משהו מאז בי נשבר, אבל אני לא אוהב לדבר על זה, כי אני לא רוצה לרכב על כאב. זה משהו אישי שאני שומר".
שלושת החברים להרכב בני 25 ונדמה שהמוטיבציה לנגן והשאיפה להצליח דחפה אותם לעבוד וללמוד ללא הפסקה. ניסמן נולד וגדל בחיפה והחל לנגן בגיטרה בכתה ז'. הגורל הפגיש אותו עם יותם אלעזרי המתופף מקיבוץ סער ואת עופר ויינר הבסיסט מנהריה פגש בערב הופעות בפאב, כשכל אחד מהם עבד בפרוייקטים שונים.
הם שמרו על קשר, נפגשו בפסטיבלים שונים בארץ, החליפו חברים נעדרים מדי פעם בהופעות והופיעו לראשונה יחד באופן מאולתר כלהקת "פולקנ'רול" בקיבוץ של אלעזרי. החיבור ביניהם היה כה טבעי עד שמתבקש היה להמשיך ולעבוד יחד וכך למעשה הוקם ההרכב "גל ניסמן טריו", במקביל לעבודה בלהקות מקבילות ובמשלחי יד אחרים.
ויינר מתכנן להמשיך את לימודי המוזיקה שלו בניו-יורק, אלעזרי מלמד תיפוף ולאחרונה התקבל לקבוצת הקצב "טררם" ושניהם חברים גם בלהקת גרסאות הכיסוי "ריטלין". ניסמן עוסק בעיצוב גרפי, "מקצוע שתמיד יהיה שם לימים קשים", הוא אומר, "בשאיפה להתפרנס רק ממוזיקה בבוא היום. נכון לעכשיו זו לא תקופה מזהירה".
עופר: "כולם חייבים לעשות עוד דברים, לא רק את זה. יש חודשים שאפשר להתפרנס מזה, אבל הופעות זה משהו זמני שבא בתקופות, אין בזה משכורת קבועה. יש חודשים עם הרבה הופעות ויש חודשים עם מעט ויש גם הופעות לא רווחיות בכלל. פעם נסענו להופעה במצפה רמון שלא כיסתה אפילו את הלינה והדלק, אבל קיבלנו קהל אנרגטי ששר איתנו בקול, וזה היה שווה את זה".
גל: "גם להיות בדרכים זה חלק מהחוויה, אנחנו מוכנים לנסוע לכל מקום ועבור כל קהל ולהמשיך לא משנה מה. בגלל זה התחלתי את פרוייקט הסולו של הופעות המחווה לאריק קלפטון, בגלל זה גם בחרנו בשם הלהקה. העשייה לא תפסק גם אם עופר יסע לשנתיים, זה לא משפיע על העתיד, כולנו נמשיך ליצור ולנגן, בין אם מחוות או חומרים מקוריים".
יותם: "הנקודה המשמעותית היא כמה אתה דוחף את עצמך, כמה תשקיע בהופעות וחזרות. לכל אחד יש יד בהרכב וזה מה שמאחד אותנו, כל אחד אחראי, אין מנהיג, זה כולנו יחד. כל אחד מאיתנו סוגר הופעות, כולנו מתמרנים בין עיסוקים כדי להתפנות לעיקר, כולנו רתומים לפרוייקט.
"גם רואים את זה על הבמה, ניסמן לא צריך להגיד כלום, אנחנו מבינים אחד את השני, יש כימיה של שלושה חברים טובים, דינמיקה מורכבת, כבר מכירים את השטיקים של כולם. היתרון שלנו הוא שאנחנו כל הזמן מופיעים, זה שומר על מתח, לטוב ולרע. זה מבגר אותך בתור מוזיקאי, אתה נתקל בכל מני תקלות של סאונד, איחורים, תופעות שמכשלות אותך".
עופר: "יש לנו תאקלים ברמה של משפחה, הדינמיקה שלנו היא כזו שאם אחד נותן תו שלא במשבצת - נפלטות קללות, אבל אנחנו נשארים יחידה אחת. גם בימים לא טובים, כשאנחנו מגיעים לבמה, אנחנו עושים ריסטארט. חמש דקות לפני אנחנו עם דמעות בעיניים, אבל הכל מתנקה כשעולים על הבמה. פעם הגענו להופעה ברוקנרולה בתל אביב והיו חמישה אנשים בקהל. יכלנו לזרוק זין, אבל אחרי שיחה בינינו החלטנו בכל זאת לתת את הכל ונתנו הופעה מכל הלב והנשמה וגם יצאנו עם הרגשה טובה. גם אם רק חמישה אנשים באו, הם טרחו ושילמו ומגיעה להם תמורה מלאה".
תנגנו בשביל רוני סופרסטאר כדי להתפרנס ממוזיקה? תשתתפו בתוכניות ריאליטי?
יותם: "רק כדי להתגלגל למקומות גבוהים יותר, לעבד, להכנס להפקה, להפיק זה החלום שלי. לכן כולנו משלבים לימודים פורמליים. אני לא אעשה ריאליטי, אלא אם כן לנגן כמקצוע, לא מתחבר לתחרויות ולתעשייה הזאת". עופר: "הבאזז שיש סביב זה הוא מאוד זמני. לא תמלא את הזאפה בתל אביב שבוע אחרי שיצאת מהתוכנית".
גל: "כבר התקשרו אלי מ'כוכב נולד' ומ'דה-ווייס', זה לא מעניין אותי וזו לא הדרך בשבילי. אין לי בעיה עם מי שהולך לשם, שיבושם לו, אבל אני לא ארגיש שלם עם עצמי להשתתף בריאליטי, זה לא יעבוד. לא עושים קיצורי דרך, הולכים בדרך הקשה והארוכה. באותה מידה אני לא מסוגל לכתוב לפי הזמנה, לא ניסיתי ואני לא חושב שאצליח. פעם כתבתי שירי אהבה מתוקים כאלה, היום אני שומע את זה ובא לי להקיא".
חשוב לך להעביר מסר ברור בטקסטים שלך?
גל: "אני אוהב אמנים שמעבירים מסר, כמו שלום חנוך והדג נחש, אבל במקרה שלי אני לא מתעקש להעביר מסר, אם יש מסר הוא צריך לעבור דרך המוזיקה. אני משתדל להוציא את עצמי מהסיפור, לדבר לכולם, לתת לכל אחד את האפשרות לפרש את השיר למקום שלו".
וינר, שמגיע מעולם הפיוז'ן והג'אז, מתפקד כליצן הלהקה, תמיד משחיל מילה שקוטעת את חוט המחשבה ומפילה את כולם מצחוק. אלעזרי, אשף כלי ההקשה שמסוגל לנגן על כל משטח ולהפוך כל חפץ לכלי נגינה הוא קול ההיגיון, מסכם כל ויכוח בפשטות ועם חיוך כובש.
ניסמן, שכבר הקליט מיני אלבום בכוחות עצמו שנקרא "המציאות שבה חיים", מתפקד כמבוגר האחראי. על אף ששלושתם לוקחים את המקצוע ברצינות רבה, הוא האידאליסט המרוסן והמרסן שרוקנ'רול זורם בעורקיו, מנהיג עם שתי רגליים על הקרקע, עם פאסון של כוכב, לוק סמי-אנרכיסיטי בכובע צ'ה גווארה, זקנקן וצמידים ומעל לכל עם קול מיוחד, עמוק ומרתק. הוא לא יתן להצעות זולות לפתות אותו וזאת למרות שלו היה הולך לאחת מתוכניות הריאליטי הנידונות סביר להניח שהיה מגיע לשלבים הגבוהים ביותר.
"היום אני רואה באלבום הזה שלב קודם באבולוציה שלי כמוזיקאי. מאז שהכרתי את יותם ועופר הסגנון הוא הרבה יותר בלוז רוקנ'רול, וזה בעצם היופי, להמשיך להתפתח ביחד".
תמשיך לכתוב בעברית או שתעבור לאנגלית כמו הרבה אמנים צעירים בסגנון שלך?
"החומר המקורי כתוב בעברית, אני חיי פה, רוצה להמשיך פה, להקות בחו"ל עושות את זה באנגלית יותר טוב. העברית היא חלק ממני וזה גם מרגיש יותר ייחודי לכתוב כזו מוזיקה בעברית".
אחד השירים באלבום של ניסמן נכתב לזכרו של סמ"ר סייף ביסאן, בן 21 מהיישוב הדרוזי ג'ת, שנהרג בשנת 2008 בהיתקלות עם מחבלים בפעולה של יחידת אגוז בדרום הרצועה. השיר המרגש "דקה מאתמול" הוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום וחלק מפסקול לסרט לזכרו של ביסאן ששודר ב"יס".
"שלוש שנים ניגנתי באופן חובבני והפסקתי באמצע התיכון. חזרתי לנגן בתקופת הצבא ואחרי שסייף נהרג בעזה התחלתי לעבוד על חומרים מקוריים. היינו באותו הצוות, ביחד מהטירונות באותה כיתה, ישנו באותו חדר כל המסלול, עד חצי שנה לפני השחרור. הוא חטף כדור בראש בהתקלות עם מחבלים ונהרג במקום. אחרי זה עד סוף השירות לא הייתי עצמי, התחצפתי למ"פ, הייתי עצבני, האירוע הזה העיף אותי.
"מאז אני תופס את החיים בצורה אחרת, בצורה שברירית. אמנם זו לא טרגדיה ברמה עולמית, כל יום קורים דברים, אבל לפני זה בכלל לא חשבתי על מוות, זה מה שניער אותי וגרם לי לכתוב מוזיקה מקורית, שם בעצם נפתח השכר וזרמתי עם זה באופן טוטאלי, להספיק כמה שיותר בלי לעצור לרגע. עד היום זה משפיע עלי, התפיסה שאפשר לעבור מחר את הכביש ולמות, שהשליטה שלנו מוגבלת. אני לא מראה את זה כלפי חוץ אבל אני חושב על מוות עשר פעמים ביום. משתדל לא לשקוע בזה, אבל מהרהר בזה כל הזמן".
במשך שנתיים ניסמן היה מבקר את משפחתו של ביסאן לעתים תכופות. כשניסמן מדבר עליו, הוא מתקדר מחד ומהסס מצד שני. לא יכול להסתיר את רגשותיו אך משתדל שלא לעשות שימוש במוות של חברו למען הצלחה או פרסום.
"פנו אלי בזמנו תחקירנים מהטלוויזיה, לכתבה כתבה וסירבתי. הרגשתי בשיחה שמנסים להוציא ממני דמעות, שכל מה שעניין אותם זה להציג אותי כחייל המסכן שאיבד חבר וזה הרגיש לי לא נכון. לא רציתי להרגיש שאני רוכב על העניין הזה אפילו ברמה המינימלית.
"אני יודע ששימוש בסיפור הזה יכול לדחוף אותי קדימה, אבל כשזה נוגע בחברים שיתפוצץ העולם. אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם הייתי מנצל כאב של אחרים. אפילו בהופעות זה שיר שקשה לי מאוד לנגן, צריך לעבור בשביל זה פאזה. אני לא מבצע אותו טכני, אלא ממקום רגשי. אני מספר את הסיפור בהופעות לפני שאנחנו מבצעים את השיר, כי זה מרגיש לי נכון שידעו עליו, ממקום של הנצחה".
עופר: ,בפעם הראשונה ששמעתי את השיר זה היה בסרט ב'יס' וכבר אז הוא ריגש אותי. עם כל הקושי לנגן אותו, כי זה מרגיש קצת לפעמים כמו יום הזיכרון באמצע, יש בזה גם הרבה יופי, מעיין ברייק מסויים בהופעה ויחד עם זה החיים ממשיכים".
הייחוד של גל ניסמן טריו לא מתבטא רק בירידה לשורשי הבלוז כנגד כל הסיכויים. לעומת מוזיקאים רבים שעוברים לתל אביב במטרה להיות קרובים לצלחת, ניסמן וחבריו מעדיפים לחרוש את כל הארץ, להופיע בכל מקום ולהפיץ את בשורת הבלוז.
גל: "אני לא מרגיש צורך מהותי לעבוד מהמרכז. הייתרון בלגור בפריפריה מתבטא אצלנו ברצון להתפוצץ על כל הארץ. בתל אביב הכל קרוב, אתה בתוך הסצינה, אבל מבחינתנו לנסוע למצפה רמון כדי להופיע זה כיף, לא מעמסה. היו כמה פעמים שהסתובבתי בהופעות בכל הארץ והייתי ישן באוטו מדי פעם, כי צריך היה לחזור מהדרום לצפון בשעה מאוחרת.
"מאז יש לי ברכב בגדים, פק"ל קפה, אוכל, כלי נגינה. היינו צוחקים על זה שאני גר באוטו, שצריך לשנות את מקום המגורים בפייסבוק. השאיפה היא להגיע לכל מקום בארץ, כשיגמרו המקומות להופיע בהם אני אהיה מאושר".
עופר: "המוזיקאים התל אביביים אוהבים להשאר בנישה של המרכז בלי להסתובב. אנחנו צמאים למקומות חדשים כל הזמן, זה מרגש. אולי בגלל שאנחנו מגיעים מהפריפריה אנחנו לא לוקחים כלום כמובן מאליו, אנחנו באים מלמטה, עושים עבודת שטח, האידאולוגיה שלנו כרוכה בעבודה קשה, בהזעות, להתאמץ להגיע הכי גבוה בלי קיצורי דרך. הסאונדמן מבחינתו הוא לא פועל שלנו, הכל בגובה העיניים".
העקשנות של ניסמן להגיע לכל מקום, לצמוח ולהתפתח, נשאה פירות בדמות שיתופי פעולה בהופעות עם הזמרת גל דה פז, הופעה בינואר עם אפריים שמיר, אותה חברי הלהקה מחשיבים כאחת מפסגות הקריירה הקצרה שלהם ובקרוב מתוכננות להם הופעות עם איתי פרל והבלוזיסט לייזר לוייד. ביום העצמאות האחרון יצא להם לראשונה להופיע מול קהל של 3000 איש במשגב.
"ההופעה עם אפריים שמיר היתה רגע מכונן עבורי", מספר ניסמן. "אם היו אומרים לי לפני שנה שאני הולך להופיע עם אפריים שמיר הייתי אומר שאין מצב שזה יקרה. זה גם מחזק את ההמנעות מריאליטי, לא צריך ספיישל אפריים שמיר ב'כוכב נולד' כדי לנגן עם האגדה. ככה אנחנו בונים את המעמד שלנו, מגיעים לאנשים, לאט או מהר, העיקר שמתקדם".
איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שנה?
עופר: "ליותם יש הכבוד להיות חלק מ'טררם' בשנתיים הקרובות, מקום שבכלל לא קל להתקבל אליו. לפני ארבע שנים לא הייתי מאמין שאופיע עשר פעמים בחודש, אז יש לי את האמונה שנמשיך ונגיע לבמות גדולות בזכות העקשנות של גל שמתאבד על המוזיקה שלו, זה מה שמניע אותנו. אין מצב שהוא לא יעמוד ביעדים שלו וכל מוזיקאי שיעבוד איתו זו תהיה לו פריבילגיה".
גל: "אני מאחל לעצמי רק להמשיך ולהתקדם, כל עוד אני מרגיש בצמיחה אז לא משנה איפה אהיה, העיקר להמשיך להתרגש ממוזיקה ולחפש את הדבר הבא".
אילו היה לי זמן, הייתי קם וטס מכאן, אבל נהיה מאוחר.
הכל כאילו שגרה, אבל בפנים מרגיש מוזר, זה לא אותו הדבר
ואם לומר את האמת, אני לא מפסיק להתחרט על מה שקרה.
ופתאום בחשכה, כל שנייה הפכה דקה ואין כבר מה לעשות.
אין מקום בעולם שלא אקח אותך לשם. במחשבותיי.
ואם רק הייתי יכול לקבל דקה מאתמול. מאתמול.
אני לא מוצא את המילים שירפאו את הכאבים, את מה שרץ לי בפנים.
והעיניים יבשות, כבר נגמרו כל הדמעות אז אני שר לך שירים.
בסוף כל יום אני נרדם, נרדם ועף איתך מכאן, מעל הבלאגן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם