אלון חילו: "עשיתי את שלי, אולי לא אכתוב יותר"
אלון חילו נזכר מה למד מסערת "אחוזת דג'אני", מגחך על פרסים בתחום האמנות ומצהיר: "יכול להיות שהספר האחרון היה האחרון שלי". 4 כוסות במאה. מיוחד לשבוע הספר: אלון חילו שותה ומדבר

לפני כשלושה חודשים חנכה עיריית תל אביב כיכר ביפו על שמו של פואד דג'אני, רופא יפואי שהקים את בית החולים הראשון בעיר, ומשפחתו גלתה מהארץ עם קום המדינה. צאצאיו של דג'אני הגיעו ארצה לטקס החניכה מכמה מדינות ערב, והתקשורת העולמית התמוגגה מהכרתה של ישראל "בעברה הפלסטיני" ומקריאת כיכר על שמו של מי שמגלם בסיפורו את הדילמה היהודית-ערבית הנצחית. אותו דג'אני הוא גם אחת הדמויות הבולטות בספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני", שיצא לאור בשנת 2008.
"אני רוצה להאמין שההנצחה הייתה בעקבות הספר", אמר לפני ימים אחדים חילו על בירה (גולדסטאר בסיסית), אחר כך קצת יין (טענו שהוא פורטוגלי. היה טעים) וכבד קצוץ בביסטרו החמוד "טשרניחובסקי" שברחוב טשרניחובסקי 5 בתל אביב. "מיד אחרי שכבשנו, כלומר היהודים, את יפו שינו את שם הרחובות ואת שם בית החולים (מ"דג'אני" ל"צהלון", י "א), אז זה היה סוג של תיקון עוול".
פורסם שהמשפחה ביקשה שבטקס לא יהיו דגלי ישראל. זה אקט שמעיד על רצון להכחיש את קיומה של ישראל.
"אני חושב שהסיבה פרוזאית הרבה יותר. רבים מהם מגיעים מארצות ללא יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כמו סעודיה, והם לא רצו תמונה בפייסבוק עם דגל ישראל ברקע".
נו באמת, זו היתממות. יש פה אקט סימבולי פוליטי מצדם.
"אתה מגזים לדעתי. זה היה טקס שנועד לכבד אותם ואני לא יודע מי ביקש את הבקשה, אבל אני באמת חושב שזה נועד בעיקר לביטחונם האישי ולנוחות שלהם. יום לפני הטקס בלילה מישהו השחית את האתר, ככה שהייתה סיבה לפחד".
חילו, יליד 1972, במקצועו עורך דין, נשוי ואב לשתיים, פרץ לתודעת הציבור עם הספר המגולל את סיפור העלייה הראשונה לאזור יפו מנקודת המבט הפלסטינית. הספר הצליח מאוד, וזכה בפרס ספיר היוקרתי, אבל הזכייה בוטלה לאחר שנטען לניגוד עניינים לכאורה בצוות השיפוט (אחד השופטים שהעניקו את הפרס, יוסי שריד, הוא דודה של עורכת הספר רנה ורבין).
חילו הודיע בזמנו כי יגיש תביעה נגד קרן הפרס, שעמד על 150 אלף שקל (תביעה שהיום, לדבריו, כבר אין לה זכר). בנוסף לכך ספג חילו ביקורות הן על ההצגה החד-צדדית מבחינה פוליטית והן על מה שנטען כעיוות המציאות, כיוון שהספר מוצג כרומן היסטורי ומשתמש בדמויות אמיתיות מהתקופה, אבל מייחס להן מעשים וכוונות שכנראה אינם שאובים מההיסטוריה. בהסכם גישור שנחתם עם בני משפחתו של גיבור הספר, חיים מרגליות קלווירסקי, הוחלט בין היתר לציין בעמוד הראשון של המהדורות המאוחרות
"זה היה מאוד מפחיד, כל העליהום הזה", נזכר חילו. "אני לא איש ציבור שמוכן לדברים האלה. זה נחת עליי בעקבות פרס שבא במקור להיטיב איתי והתפוצץ לי בפרצוף. היה קשה לבוא לאשתי ולהגיד שלא רק שיש שערורייה עם הימין והפרס והכול, אלא שגם יש נגדי תביעה בסך מיליון שקל. ליוצרים שמתבכיינים שהם לא מרוויחים כסף אני אומר היום שיגידו תודה שלא תבעו אותם ולא יצא שהם הפסידו כסף".
בואו להיות חברים של "זמן מעריב גם בפייסבוק

מצאת את עצמך בזמנו כעוכר ישראל, ואתה בכלל לא ידעת שאתה כזה.
"לגמרי. בכלל לא. בטוקבקים קראו לי חילו מבחילו".
איך התמודדת?
"שמע, אני לא אדם פוליטי ואין לי עניין בזה, אבל נכון שכתבתי רומן בעל משמעויות פוליטיות. זה עניין של טיימינג. אם הייתי כותב אותו בזמן שרבין ופרס היו בשלטון אף אחד לא היה שם לב. בתקופה שהימין היה, ועדיין, כל כך חזק זה עשה המון רעש. איך מתמודדים? בזמן שהייתי ממש בעין הסערה פשוט התרחקתי מתקשורת כמו מאש, אבל הייתי אומר שזה חלק מתפקידו של סופר. להציף דברים. כמו אינסטלטור. דברים שלא מציפים אותם בסוף מתפוצצים כי הם לא שוחררו בזמן. אני באמת מאמין שספרים טובים משנים את העולם ואת האנשים".
אוקי , הצפת את הדברים. מה עכשיו? נעקור את האוניברסיטה ונחזיר את שייח' מוניס?
"אני לא באמת יודע, אבל לפני שנחליט מה לעשות, צריך לקבל תמונה יותר מלאה של המציאות, ותפקידי כסופר להביא אותה. מה החזון של אנשים שמתעלמים מהתמונה הזו? מה הם חושבים שיהיה כאן עוד 100 שנה? הרי האנשים האלה, שרואים את עצמם כעם וחושבים שמגיעים להם דברים מאיתנו, לא ייעלמו".
פה גם עולה שאלה פילוסופית לגבי מהי אמת בספרות, שהרי הרשית לעצמך לשנות את האמת ההיסטורית.
"אבל אין אמת. ההיסטוריה והמון דברים אחרים קיימים רק בתודעה שלנו. אני לוקח עובדות ומספר אותן לפי תודעה אחרת. התודעה שאומרת שבזמן העלייה הראשונה המקום פה לא היה ריק, אלא מלא בפלסטינים גם אם לא הייתה להם תודעה לאומית עדיין".

אגב פרסים, אתה לא חושב שיש משהו מגוחך בחלוקת פרס, כל פרס, לאמנות?
"בדיעבד אני מסכים שיש משהו מגוחך בזה. היום ברור לי שקיבלתי את פרס ספיר מסיבות פוליטיות ולקחו לי אותו מסיבות פוליטיות. בגלל זה אני לא ניגש יותר לפרסים. למדתי. השיקול בזמנו היה של יוקרה וקריירה בלבד. יותר קל להוציא עוד ספר אחר כך אם זכית בפרס".
בשבוע שעבר, רגע לפני פתיחת שבוע הספר, הודיעו כמה מבכירי הסופרים הישראלים, בהם דוד גרוסמן, יורם קניוק, עמוס עוז, אורלי קסטל-בלום ועוד, שהם לא מוכנים יותר שספריהם יימכרו במסגרת מבצעי ארבע במאה ודומיהם. בניגוד אליהם, חילו אומר שדווקא אין לו בעיה שספריו יימכרו בחנויות הספרים במחירי מבצע.
"אני אישית בעד מבצעי ארבע במאה כי הם מביאים את הספר לכמה שיותר קוראים", הוא אומר. "זה מקטין את ההכנסה, אבל אני לא מתפרנס מכתיבה. אני אכתוב בכל מקרה. אני אפילו לא בהכרח נהנה מזה. אני כותב כי יש סיפור שאני רוצה לספר ולהגיע לכמה שיותר אנשים. בשלב מוקדם קיבלתי החלטה שיהיה לי מקצוע אמיתי.
"אני עורך דין בחברת היי-טק וכמה אירוני - אני מתעסק בקניין רוחני. כבר אמרתי שלהיות סופר זה לא מקצוע. הייתי בערב הוקרה לאורלי קסטל-בלום, ושאלתי אותה כי באמת לא הבנתי מה היא עושה כל היום. כמה אפשר לכתוב? עגנון כתב כל יום. אבל כמה עגנון יש? מבחינתי המקצוע הזה לא מספיק כדי למלא את היום. פרנסה היא בסך הכול הסחת דעת מחוסר הטעם של הקיום, וכתיבה לא יכולה להסיח את הדעת מזה".
ועבודה כעורך דין כן?
"כן, יש ישיבות, עיסוקים כאילו חשובים, לחץ של זמן וכאלה. זה מרגיש לך חשוב. מעביר את היום".
אז אתה לא נהנה לכתוב.
"לא ממש. אני מכריח את עצמי לכתוב איקס מילים ביום אחרי שעשיתי חלוקה מסודרת של כמה מילים יהיה הספר וכמה זמן אני נותן לעצמי לכתוב אותו, וכמה אני צריך לכתוב כל יום, ומכריח את עצמי לשבת ולכתוב את כמות המילים הדרושה כל יום. המון פעמים אין לי כוח לזה. אני רוצה ללכת לשתות בפאב, לבלות עם חברים, עם המשפחה, טלוויזיה, לא יודע. אז אני כותב 100 מילים ומעודד את עצמי שנשארו עוד 900. ואז עוד 800 וכך הלאה. וברגע שאני מגיע ל-1,000 מילה שהגדרתי לעצמי שאני כותב כל ערב, אני קם מהמחשב בהכרת תודה.
"יש רגעים כאלה שהכול זורם ואני אחד עם הדמות שאני כותב ואז אני כן נהנה. אבל רוב הזמן זה סוג של סבל. זה מצב לא טבעי לכתוב. לא נורמלי. לשבת לבד מול המחשב ולשפוך מילים. כרגע לדוגמה אין לי רעיון, אין לי צורך לכתוב ויכול להיות שלא יהיה עוד ספר. זו לא הפרנסה שלי, זה לא האגו שלי... עשיתי את שלי".

ספרו האחרון "הכי רחוק שאפשר", שיצא לפני חמישה חודשים הוא רומן המבוסס על חליפת מכתבים בין חייל מילואים ובין איש מבוגר שמצוי במהלכו של מסע שינוי חיים. בתשובה לשאלה מה היה הטריגר לספר, הוא עונה: "בכל הספרים שלי מתחבאות טראומות מהעבר שלי, והמוטיבציה העיקרית היא כנראה לנקום. כשהייתי בן 24 שלחו אותי במילואים לשמור על אנטנה עם גנרטור באיזה חור בדרום, והאבסורד הזה של להילקח באמצע הלימודים לשמור על אנטנה באמצע שום מקום עם שלושה מילואימניקים ששיגעו אותי חרפן אותי.
"אז הנה, 20 שנה אחרי אני כותב דמות של חייל שעובר את אותה סיטואציה, שזה גם להתחשבן וגם לדבר עם עצמי מלפני 20 שנה ולהגיד לעצמי 'טוב, יאללה, אל תתבאס יותר מדי. זה הכול חומר לספר שיום אחד תכתוב וישמח אנשים'. דוגמה אחרת היא דמותו של מיכאל, שמחליט בגיל 60 לצאת למסע שבו הוא עושה את כל מה שלא העז לעשות כל החיים. במסגרת התחקיר גם אני יוצא למסע רוחני כזה ומתעסק בדברים שלא התעסקתי בהם בחיים".
מה עשית?
"עברתי היפנוזה, וגיליתי שבגלגול קודם השתתפתי במרד נגד המלך של המאה ה-11, ונרצחתי באכזריות על ידי שיסוף מעיים. ולי יש מאז ומתמיד בעיות במעיים. התחלתי לבכות באמצע ההיפנוזה".
הספר החדש פחות הצליח מ"דג'אני".
"לספרים לוקח זמן להתניע. גם ל'דג'אני' לקח זמן, וכאמור המוטיבציה שלי מלכתחילה היא להגיע לאנשים ולספר סיפור שיש לי בבטן. השאר זה שאלה של כמויות. ביקורות, רעש תקשורתי, זה ממש משני".
ומה עכשיו? מה בתכנון?
"לא יודע. אין לי כרגע כלום בתנור או בבטן. לא יודע מתי אכתוב שוב. אולי לא אכתוב יותר. יכול להיות שהספר האחרון היה האחרון שלי. ואם כן, לא נורא".
