גזרו עלינו קופון: ביזיון ושמו טקס השקת המיתוג של באר שבע
השבוע התקיים בבאר שבע טקס בו נחשפה סיסמת המיתוג שאמורה לשנות את תדמיתה של העיר: "באר שבע - בירת ההזדמנויות של ישראל". המנחה (הלא באר-שבעי) ירון ברובינסקי, הציג סרטון (בהפקת משרד יחסי ציבור מגוש דן), בו נראו, בעיקר, תל-אביבים שמגלים כמה כיף יהיה לחיות בב"ש. הזדמנות אמיתית לבאר שבעים? תשכחו מזה
בכניסה למשכן הנוצץ לאמנויות הבמה הוצבה שמירה ונפרס שטיח אדום א-לה הוליווד. בצד עמד בר יינות מבעבעים, שאמורים לשעשע את חייהם של באי האירוע ולרומם את רוחם. האולם הקטן של משכן אמנויות הבמה (כ-400 מקומות ישיבה), לא פחות מרשים ויפה מאחיו הגדול, היה מלא עד אפס מקום במי ומי של בירת הנגב.
כמעט בכולם. ברק עטר, נציג הקהילה הגאה בבאר שבע, למשל, הושאר בחוץ ומנכ"לית האגודה הארצית של הקהילה, שהתלוותה אליו, התקשתה קצת להאמין להחלטה להשיאר אותם מחוץ לאירוע. עטר, אגב, חילק כרוזים: "הגאווה מחזקת את באר שבע".
באולם האורות כבו. שניות ארוכות של חושך (כמה סמלי), מוזיקה דרמטית ואז התחיל המופע האור קולי המדהים, שאגב, עשה שימוש בטכניקות צילום והקרנה חדישות. רקדנים על הבמה ליוו את תמונות בירת הנגב, בעריכה שנועדה לפרוט על נימי הרגש.
ואז עלה לבמה מנחה הערב, ירון ברובינסקי, זה מ"נבחרת ישראל" בערוץ 10. לא שהוא מכיר את באר שבע כל כך טוב, נניח כמו אורן כהן, אבל בשביל זה יש טלפרומטר, בו כתובה לו כל מילה שהוא צריך להגיד. הוא דיבר על אברהם אבינו ועל ההזדמנויות הגדולות הטמונות בעיר.
הזדמנויות, אכן, כפי שביטאו כל דוברי הערב. אחרי הכל, לבאר שבע אין בעיה של שטח או צפיפות, יש לה עודף של כישרונות צעירים שלא באים לידי ביטוי, שחלקם עובדים בטלמרקטינג אחרי סיום התואר האקדמי, אם הם בכלל נשארים כאן.
אולם, יש לציין, מתפתח איזשהו שינוי חיובי. מספר היזמים המביע אמון
חברות היי-טק מהמובילות בעולם, בהן EMC ודויטשה טלקום, כבר הבטיחו לעצמן מקום בפארק הבאר-שבעי. עם הקמת קריית התקשוב של צה"ל, פני התעסוקה בבירת הנגב ישתנו ללא היכר. אולם, כך מבהירים כולם, זהו תהליך ארוך שהעיר רק נמצאת בראשיתו.
היה שם באירוע שלמה אלחדד, עולה מצרפת, מנכ"ל חברת גפן-דקל טכנולוגיות, שמשרדיה בבאר שבע, שמספקת תעסוקה למאה מהנדסי תוכנה ומוצריה משמשים את גופי השידור המובילים בעולם. אלחדד סיפר, בהתרגשות רבה, על המפגש שלו עם העיר, על ההזדמנויות שהוא קיבל בה ועל תחושתו כתושב המקום.
דובר נוסף היה ראסל רובינסון, מבכירי הקרן הקיימת לישראל. הוא דיבר באנגלית וחלק שבחים רבים לראש עיריית באר שבע ולנעשה בעיר. רובינסון גילה את החזון להפוך את באר שבע לעיר ירוקה, בין היתר בהזרמת מים בנחל באר שבע ובאגם באר שבע, בדיוק כפי שנעשה בשנת 1969 בסן אנטוניו, טקסס, העיר השביעית בגודלה בארצות הברית. באיגום מלאכותי, בהחייאת ערוץ נחל, קיבלה העיר שבקיץ הטמפרטורה בה עולה לכמעט 50 מעלות, חיים חדשים.
הפרויקט בבאר שבע, להערכת מומחים, יעלה כ-200 מיליוני שקלים, מהם קק"ל כבר הקציבה 50 מיליון. מה שנותר זה, לשכנע דובר אחר באירוע, ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר שלח ברכה חמה ומוקלטת לראש העירייה, לנוכחים ולתושבי באר שבע.
ואז עלה חתן השמחה, ראש העירייה. רוביק דנילוביץ' חיבר יחדיו, ולא מן הכתוב, את דברי קודמיו. הרי, כך הוא מספר, יש לנו פה היסטוריה בת 6,000 שנה. הוא סקר את השינויים ואת התהליכים העוברים על באר שבע, ממעבר מחנות צה"ל לנגב, דרך הרחבת עורקי התחבורה ועד להקמת מתחמי היי-טק, בילוי, מסחר ומגורים חדשים, שעוד יחלחלו לכלל שכבות העיר.
דנילוביץ' מודע, כך הוא סיפר, שחלק מהדברים נשמעים היום קצת דמיוניים. באמת, אחרי עשורים של הזנחה, יש ספקנות לא מעטה באשר לשינוי שעוד מעט יבוא, אבל אבק הדחפורים, שמלכלך את התריסים, הרחובות החסומים לרגל עבודות שיפוץ ושלדי הפרויקטים השונים בעיר, מחזקים את דבריו.
יחד עם זאת, דנילוביץ' אינו מתחמק מבעיותיה של בירת הנגב, והן לא מעטות. "גם בחולון ובת ים הייתה אלימות, אך היא טופלה ולא היא שחסמה את התפתחותן של הערים האלה".
כיהודים וישראלים, יש לנו רתיעה טבעית מסרטי תעמולה. אנחנו ציניים, קשי עורף ומאוד חשדניים, פרי עשורים של לוקשים שמכרו לנו פוליטיקאים מכל מפלגה וסיעה. החיים לימדו אותנו, שהדברים היחידים שאפשר לסמוך עליהם, יהיו או בכתב עם חתימה וחותמת, או במזומן.
טקס מיתוג העיר, שסימל סיומו של הליך עלום ויש האומרים, לא זול בכלל, היה יפה כחוויה אודיו-ויזואלית, אבל אי אפשר להתעלם מהבעייתיות של כמה ממסריו. בסרטון (בהפקת משרד שיר שפיצר, מגוש דן) נראה איש היי-טק המגיע ברכבת מתל אביב למשרדו החדש-דנדש בבאר שבע. הוא מביט בשעון שעל זרועו ועושה פרצוף של "פשששש... רק 50 דקות".
משפחה מאושרת, שהרושם הוא כי באה לפה מגוש דן, בודקת את ביתה החדש, וילה דו קומתית יוקרתית בשכונה שידעה לאחרונה מקרי אלימות קשים ביותר. וילה כזו, שמשפחה שכירה ממוצעת מבאר שבע תתקשה להגיע אליה. הם הולכים לשתות קפה, בסוג בתי הקפה והמסעדות בבאר שבע ש"בוררות קהל", הסגורות בפני מי שצבע עורו לא לבן, המבטא שלו שמי ו/או בן זוגו לא מהמין השני.
ואז מוצגת מוזיקאית-יוצרת, מחלקת חתימות במרכז הצעירים. "קוראים לי נועם וזאנה ואני מבאר שבע". מבאר שבע אולי, אבל היא ירדה להולנד לפני שנים רבות, אחרי שכאמנית, לא היה לה הרבה מה לחפש פה.
ומזל, שבסרט היה לפחות צדיק אחד, איש מוכשר, שחקן תיאטרון ובמאי, אורן כהן. שדרותי, בוגר בית הספר למשחק המקומי, משחק בבאר שבע, מביים בחסד. הוא איש נגב אמיתי.
אם לשפוט לפי הסרט, ההזדמנויות הן לא לנו, הבאר-שבעים. אנחנו רק נלקט את הפירורים. לא היו בסרט תמונות של שכונות באר שבע. מה עם שכונה ד'? או ג'? מה עם עולה אחד מאתיופיה לרפואה? הסרט היה לבן, סטרייטי, אפשר להגיד כמעט יאיר לפידי. אני הייתי קורא לו: "בואו לגזור עלינו קופון"...
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם