למרות העיוורון: רוני ויוסי אליהו בחרו בחיים
לרגל יום העיוור שחל השבוע מספרים האחים רוני ויוסי אליהו, על חיים שלמים בחושך. "יכולנו להידרדר לתהום אבל החלטנו לבחור בחיים". וגם: האם עיריית רמת השרון מסרבת לאפשר לעיוורים לשרת במוקד העירוני?
אבחנת הרופאים הייתה מהירה וחדה. הילד סובל מתסמונת "RP" (רטיניטיס פיגמנטוזה) שמשמעותה הצביעה על מחלת עיניים ניוונית של הרשתית, כזו אשר פוגעת אט אט ביכולת הראייה עד לאובדן מלא שלה. אלא שכיאה למשפט הידוע, גם במקרה הזה "הצרות הגיעו בצרורות". מיד עם האבחנה הקשה של הרופאים התברר כי גם אחיו הבחור של יוסי, רוני סובל מאותה תסמונת ועתיד גם הוא לאבד את ראייתו ביום מן הימים.
ואכן בעוד יוסי מאבד את חוש הראייה כבר בגיל בית הספר היסודי, הרי שאחיו הבכור זכה לשלושה עשורים של "חסד", כאשר בבוקר יום בהיר אחד בגיל 35 הפך פתאום לאדם עיוור. "ידעתי תמיד שהיום הזה יגיע, אבל איפשהו כנראה הדחקתי זאת", נזכר רוני השבוע כשהוא מלווה בכלבו טוני, כלב נחייה נאמן מסוג לברדור שבהתאם
"אני לא מאחל לאף אחד לקום עיוור", מתייחס רוני לתחושה הקשה אותה חווה לפני קצת יותר מחמש עשרה שנים. "פתחתי את העיניים מהמיטה ולאט לאט הרגשתי איך אני מאבד את זה. הבנתי מה נפל עליי אבל פשוט סירבתי להאמין. החודשים הראשונים היו מאוד קשים. מאדם עצמאי שנוהג וקורא הייתי צריך להסתגל למציאות החדשה וזה לא היה פשוט, בלשון המעטה".
בשלב הזה היה צריך רוני לקחת את אחת ההחלטות הקשות והמכריעות בחייו: האם להרים ידיים ולהידרדר ישירות אל עולם הרחמים העצמיים או שמא להתרומם מעלה למרות העול הקשה מנשוא. "החלטתי לבחור באופציה השנייה מהסיבה הפשוטה שאני טיפוס אופטימי. אמנם ספגנו מכה קשה, אבל החיים בכל זאת ממשיכים".
עד כמה השפיע עליכם העיוורון מבחינה נפשית?
יוסי: "האמת שאף פעם לא התייחסתי אל העיוורון בצורה שכזאת. למדתי בבית ספר רגיל, אמנם עם מכונת ברייל צמודה וחבר שמקריא לי את הכתוב על הלוח, אבל אף פעם לא נתנו לי להרגיש שונה. אפילו למדתי לרכוב על אופניים בהפסקות. לא נתתי לזה להיכנס אליי עמוק אל המחשבות".
רוני: "אצלי זה היה קצת שונה. כשהבנתי שאני מאבד את הראייה סופית זה היה שוק גדול עבורי. לוקח זמן לעכל ולחשוב איך בכלל ממשיכים הלאה. למזלי המשפחה שלי ואשתי היקרה שידעו לכל אורך הדרך שמתישהו זה ייקרה, היו לצידי ברגעים הקשים הללו".
בימים אלו פעילים השנים במסגרת עמותת פעול"ה (פוקחים עיניים ולב לצרכי העיוורים) שכוללת ביקור שבועי במספר כיתות בבתי ספר שונים באזור השרון ובארץ במטרה לחשוף את הדור הצעיר אל כבדי הראייה והעיוורים.
"חשוב לנו להעביר את החוויות והניסיון שלנו בתחום הלאה", מסביר רוני. "המטרה היא שכולם יידעו שעיוורים יכולים לעשות הכול כולל הכול. אמנם אנחנו לא מסוגלים לראות אבל זה לא הופך אותנו לשונים במאומה. ברגע שנצליח להעביר את המסר הברור הזה נוכל לישון בשקט".
למרות הרצון להשתלב בחברה בתור עיוורים, חווים האחים מציאות תעסוקתית לא פשוטה שמשפיעה בעיקר על האח הצעיר, יוסי, ששוהה בימים אלו בביתו ללא עבודה ומפנה אצבע מאשימה כלפי המוקד העירוני בעיר מגוריו, רמת השרון (רוני ממשיך לעבוד בתור מאסז'יסט מקצועי.
"בזמנו עברתי קורס מוקדנים במוקד 106 בעיר", מספר יוסי שבשניות עובר למצב רוח קרבי. "ניסיתי מספר פעמים להגיש מועמדות על מנת לקבל משרה במוקד, אבל להפתעתי גיליתי כי מנהל המוקד ואנשיו בחרו לטרפד את הקבלה שלי. ממה שהבנתי הטענה שלהם מדברת על כך שעיוור לא יכול לשבת בחדר שכולל מצלמות. ואני שואל, מה הבעיה אם יהיו שני אנשים במשמרת. האם עד כדי כך אפשר להיות אטומים כלפי אוכלוסיית העיוורים בישראל. עד לאן הגענו"?
האם קיימות בכלל אפשרויות תעסוקה עבור עיוורים כיום בארץ?".
רוני: "בעיות התעסוקה במדינה שלנו הם דבר די שכיח, על אחת כמה וכמה בקרב עיוורים. אין העדפה מתקנת כלפי העיוורים כפי שעושים עבור אוכלוסיות אחרות בחברה. עצוב שבמדינת ישראל מודל 2012 עדיין לא מקבלים באופן אמיתי את השונה כמו שהוא".
יוסי: "הטיעון שעיוור לא יכול לעבוד ולהתפרנס בכבוד לא מחזיק מים מבחינתי. המצב הנוכחי מבחינת תעסוקה לעיוורים הוא מתחת לכל ביקורת. ההרגשה שאנחנו מקבלים היא שאנחנו מיותרים ולא נחוצים וזה משהו שאינני מוכן לעבור עליו בשתיקה".
מהעירייה נמסר בתגובה: "הנושא הועבר לידיעת ראש העירייה שהחליט לקחת את הנושא לטיפולו האישי. ראש העירייה רגיש לנושא בעלי המוגבלויות ויבחן אפשרות לקליטת העובד במערכת העירונית. זאת בהתאם לתקנים ולצרכים המערכתיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם