האם "דיסטורטד הרמוני" הם הדבר הבא במטאל הישראלי?
קוראים לו יגאל כהן אבל מכנים אותו איגו חלפינו. בצבא הוא שירת בתזמורת צה"ל לצד אחד יוגב גבאי, שהכיר באופן אישי את יואב אפרון, מוסיקאי מחונן שחיפש נגנים כדי להקים ביחד להקה. אל החבורה הצטרפו הסולן מישה סוחינין והגיטריסט גיא לנדאו וביחד הם "דיסטורטד הרמוני" - להקה שחייבת תודה לסבתא אסתר
קבוצת הרוב שכללה חבר'ה צעירים, לא מעט מהם מגודלי תפרחת ראש; קבוצת המיעוט שכללה חבורה של בני גיל העמידה המוקדם, מרביתם הורים וקרובי משפחה של חברי הלהקה. "אסף", נזפה אחת מהן בבן זוגה נטול השיער, "אני צריכה קפה!".
אנחנו נחזור אליהם בהמשך; הקבוצה השלישית, הקטנה והאיכותית מכולם, הורכבה משני תלושים באזור גיל ה-40 - יובל ואני. פעם היינו צעירים, פעם חשבנו שאנחנו מגניבים (וכמדומני היינו מהבודדים שהחזיקו בדעה זו) ופעם הלכנו לרוקסן זצ"ל. אנחנו היינו שם עוד מהתקופה בה מטאל הצטלצל ביחד עם שטן ועינוי חתולים על שפת הים.

כיום אנחנו יכולים להציע בנדיבות לב הסעה לטרמפיסטים, ששוזפים עיניהם ברכבים עמוסי כסאות הילדים בהם עליהם להצטופף, ואז מעדיפים להשליך יהבם על התחבורה הציבורית - גם אם שם לא ייהנו לשמוע גלגל"צ ורזי ברקאי.
המופע תיכף מתחיל וחמישיית דיסטורטד הרמוני (Distorted Harmony), להקת פרוגרסיב מטאל, עולה לבמה. גבוה ודק מעל כולם מתנשא הסולן מישה סוחינין (24), תל-אביבי, עלה בגיל שלוש ממולדובה, לומד שנה רביעית ברימון, ויודע לפרוט לא רע בכלל על גיטרה. בשנים האחרונות הוא מלמד פיתוח קול בבית ספר למוסיקה ביהוד ובין לבין מוביל להקה בשם "התחתונים", שבניגוד לדיסטורטד, שרה בעברית ופונה לשוק המקומי.
בכלל, מסתבר שחברי הלהקה לא בדיוק יושבים בביתם ומעבירים את הזמן בין חזרה להופעה: הם עובדים, משתתפים בשלל פרויקטים נוספים, משליכים לאוקיינוס העצום הזה שנקרא תעשיית המוסיקה כמה שיותר חכות, בשאיפה שבאחת מהן ייתפס דג הזהב המיוחל. "אני לא חושב שיוצר שרוצה להצליח יכול להרשות לעצמו לעשות רק פרויקט אחד", מסכם סוחינין.

מול הקלידים נעמד יואב אפרון (27), היוצר הראשי, מנהיג הלהקה, המנוע שלה והמנהל הזמני ("מחפשים מישהו קבוע, זה כזה לא כיף") כשגם לסוחינין קרדיט רב במיצוק החומרים לכדי מרקם אחיד ועשוי היטב. אפרון, בחור נאה ומקועקע, נולד וגדל ברמת השרון, גר כיום בתל אביב.
הוא בוגר רימון, חונן בקול רדיופוני להתקנא, מלמד פסנתר באותו בית ספר למוסיקה ביהוד בו מלמד מישה, ויודע דבר או שניים בהפקה מוסיקלית ולכן היה מתבקש שהוא זה שיפיק את אלבום הלהקה שראה אור ממש בימים אלו, "אוטופיה". בין לבין הבחור עוסק גם בהלחנה.
ליד התופים מתיישב יוגב גבאי (23). ברנש נמרץ, באר שבעי במקור, שנה א' ברימון. הוא ניגן בתזמורת צה"ל, כולל בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. מלבד ענייניו בדיסטורטד, הוא חבר בעוד טריליון הרכבים.
מי שהתחמש בגיטרת הבס הוא איגי חלפינו. המדובר בבחור מצומצם מידות מנס ציונה ולמרות ששמו, שדבק לו בצבא (שם שירת בתזמורת צה"ל ביחד עם גבאי), מעורר קונוטציות בסגנון רוטב חורך לשון במזללה, או אסיר מקסיקני מצולק עם קעקועים של מלאכי הגיהינום, שמו האמיתי הוא יגאל כהן והוא גם נראה כמו יגאל כהן. עד גיל 14 בכלל ניגן בקלרינט ולפרנסתו עובד בסניף מקומי של רשת בתי קפה. יש לו חוש הומור מדויק וגם הוא מנגן בלהקת התחתונים.
חלפינו, וכך הוא ייקרא לכל אורך הכתבה, הגיע לדיסטורטד בזמן נסיעה ברכב עם גבאי, ששוחח טלפונית עם אפרון והשניים הלינו על מר גורלם על כך שאין להם בסיסט. "אל תדאג, נמצא בסיסט", הבטיח גבאי לאפרון. "השתגעת? אני יושב כאן לידך", התפלץ חלפינו.
"לא חשבתי להציע לו להצטרף", מצטדק כיום גבאי, "חשבתי שזה לא הסגנון שלו. בכל מקרה, כשהוא הביע התעניינות, הבאתי לו לשמוע שיר לא פשוט לביצוע, הייתה לנו חזרה שלושה ימים לאחר מכן – והוא תפר את זה כמו משוגע".
אחרון חביב הוא גיא לנדאו (23), גיטריסט מזוקן בעל מראה ישועי. הוא תל-אביבי, לומד שנה ב' ברימון, מנגן בשלל פרויקטים וחבר, איך לא, בלהקת התחתונים.
המופע מתחיל ואנשים מנענעים ראשיהם, עניין מקובל במחוזות שכאלו. למרות שבחובבי המטאל על גווניו וסוגיו דבקה סטיגמה של הרבה טסטוסטרון ומיעוט מכאיב של בנות, הרי שבקהל נצפתה נציגות מכובדת של בנות המין היפה.
כשסוחינין עולה לטונים הגבוהים, הוא מזכיר במשהו את סולן להקת "רדיוהד", תום יורק. "בז'אנר הזה", עולץ גבאי, "לא כל כך מקובל זמר בסגנון של מישה, עם קול שיכול להיות מאוד מלודי. זה דווקא משהו שמביא את המאזין למקום אחר לגמרי".
סוחינין, בסולמות הגבוהים והנמוכים, משתולל על הבמה וכשהוא קופץ, משל היה ירון ברלד על הסט של "בובה של לילה", גם הקלידים של אפרון מדלגים על הבמה המעט רעועה. אפרון, שייתכן ומי קרח זורמים בעורקיו, פשוט הרים יד ארוכה בכל פעם שקלידיו דילגו באוויר, והמשיך לנגן. "בהתחלה נלחצתי והתחלתי לפשל, אחר כך זה פתאום נהיה כיף וחיכיתי לקפיצה הבאה שלו", דיווח מאוחר יותר.
בזמן ששאלתי את הברמן אם יש משהו לנשנש, איזה פסטל משוח בגריז או שניצלון שנידוג ממעמקי הצ'יפסר ("לא", הייתה התשובה), נתקלתי בצרכנית הקפאין שגם את פניה הברמן השיב ריקם והיא בתגובה פרכסה כמו כל מכור ששללו ממנו את הרעל שלו. משם המשיכה בהילוך מזוגזג לעבר גרם מדרגות סמוך והניחה ראש עייף על כתפו של נטול השיער. הבנתי אותה, אילולא הורדתי איזה טורקי גדול אחרי שהקראתי לילדה את "חנן הגנן" של רינת הופר ובטרם יובל נישק את אשתו לשלום, נדחק לסובארו שלי וקרטענו לתמונע, ייתכן וגם מצבי לא היה טוב יותר.
למרות שבמקום לא היה ניתן לאתר קפה-תה או דברי מזונות שהיו מסדרים עוד קומה בווילה של הקרדיולוג, אלכוהול היה גם היה, והחבר'ה הצעירים תדלקו להם עם כוסות שלתוכן נמזגה מיטב השתייה החריפה. אני התענגתי על קולה זירו ופלח לימון ובזמן שכולם נהנו, והבסים ממערכת ההגברה עשו את הבום-בום המוכר בקרביים, צצה בי הארה.
לפעמים זה קורה במקלחת, לעתים על האסלה, מעת לעת בנהיגה, והפעם האאוריקה הבזיקה בי בהופעה הראשונה אי פעם (והמוצלחת מאוד, יש לציין) של דיסטורטד הרמוני. "אם אפנה את הג'נקיאדה שבתוך המזנון בסלון", הרהרתי לעצמי, "אוכל לדחוס לתוכו את הספרים המגובבים על הכוננית".
וואו! שמח וטוב לב, פינקתי את עצמי בבקבוק מים מינרלים ואז גם החלטתי שלמחרת אכין לארוחת הערב שניצלים ופתיתים מחיטה מלאה. הזרעים להיווסדה של הלהקה נזרעו כשאפרון חיבר סקיצות ראשונות והעלה לאינטרנט את גרסאות הדמו. חלפו מספר שנים שקטות, אפרון גמר אומר להקים להקה שבין היתר תחיה את אותן סקיצות נשכחות, ופרסם מודעה בפייסבוק בחיפוש אחר נגנים וסולן.
חבורה התגבשה לה והם החלו לחזרר במשך כשנה. מהון להון היו חברי להקה שהתחלפו, אם כי אפרון וגבאי נותרו הציר המרכזי, כשתקופה עמוסה בשירותו הצבאי של גבאי עיכבה את התהליך לחודשים ארוכים. הצמד הפך לטריו כשלנדאו הצטרף ולאחר מכן סוחינין וחלפינו נכנסו לתמונה. חבר בשם מיכאל תרם חלק מהמילים, סוחינין הוסיף הרבה מלל וכולם ביחד ליטשו ושייפו.
בתחילת 2011 הלהקה והחומרים קיבלו צורה, או אז הם גם שחררו לאוויר את הסינגל Blue אותו כתב לנדאו, שיר אמוציונאלי המספר על אחותו שנפטרה בגיל צעיר מדום לב. הם אספו שיר לשיר, כשכיום יש שישה במספר (כשאורכו הממוצע של כל שיר נע סביב תשע דקות), התאמנו והפכו ליחידת קצב יעילה.
הם הגיחו להופעה קצרצרה בת מספר דקות במועדון ה"סאבליים" בתל אביב, "אבל אנחנו לא מחשיבים אותה כהופעה הראשונה שלנו", מטעים אפרון, "אלא את זו שבתמונע. יש לי פסיכולוגית מדהימה, היא מתה עליי. היא הייתה בהופעונת בסאבליים ובזו שבתמונע ואמרה שהלכנו כברת דרך מרשימה, שהיינו מאוחדים לגמרי, כמקשה אחת. גם אני הרגשתי באותה הופעה שאני עם החבר'ה שלי". "כאילו אנחנו מנגנים שנים", מחדד גבאי.
לאחר שהשירים לוטשו ומורקו, השלב הבא היה הקלטות, שהתפזרו על פני מקומות שונים ("ותודה לטכנאי הסאונד יונתן ברק שמלווה אותנו תקופה ארוכה", מבהיר אפרון). "כדי לחסוך כסף, את הקלטות הבס הקלטנו לא באולפן", משחזר סוחינין, "אלא בבקתה קטנטנה שהייתה בחצר של הסבתא של יואב, לא היה מקום לזוז, ובסוף דווקא הגענו לתוצאה לא רעה בכלל". על פועלה הברוך של אפרון הסבתא נרחיב בהמשך.
משסיימו להקליט את הדיסק, החלה הלהקה להופיע וכאן אנחנו חוזרים לתמונע. בשלב כזה או אחר עבדכם הנאמן נכנס לשירותים ובזמן ששטפתי ידיים, בחור שחור שיער נכנס עם בחורה דקת גו שמראה החיצוני קצת מזכיר את אלין - ההיא מהאח הגדול, כולל השיער החלק שהפך צהוב עם הזמן.
הם עמדו צמודים והביטו בי דומם במבט כמעט קצר רוח. נשבע לכם, סהדיי שבמרומים, שבסכלותי כי רבה הייתי כל כך קרוב להגיד לה "כאן זה שירותי בנים". התעשתּי תודות לקולה של דלת שנטרקה איפשהו– והתרחקתי משם בהילוך אווילי.
חזרתי לנענע את הראש (אבל בעדינות, מגרנה לא הייתה באג'נדה שלי באותו ערב) מול הבמה. הם בוסר לגמרי, החבר'ה האלה, אמרתי לעצמי, והיה בזה משהו מקסים. כל סטייליסט מתחיל, לדוגמה, היה מזדעזע לנוכח שעטנז הבגדים הלא ברור שהם עטו על עצמם. באחד השירים סוחינין התחבר לאוזניות על מנת להסתנכרן עם הפלייבק החלקי – ואיכשהו, מהסרבול של התהליך היה ברור שהן תיפולנה – והן נפלו כמו מצדה מול הלגיון הרומאי.
שפת הגוף של סוחינין, שמטבע הדברים מירב תשומת הלב מוגנטה אליו, לקתה לעתים באובר קיל והיה חסר, בהופעה אינטימית שכזו, בה רוב הקהל מורכב ממכרים ומוקירים, פלירט יותר רציני עם מנענעי הראשים. חבל, כי לקראת סוף ההופעה, כשהחליט לנהל דיאלוג עם הקהל, הוא עשה זאת בחן לא מבוטל.
לקראת הסוף הם ניגנו שיר מרפרטואר "פורקיופיין טרי" - הלהקה שזכתה בכבוד שבלשיר עם השופט הסרקסטי אך המודע לעצמו של דה וויס. ואז הם ניגנו את אקורד הסיום, לא לפני שסוחינין הודה לאי אילו אנשים.
אחר כך התברר כי התודות כוונו לגיטריסט שהחליף את לנדאו באיזו חלטורה ובכך אפשר לו להתייצב בתמונע, לחבר שהשאיל ברגע האחרון את המגבר, כי שלהם התקלקל, וגם לבן הדוד של גבאי שהשאיל גיטרה. את יתר הציוד, אגב, הם הביאו מהבית – עמסו פרקו וכיוונו.
כעת הגיע הזמן לרדת מהבמה. במועדון אינטימי שכזה אין מאחורי קלעים, אז הם פשוט התאיידו משם מדלת היציאה, אליה הקהל אינסטינקטיבית נשא עיניו – וחלקם נסגרו בחדר צדדי. "אני חזרתי לבמה לקפל את הציוד", משחזר גבאי. "אני הייתי צריך סיגריה דחוף", מדווח אפרון.
אנחנו נפגשים ארבעה ימים לאחר ההופעה, כולם התייצבו למעט לנדאו הגיטריסט שנבצר ממנו להגיע. סוחינין, אגב, הגיע היישר מהקלטת קולות רקע לפתיח של כוכב נולד. תאזינו טוב ואולי גם תשמעו אותו. כולם חבר'ה אינטליגנטים, ילדים טובים. "פרוג מטאל זו מוסיקה של חנונים", מבאר גבאי, "אני חננת-על ואני גאה בזה".
חלפינו: "אסור לך להגיד את הדבר הזה לעולם, תגיד 'אני משוגע'".
סוחינין: "אולי הוא חנון, אבל לא ברמה רעה. כדי שתוכל לקום בבוקר ולנגן 13 שעות תופים, צריך להיות ברמה טכנית גבוהה מאוד ולפעמים אתה נשאר בבית ולא הולך לכל המסיבות".
יואב איך הגעתם לשם הלהקה?
"אני זוכר את עצמי יושב על המחשב וחושב על שם – וזה מה שעלה".
גבאי: "קודם שלחת אליי מלא שמות והם היו חרא".
חלפינו: "איזה בנאלי, בואו נמציא איזה סיפור על עוגיית מזל".
אפרון: "בהתחלה זה היה 'דיסטורטד הרמוני פרוג'קט', אבל כשהחבר'ה הצטרפו הורדתי את הפרויקט. פרויקט זה משהו קצוב ותחום בזמן. עידן רייכל מחליף אנשים מפרויקט לפרויקט".
בהופעה נכחו כ-150 איש. מאיפה הבאתם אותם?
גבאי: "היו הרבה חברים וקרובי משפחה, אבל הגיעו לא מעט חבר'ה תודות לשיווק שעשינו באינטרנט. דרך הרשת הצלחנו להגיע אפילו לתחנת רדיו בהולנד".

למה דווקא פרוג מטאל?
חלפינו: "אני לא מהעולם הזה ומהז'אנר הזה, אבל כשהתחלתי לנגן אמרתי 'וואו', זה הציב לי אתגרים חדשים הן מבחינה טכנית ומוסיקלית וזה גורם לי להגיע למקומות שעדיין לא הייתי בהם".
סוחינין: "הרבה אנשים שהיו בהופעה, כאלה שלא בהכרח מבינים ומכירים את הסגנון, אמרו בסיומה 'זה לא הסגנון שלנו, אבל מה-זה נהנינו'".
שאלה היפותטית: הואיל וכולכם רב-תחומיים, אם תיאלצו לבחור ז'אנר אחד בלבד ולהתמקד רק בו, מה הוא יהיה?
גבאי: "נראה לי שפרוג, בגלל שהוא משלב ומתיך כמה סגנונות ביחד, אני מרגיש שאני יכול לעשות ולשלב מה שבא לי. אני אוהב מוסיקה אלקטרונית? אכניס אלקטרונית וזה הולך נהדר. אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו".
אפרון: "אני בכלל מגיע מתחום הג'אז, ואחר כך התחלתי לשמוע רוק ופרוג רוק של שנות ה-60'. אחר כך נחשפתי לדרים ת'יאטר (Dream Theater), שהיא ה-להקת פרוג המטאל. מטאל באופן כללי לא אהבתי עד גיל מאוחר, עד שפתאום בא לי החשק".
סוחינין: "אני בכלל גדלתי על הבקסטריט בויז, על בריטני ספירס ועל כריסטינה אגילרה. אלה האומנים שאהבתי לשמוע כשהייתי קטן ואחר כך עליתי מדרגה לכיוון היותר כבד ומגניב ואהבתי את 'היהודים', שבינתיים כבר הפכו לסוג של מיינסטרים".
חלפינו: "מטאל זו אחלה דרך לפריקת אנרגיות וכעסים ולמרות שיש ביקורת שזו מוסיקה רועשת שעושה בלגאנים – זו המטרה".
סוחינין: "לבטא את הרגשות היותר חריפים שלך".
מישה, לא כואב לך הראש מכל ה"הד באנגינג" – נענועי הראש שאתה עושה על הבמה ואולי גם בחזרות?
"לא הראש, הצוואר הוא זה שנתפס, אבל הגוף שלי כבר התרגל".
חלפינו: "בהופעה זה לא כואב, יום-יומיים אחר כך זה כואב".
מדובר בדרישות שהמקצוע מחייב - לנענע כך את הראש כאילו אתם נתונים בהתקף אפילפטי?
סוחינין: "ממש לא, אני מרגיש שלשם המוסיקה לוקחת אותי, כך אני מתבטא".
אפרון: הייתה תקופה שכצופה שאלתי את עצמי מה הקטע, אבל כשאתה על הבמה זה פשוט קורה מעצמו".
גבאי: "ככה רוקדים מטאל".
איפה תהיו עוד חמש-עשר שנים?
גבאי: "הופעות במאדים או בנגה".
אפרון: "המטרה היא כרגע לצבור כאן קהל, להיבנות, להשתפשף, לתפוס תאוצה, למצוא חברת תקליטים בינלאומית, ולפרוץ בחו"ל".
"אורפנד לנד" (Orphaned Land) הם בני דודים מוזיקליים שלכם שמצליחים בחו"ל.
אפרון: "אני מאוד מעריך אותם, הם עושים את זה נהדר, אבל הם פונים לקהל אחר בגלל הצליל האתני שלהם. אין לנו יכולת או רצון להגיע לקהל שלהם".
חלפינו: "כשאתה אומר אורפנד לנד, בין הדברים הראשונים שעולים לך בראש זו להקה שקוראת בהופעות פסוקים מהקוראן ותהילים והם גם עושים מוסיקה מעולה ויצרו לעצמם יופי של נישה. הדבר שאני רוצה זה שבנאדם יגיד לחבר שלו 'אתה בא להופעת פרוג מטאל?' והחבר יענה לו 'נמאס לי מהדרים ת'יאטר והדיסטורטד הרמוני האלה'".
איך אתם מממנים את כל ההוצאות?
אפרון: "אני רוצה להגיד תודה לכולם ותודה מיוחדת לסבתא שלי, אסתר, שעוזרת המון בסבסוד כל האלבום הזה". בשלב הזה כולם עונים כמו בתפילה: "תודה לסבתא שלך".
סוחינין: "זו הפקה עצמאית של כולנו וכל אחד משלם, כשהוא יכול, ובשלב כלשהו זה מתאזן".
כמה כסף הוצאתם עד עכשיו?
אפרון: "ניתן למנהל הכספים שלנו לדבר, מבחינתי הוא גם המגשר ביני לבין העולם האמיתי".
מנהל הכספים, אגב, הוא גבאי. "אתה מסתכל עליי במבט עקום", הוא הישיר אליי מבט, "אבל אני בנאדם מאוד אחראי. עד כה הוצאנו 40 אלף שקל, כולל הקלטות, טכנאים, צילומים, מיקסים וחדרי חזרות".
יש לכם לייבל ישראלי שיפיץ את האלבום שיוצא עכשיו?
אפרון: "נעשה הפצה אינטרנטית, הפצה עצמית".
חלפינו: "ויואב עושה את זה ברמה הכי גבוהה שיש".
סוחינין: "אתה לא חייב אך ורק דיסק עם עטיפה כמיטב המסורת של אלבום. בשנים האחרונות חוקי המשחק השתנו, אתה יכול להגיע לקהל שלך באמצעות האינטרנט ולא חייב את התיווך של חברות התקליטים. כיום הפרנסה היא מההופעות, והאינטרנט הוא כלי נהדר לפרוס בו את מרכולתנו".
אפרון: "היום כשאתה מחפש לייבל, אתה לא מחפש כזה שיציע לך את ההדפסות של הדיסק הבא, אתה מחפש מישהו שיעזור לך במימון ובשיווק".
שאלה טיזרית לסיום: למה לא לפנות למיינסטרים, להיות שלמה ארצי כזה?
גבאי: "זה מה שאני אוהב, זה מה שיוצא לי".
אפרון: "לא מסוגל. כשצץ לי רעיון מוסיקלי, אני פשוט לא חושב בכיוון הזה, כמו שלא אביא משהו רוקיסטי יותר מידי כבד להרכב הזה".
סוחינין: "יש בדברים ששלמה ארצי עושה אלמנטים שכן מדברים אליי, אפשר לקחת לדוגמה מבנה שיר מקובל ועליו להלביש אלמנטים חדשניים".