"היינו 15: 2 הרוגים, 4 פצועים והשאר פצועים בראש"
הם היו חוד החנית שפרץ את הדרך לבירות במבצע שלום הגליל, איבדו שני חברים ולמרות הפציעות הקשות, התעקשו לחזור ללחימה. 30 שנה אחרי, חברי צוות 4 של סיירת צנחנים לא שוכחים דבר, כולל את אירועי סברה ושתילה, ומתמודדים ביחד עם הטראומות כמו קבוצת תמיכה. "זה לא היה מבצע, זו הייתה מלחמה", הם מדגישים
"היינו 15: שני הרוגים, ארבעה פצועים וכל השאר פצועים בראש", מספר חיים ביטרמן. "בשנים הראשונות שמרנו על קשר בימי זיכרון, ובימי השנה לחברים שלנו שנהרגו. עם המשפחות של ההרוגים שמרנו על קשר מאוד הדוק, המוות של החברים חיבר אותנו חזק. בגיל השלושים פלוס, כשעצרנו מלרוץ קצת, החלטנו יותר להיפגש. הייתה התגייסות של כולם, כולל הנשים והילדים, וכל חודש היינו עושים טיול אחר. ככה נוצר חיבור מחדש, ועלו הסיפורים, הדברים הלא סגורים והמלחמה הקשה שעברנו. זה רשומון אחד גדול, וכל אחד ראה דברים אחרים. מזה הרכבנו תמונה. יש המון סיפורי גבורה ומעשים של חברויות אצילות. היום באזרחות בחיים לא תזכה לאחווה כזו".
- "הפצע עדיין חי": אביו של החלל הראשון בבופור לא סולח
לפני שנגיע לאותה מלחמה, צריך להבין שהטראומה הראשונה של הצוות הייתה בכלל עוד בזמן המסלול, כאשר באחד האימונים נהרג צחי זק, בנם של אורה ודני ז"ל, ראש עיריית קרית ביאליק לשעבר. "היינו באימון של חילוץ בני ערובה בכפר הירוק. הכל היה בסדר, אבל בדרך חזרה צחי נפל מהמשאית ונהרג", מספר תמיר יפה. "זה היה הבום הראשון, שהבנו שאפשר למות מזה".
ביטרמן: "היינו ממש ילדים, וזה היה הלם. אני לא אשכח איך אחרי הלוויה אסף אותנו דני זק ז"ל, ודיבר איתנו. הוא אמר לנו לא לשכוח לאיזו מטרה התגייסנו, ושנמשיך בכל הכוח".
הם המשיכו בכל הכוח, ובסוף המסלול נשלחו ללבנון למבצע, שהפך למלחמה. יפה לא מסכים עם ההגדרה של "מבצע": "זו הייתה מלחמה מהיום הראשון",
לא אכלנו, לא ישנו ולא שתינו. היה קושי פיזי אדיר. אני תמיד מזכיר שביום הראשון אכלנו פרוסה פתוחה עם סרדין. היינו כוח קדמי, כמה קילומטרים לפני הכוח העיקרי, ואיכשהו הצליחו להביא לנו מים. מדי פעם היינו לוקחים מהמקומיים, אבל אוכל ממש לא היה. אתה מלא אדרנלין, אז אתה לא ממש מרגיש, אבל הגוף נחלש בשל כך, ובשל חוסר השינה. ואל תשכחי שעוד מנסים להרוג אותנו. אבא שלי היה מהצנחנים של 56', אז מגיל קטן הוא אמר לי מה זה מלחמה והייתי מוכן נפשית".
אפשר באמת להיות מוכנים לדבר כזה?
"בקרבות הממש קשים היו כאלו שלא תפקדו. כשהכדורים מתחילים לשרוק ממש קרוב, וחלקם אפילו ננעצים בכמה מהחבר'ה - אתה לא יודע מי יתפקד ומי לא. זה מאוד תלוי בחוסן פנימי. הרי כמה שהאימונים מנסים לדמות מצב אמיתי, מטרות הקרטון לא יורות בחזרה.
"בסיירת אתה כל הזמן בפרונט, אתה לא מרפה לרגע. אתה נלחם משעה לשעה, אתה לא אוכל. הורדנו 10 קילו כל אחד, אחרי תקופה ארוכה מאוד בבירות של תצפיות אין סופיות וכל הזמן משימות. שבעה-שמונה חודשים של טירוף. אולי זאת אחת הסיבות שכולנו ככה יצאנו 'רגישות'. אתה לומד להעריך את החיים, כשהמוות כל כך זמין".
ד"ר משה חלק מוסיף: "אני זוכר שנכנסנו להפגנת נוכחות בכפר, וכוח שריון שהיה איתנו עלה על מארב. אחד הטנקים נפגע, ואנחנו הגענו עם הנגמ"ש השברירי שלנו לחלץ את הפצועים והלכודים בטנק. מדובר בבחורים צעירים שנתקלים פעם ראשונה באש חיה, ואת המבט שהיה להם בעיניים כשחילצנו אותם מהטנק העומד להתפוצץ אני לא שוכח עד היום".
- בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
היו גם פציעות קשות בצוות. ביטרמן דוחק בי לשאול את חלק על הפציעה שלו, וזה ניאות לבסוף לספר: "התפקיד שלנו היה לפתוח את הציר הראשי של הגזרה המזרחית. רצה הגורל, ויצא שהייתי בנגמ"ש הראשון בציר הראשי של הגזרה. שלושה ימים הפגיזו אותנו. היינו חיילים צעירים, וששים אלי קרב. ביום החמישי נפל פגז מטר וחצי מהנגמ"ש שלנו. צריך להבין שפגז שנופל הוא כמו מצלמה שמצלמת, כל אחד מביט לכיוון אחר. אני הבטתי לכיוון הפגז, ונפצעתי פציעת ראש קשה במוח. נפלתי, אבל עדיין הייתי בהכרה.
"אחר כך מי שהיה שם סיפר לי, שראו את המוח שלי שפוך בנגמ"ש. הגעתי לבית החולים רמב"ם וניתחו אותי. הייתי משותק בחצי גוף, אבל החלמתי מזה לחלוטין. סיימתי קורס קצינים, נתנו לי דרגות, הורידו לי פרופיל ושיחררו אותי מהצבא. חזרתי כמתנדב בקריה. אחרי שלושה חודשים נשבר לי, ניגשתי למפקד וביקשתי לחזור ליחידה. אחרי מלחמות הצלחתי לחזור לסיירת, לכאורה בתפקיד לא לוחם. אחרי שבועיים נכנסתי ללבנון, ולא עזבתי עד שלא סיימתי כממלא מקום מפקד הסיירת במשך ארבעה חודשים".
אתה יכול להסביר איך בדעה צלולה חוזרים למקום הזה?
"כשאתה אובססיבי - אסור לקלקל לך את התכניות. תוכנית האב שלי לשירות לא הגיעה לידי מיצוי. היה לי ברור שהשיקום שלי הוא דרך חזרה למסלול, שהיה אמור להיות אלמלא הפציעה. ואין לי צל של ספק שזו הייתה הבחירה הנכונה. לפעמים אחרי פציעה אין ברירה, אבל אני הרגשתי אותו משה, והיה חשוב לי לחזור לעצמי ולא לתת לגיטימציה לרחמים שמסביב".
זה מה שהוביל אותך גם ללמוד רפואה?
"ההליכה שלי ללמוד רפואה, הייתה המשך ישיר של מסלול המצוינות הזה בחיים שלי, כמו שאני מבין אותו. הבחירה ברפואה, זה כמו ללכת למגמה ריאלית וליחידה מובחרת ולקורס קצינים. אני מאמין שהפציעה השפיעה על ההחלטה ללכת לרפואה, אבל להגיד שזה בגלל זה - זה קצת רחוק מדי. מצד שני אין ספק שהפציעה השפיעה על האישיות שלי כרופא. זה להסתכל על הפציינט בגובה העיניים, ולראות אותו כזה שרק במקרה הוא בכובע של הפציינט, ואתה בכובע של הרופא. הרי כולנו ברוטציה. זה לראות את האדם שבתוך הפיג'מה, ועד היום זה חרוט עמוק במטען הגנטי שלי כרופא".
גם יפה נפצע בנסיבות הרואיות שהוא מנסה להמעיט בערכן, אבל ביטרמן לא נותן לו: "לדעתי היה מגיע לו צל"ש", הוא מתערב, "הוא לבדו עצר כוח עצום של סורים. נשלחנו לעשות תצפית קדמית בגבעה שולטת. הוא התמקם לפנינו, וראה דרך הטלסקופ שלו כמות עצומה של קומנדו סורי מתקדם לעברנו. עכשיו, הסיירת כולה זה לא הרבה אנשים, אולי 50 איש היו על הגבעה הזו, והתנהל שם קרב הרואי עצום. הם עלו מכל הכיוונים, ורועי התחיל לירות אחד אחד. ועם כל כדור - הוא מוריד שלושה. אחד הוא פוצע קשה, ושניים מפנים אותו.
"הוא הצליח לעכב אותם איזה ארבעים דקות, והם כבר היו עשרות מטרים מאיתנו וחשבנו שהולך להתפתח קרב פנים מול פנים. ואז התותחנים התחילו לקצוץ את ההר לחתיכות, כשהפגזים מפספסים אותנו ב-10-15 מטרים. אחרי שהוא נפצע חילצנו אותו תחת אש, ולא חשבנו שהפציעה שלו כל כך קשה. רק אחרי זה הבנו שהכדור התמקם בעמוד השדרה. תמיר הוא נס רפואי בקטע הזה".
יפה: "הגעתי לרמב"ם, ניתחו אותי ואחרי שבועיים כבר חזרתי. יום אחרי הפציעה שלי הם המשיכו להתקדם, הגיעו לכביש ביירות-דמשק ותפסו שם בית. בהתקפה ארטילרית של המחבלים, נהרג יואב איילון".
איילון, ההרוג השני של הצוות, היה ירושלמי. "לפני כמה שנים הקמנו דק בהרי ירושלים, בצובה, לזכרם של צחי ויואב", מספר יפה. "ארגנו שם יער לילדים נכים, תרמנו דק גדול והוא הפך לאתר הנצחה. מדי פעם אנחנו באים לתחזק, או נפגשים שם".
איך הרגשת לחזור ללבנון שבועיים לאחר הפציעה?
"היה קשה לי יותר כשחזרתי, מכיוון שאז הבנתי שאני חדיר. אבל אתה ממשיך לתפקד. אני חושב שאחת הסיבות שאנשים ממשיכים לתפקד בקרב, היא בגלל שהחברים מסתכלים עליהם. כשהכדורים מתחילים לעוף - אתה לא חושב על הרצל וז'בוטינסקי. אתה נלחם גם בשביל לשמור עליהם, וגם בשביל שלא יצחקו עליך אחר כך".
חלק: "לא סבלתי מטראומות, ולא היו לי סיוטים מהפציעה, אבל כשנכנסתי צעד לתוך לבנון - היה לי פלאש של הרגע של הפציעה. של כל התחושות, המראות והרגשות שעברו עליי, כששכבתי שם עם המוח נוזל החוצה. בשלב שחצינו את הגדר - הכל חזר אליי בבת אחת".
מבצע שלום הגליל, שהפך עם הזמן למלחמת לבנון הראשונה, גרם בפעם הראשונה לאזרחי ישראל לצאת בגלוי, בזמן מלחמה, נגד הצורך בה. שלטים שעליהם כיתובים כמו "בגין רוצח", עם מספר ההרוגים מתחילת הלחימה, הונפו אל מול ביתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל. חלק מהעם חשב שהכניסה ללבנון מיותרת, ואמר זאת בקולי קולות.
"לי לא עלו שום שאלות, אם המלחמה צודקת או לא", מדגיש יפה. "זה הכל קשקוש. כשאתה שם - אתה מקבל פקודה לכבוש את הפיסטין הבא. נראה לך שמישהו חישב אם זה 42 קילומטר במקום 40? התפקיד שלך לשמור על עצמך, ועל החברים שלך".
חלק: "אנחנו אחרוני הדור, שאפשר להגיד עליו שלא שאל שאלות. שינוי הכיוון שחל בחברה עדיין לא חלחל לצבא הסדיר. אולי זה יישמע לא טוב היום, אבל הייתה החלטה לצאת למלחמה, ואתה לא מעלה השגות אם צריך או לא צריך. היום לכל תת טוראי יש דעות ועמדות, על מה שצריך או לא צריך להיות. כשאתה מכיר את האמהות, ויודע לאן תוביל אמירה שכזו ברמה שלנו מול האמהות - שהייתה פה מלחמה חסרת תועלת, ברמה האישית אני נמנע מהמחלוקת הזו, מכיוון שלטעמי היא לא מובילה לשום דבר. ההיכרות שלי עם ההורים מחזקת בי את התחושה הזו".
יפה: "לכל אדם יש מנגנון הגנה, שצריך להצדיק הקרבות שהוא עשה. אני חושב שהמלחמה הייתה צודקת, והיה צריך לחסל את ארגוני המחבלים, מכיוון שהייתה להם תשתית אדירה ממש מטר מישראל, ולא הייתה לנו כיפת ברזל אז. אני לא חושב שהיה צריך לנסות להישאר שם, ולהמליך את הנוצרים. זה היה מיותר. היה צריך להישאר חודש חודשיים, שלושה. להשמיד אותם, ולחזור חזרה".
ומה תאמרו לילדים שלכם כשיגיע תורם?
חלק: "אני אגיד לבן שלי שימצה את עצמו, ובכל מה שיבחר - אני אשמח בשבילו. זה המקום שלנו, ועליו צריך להילחם. הבת שלי למשל היא מפעילת האמרים קרבית, והיא עכשיו בבה"ד 1. אני אגיד לך מה אני אומר לבן שלי, שהולך להתגייס עכשיו: 'יש לנו ארץ נהדרת, והקמנו מדינה אחרי 2,000 שנות, אבל כל אחד בתורו צריך לשמור עליה. זה היה תורנו, וזה מה שעשינו. אני לא זוכר ויכוח פוליטי אחד בכל ארבע השנים שלי בצבא. תאמיני לי שיש לנו חבר'ה, שאם הייתה להם דעה חזקה בנושא - הם היו מביעים אותה. אבל בזמן השירות היה לנו ברור - צריך לבצע משימה".
איפה הייתם בזמן הטבח בסברה ושתילה?
"היינו ממש שם", מגלה ביטרמן. "הנוצרים הלכו איתנו, הזדנבו מאחורינו. אחרי שהתקדמנו וטיהרנו כמה כפרים בדרך - הגענו לפאתי סברה ושתילה. הנוצרים רצו שניתן להם לעשות משהו גם. הכל היה באווירה חברית כזו, גם בקושי הייתה התנגדות בכפרים האלו. אישרו להם להיכנס לסברה ושתילה. אנחנו היינו מתחת לסוללה, ואחר כך הסתבר לנו האסון. ההחלטה הייתה של קצינים קטנים למטה".
יפה: "כבשנו את מחנה הפליטים בורג' אל ברג'נה, שהיה ליד סברה ושתילה. בבוקר ראינו את כל אלו שברחו משם, והיו מחזות לא נעימים. היו שלושה מחנות פליטים - סברה, שתילה ובורג' אל ברג'נה. אנחנו כבשנו את בורג' אל ברג'נה, והמחבלים שהיו שם עזבו חודש לפני לטריפולי. תנחשי כמה יריות ירינו שם? אפילו לא אחת.
"כששאלנו מי כובש את סברה ושתילה, מכיוון שחשבנו שגולני, אמרו לנו שהפלנגות. אנחנו ידענו שהם חיות, מחבלים עם צלב על החזה, הרמנו גבה ואמרנו שהם ישחטו שם את האנשים. בלילה תפסנו מחסות ליד מחנה הפליטים, וישנו שם. שמענו יריות, אבל זה יכול היה להגיע מכל מקום, מכיוון שלא היה לילה בלבנון שלא היו יריות כל הזמן. מגיע מצב, בו אתה לא יודע מי יורה על מי. מי שאמר שזה היה צריך להדליק נורה אדומה, לא יודע על מה הוא מדבר. בבוקר התחלנו לנוע, וראינו המונים - נשים וילדים וצרחות וזעקות רצים ברחובות. אמרו לנו לא להתקרב, מכיוון שהיה כאן בלגן. החייל הפשוט לא יכול היה לדעת מה קורה. אני חושב שכמו שאנחנו ידענו שהם חיות, מי שהיה למעלה גם היה צריך לדעת את זה. אבל אני גם לא חושב, שהם עשו את זה בכוונה".
לכם היו היתקלויות עם אוכלוסייה אזרחית?
יפה: "היינו צבא מוסרי. לא רק שמזערנו את המגע עם האוכלוסייה האזרחית, היו גם מצבים שלא ירינו במחבלים שידענו שמנסים להיכנע. היה מצב שקפץ לי מאיזה שיח מחבל עם הקלצ'ניקוב עוד על הצוואר, סובבתי אליו את הנשק והקנה היה לו ממש בפרצוף. הוא ידע שאין לו סיכוי, והוריד את הנשק. יכולתי לירות בו, והייתה לי כל הצדקה לירות בו ולא יריתי. כשיריתי על סורי, לפעמים היו רצים אליו שניים לפנות אותו. לא יריתי עליהם, מכיוון שאמרתי שהם מספיק גברים מול הקנה שלי לחלץ את החבר שלהם, אז אני לא יורה בהם. שמרנו על מוסריות כל הזמן, ומי שיגיד אחרת - לא היה שם.
"באנו לפגוע במחבלים שהם לא מוסריים, ואין שום סיבה שנרד לרמה שלהם. היינו בדאמור אחרי שלושה-ארבעה ימים שלא אכלנו. עברנו דרכה תוך כדי אש, והיו שם חנויות בצדדים. בעלי החנויות לא נשארו, ואנחנו היינו רעבים מתים. אחד מאיתנו היה חולה שוקולד, ועד היום הוא מספר שהוא מתייסר מזה שהוא גנב שוקולד. בשלב מסוים גיל זרק לי מצופה, ואכלתי כי הייתי חייב קצת כוח, אבל הרגשתי אשם. זו הייתה רמת הביזה שלנו, כאלה היינו".
חלק: "האוכלוסייה האזרחית הייתה מסכנה לפנינו, בזמן שהיינו שם, וגם אחרינו. זה קצת תמים להפיל את כל הצרות שלהם על הישראלים. אני ראיתי בהם שבויים של ההיסטוריה".
כיום, כאמור, החבורה נפגשת כל כמה שבועות. רק לפני שנה הודו בכך שזו קבוצת התמיכה שלהם. "קבוצת תמיכה זה הגדרה שלי", מסביר חלק. "זה מישור הייחוס שלנו, זו קבוצת הטיפול שלנו, וזה מקום שהלוואי שהיה לעוד אנשים. במקום הזה אתה מתפרק מכל השואו אוף, ומכל ההגנות שלך. לא די שיודעים מה אתה הולך להגיד - גם מקבלים אותך קבלה מוחלטת. לרוב האנשים אין את זה.
"באותה תקופה נהרגו בסיירת עוד חמישה חבר'ה, חוץ מצחי ויואב. זה דבר שמאוד משפיע על הנפש הצעירה של כולנו, ואני חושב שחלק מהתרפיה זה שבמשך השנים פשוט המשכנו לשמור על קשר".
ביטרמן: "המפגשים האלו תרמו לנו המון, מכיוון שאתה לא יכול לספר לבן אדם אחר מה עברת. זה נראה הזוי, קטע מסרט. אף אחד אחר לא יכול להבין את הלחץ הזה, שאתה יכול למות כל דקה".
יפה: "שלושים שנה אחרי, ואנחנו עדיין נפגשים כל חודש-חודשיים. אם זה בבית של מישהו, ואם זה בטיול משפחות. אני חושב שאחרי שנים שאתה נמצא עם אנשים שעברו איתך חוויות מאוד קשות, אתה גם צריך את התמיכה שלהם. על הדרך אתה גם נהנה, מכיוון שאלו החברים האמיתיים.
"בגיל 45 הלכתי לטיפול פסיכולוגי, משבר אמצע החיים וכל זה, וכשדיברנו על הצבא והמלחמה הוא פשוט אמר לי שבקטע הזה אין לי בעיות. קבוצת התמיכה והמסגרת הזו פתרה את כל הבעיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם