1,072 ירושלמיות התגרשו השנה: כך נראים חייהן
תשכחו מסטריאוטיפ הגרושה הגלמודה והאומללה, שמתביישת מחבריה וממשפחתה, וקבלו את הגרושה החדשה: היא חופשייה למשך יומיים וחצי בשבוע וכל סוף שבוע שני בזכות המשמורת המשותפת, מבלה עם עצמה זמן איכות, יוצאת לבלות ולא מבינה איך לא התגרשה קודם
אך לצד ריבוי הגירושים, שלא פוסחים על שום דת ומגזר בישראל, הולכת ונעלמת התדמית האפרורית והמדוכדכת של הגרושה הגלמודה והנטושה. הבדידות והעצב שנהוג היה לייחס להן מוחלפות בזמן איכות שלהן עם עצמן, וההסתגרות בבית מומרת בבילויים בברים ובמסעדות. ארבע גרושות שחלקו עם "זמן ירושלים" את החוויות האישיות שלהן לאחר הגירושים מוכיחות שיש גם צדדים יפים בלהיות חלק מהסטטיסטיקה.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
יפעת (41), אם לשניים, נפרדה לפני כשנתיים מבן זוגה שנישאה לו עשר שנים קודם לכן. "יום אחד פתאום הבנתי שהזוגיות הזו לא טובה לי", היא נזכרת בתקופה שקדמה לגירושים. "הבנתי שזה לא משהו שמקדם אותי או עוזר לי להתפתח, ושזה לא בן הזוג שהייתי רוצה לידי. כלפי חוץ תמיד היינו זוג אידיאלי ומערכת היחסים הייתה טובה ומכבדת, אבל לא היה בה יותר מדיי תוכן. ההחלטה לפרק את המשפחה הייתה ברורה לי מאוד אבל גם קשה מאוד, כי אני אדם משפחתי ותמיד חתרתי למשפחה חמה ולתחושת ביחד. ביום שהתגרשנו הרגשתי כאילו האיר האור, ופתאום היה לי ברור מאוד שזה מה שצריך להיות".
יפעת - ירושלמית במקור, שמתגוררת כיום בצפון הארץ - אומרת שהגירושים הובילו אותה לשינוי תפיסתי של ממש: "ההסתכלות שלי על החיים והעשייה תמיד היו מהכלל אליי", היא מציירת תמונה המוכרת להרבה נשים, שמוצאות את עצמן טובעות במחויבות למשפחה. "קודם כול טובת המשפחה, בן הזוג, הילדים, ורק בסוף אני. היום אני יודעת להגיד שההחלטה להתגרש הייתה כמו פרוז'קטור שנדלק והאיר את החיים שלי, שפתאום קיבלו פרספקטיבה אחרת".
מלבד השינוי בתפיסה, יפעת מציינת כי הגירושים הובילו גם לשינוי משמעותי באורח החיים. השינוי נבע בעיקר מכך שבמסגרת הסכם הגירושים היא חולקת עם בעלה לשעבר משמורת משותפת על שני ילדיהם, והם מבלים מחצית מזמנם עם כל אחד מההורים. "ההסכם הזה, שקובע שהילדים מבלים עם אבא שלהם, מאפשר לי זמן פנוי שחשוב לי מאוד, ואני מנצלת אותו בעיקר לחשיבה והסתכלות על החיים", היא מספרת. "סוף-סוף מתאפשר לי זמן אמיתי משלי; ללמוד להבין את החיים ואת המשמעויות של הדברים, ולהפסיק לרגע לחיות מכוח האינרציה ומתוך המרתון האין-סופי של עבודה, ילדים ובית".
את סוף השבוע הראשון שבילתה לבדה, אחרי שהגרוש לקח את הילדים, מתארת יפעת ככיף
"זה אמנם לא מהפך היסטרי, ואני לא מבלה כל היום בפאבים, אבל זה בהחלט מאפשר לי לצאת לטיול בלי להיות אחראית על אף אחד, או להיות בים – כל מיני דברים קטנים כאלה. זו הרגשה נהדרת, ואני ממש מרגישה שאני צריכה את הזמן הזה. אחרי סוף שבוע עם הילדים אני מוצאת את עצמי מרוצה מזה שיש לי את השקט שלי ואת הזמן לעצמי. זאת הרגשה טובה, ואני מרשה לעצמי לחשוב מחשבות כאלה, שהן אולי לא הכי הוריות; כן, אני שמחה שהילדים אינם, עם כל האהבה הגדולה, ולמדתי שזה בסדר להרגיש ככה".
יפעת מדגישה כי החוויה שעברה היא אישית, ואינה מעידה בהכרח על כלל הנשים שהתגרשו. "אני לא אוהבת אמירות כוללניות שגירושים זה ככה או אחרת, ואני לא יודעת אם כולן חוות את זה כמוני, כי לא יצאתי לבדוק מה קורה אצל אחרים", היא מציינת. "חלק מהתהליך הארוך הזה של הפרידה זה להחליט לבדוק רק את עצמי. לא עניין אותי מה כולם עושים ואיזה הסכמי גירושים כולם חותמים – היה לי חשוב לעשות את מה שטוב לנו". את תהליך הגירושים השלימו יפעת ובעלה דאז בעצמם, ללא עורכי דין, והדבר אפשר לבני הזוג "לבדוק את הדברים ולעבד את התחושות". היום, אומרת יפעת, היא מברכת על הלמידה הזו ושלמה עם הדרך שבחרו לעשות בה את הדברים.
לחוויית "הזמן לעצמי" מצטרפת איילת (39) תושבת ירושלים, גרושה שנפרדה מבעלה לאחר שהיו נשואים במשך עשור. למעשה היא כל כך מרוצה מהסידור החדש, שהיא מציעה לכל אם בישראל לבלות סוף שבוע בגפה. איילת היא בעלת עסק משגשג לאיפור ועיצוב גבות, ויש לה שלושה ילדים מבעלה לשעבר. גם עבורה, היא אומרת, הגירושים היו צעד מתבקש: "כשאתה מרגיש חוסר סיפוק בקשר, כשאתה מאבד את שמחת החיים שלך וכשאתה מרגיש שאתה טוחן מים והימים עוברים ואין משהו שמפרה אותך, אז באמת חבל על הזמן", היא אומרת.
>> הסיבה לגירושים: האישה התמכרה לפייסבוק
>> עם הגירושים התברר: הגבר שילם לאשתו על יחסי מין
"המשפט הנדוש 'חיים רק פעם אחת' נעשה רלוונטי מאוד ברגעים האלה. אני לא חושבת שצריך לוותר על האושר שלך, ותמיד צריך שיהיה לך למה לקום בבוקר. למרות שיש לי שלושה ילדים לא ויתרתי, והייתי עושה את זה גם אם היו לי ארבעה".
בעקבות הגירושים, היא מספרת, השתנתה האווירה בבית מקצה לקצה, וגם היא הפכה לאדם אחר. "אני מברכת כל יום על כך שעשיתי את הצעד הזה, אני מאושרת ושלמה עם ההחלטה", היא מצהירה. גם התגובות שהיא מקבלת תואמות את תחושתה: "לקוחות שלי מזהירות אותי, 'שלא תגרמי לנו לחשוב על גירושים עם איך שאת נראית ומרגישה'. זה ממש משפיע על המראה החיצוני. אני למשל הייתי כבויה ולא יפה, והכול השתנה. חברה שלי שהתגרשה הייתה קודם לכן נורא מרירה, ופתאום כולה זוהרת, אטרקטיבית ומלאת שמחת חיים שאין לתאר. את פשוט יוצאת החוצה, אחרי שלא טוב לך בזוגיות, ומבינה כמה טוב יש שם".
במסגרת הסכם הגירושים מבלים ילדיה של איילת פעמיים בשבוע אצל אביהם, וישנים אצלו בכל סוף שבוע שני. את השעות האלה, שאיילת נותרת בהן לבד, היא אוהבת מאוד. "בהתחלה חשבתי שיהיה לי מוזר להיות לבד, אבל נכנסתי לזה בסופר טבעיות", היא מפריכה בקלילות את מיתוס הבדידות. "אני מרגישה שנולדתי להיות גרושה והחלקתי לתוך זה בכיף ובאהבה. השבת הזו פעם בשבועיים כל כך מבורכת, וזה עף כל כך מהר, שאני מתבאסת כשזה נגמר. זה באמת חלום, העניין הזה שיש לך בייביסיטר בלי לשלם עליו כסף. זה מהמם. זה נורא כיף שהוא שם והוא אבא שלהם והם אוהבים אותו, והוא יכול לשמור עליהם. אני תמיד אומרת ללקוחות שלי: 'אם אפשר היה להוציא חוק שפעם בחודש תהיה לכן שבת לבד, לא הייתן מפסיקות להודות לי. לא תאמינו מה זה, ובחיים לא תוותרו על זה'. זה באמת תענוג, זה טוב לנפש ופשוט כיף. כל אחת צריכה דלק לחיים. אני לשמחתי מקבלת את זה פעם בשבועיים, ואני באמת מקבלת את זה בשוויון נפש ובאהבה".
את הזמן הפנוי מנצלת איילת היטב לדבריה. ביום שישי הפנוי האחרון שלה, למשל, "הלכתי אחרי העבודה למתחם התחנה. נפגשתי עם שתי חברות, גם הן גרושות, ישבנו שם על טראסה מהממת ושמענו מוזיקה יוונית של אחר הצהריים וככה עשינו לנו שבת ביחד, שלוש גרושות. שתינו, אכלנו מאזטים ונהנינו מהבריזה. הקטע הזה שאין לך כלום על הראש ואת יכולה לקבל את השבת בכיף, זה מדהים.
"למחרת, בשבת בבוקר, קמתי בזמני הפנוי בלי שיטרידו אותי, למרות שהילדים שלי מקסימים ובאמת לא מפריעים. בסופי שבוע אחרים אני מבקרת את ההורים או קופצת לים". כשהייתה נשואה, היא אומרת, לא חלמה על בילויים כאלה בימי שישי. "איפה הייתי יוצאת בשישי לפני הגירושים? וזה לא רק שישי – גם לצאת פתאום לדרינקים באמצע שבוע מקבל משמעות אחרת. הייתי יוצאת גם קודם, אבל אחרי הגירושים זה נהיה משהו אחר – הסגנון משוחרר, רווקי וכיפי. זה חלום".
יעל (41) נולדה וגדלה בירושלים, וכיום היא מתגוררת במרכז הארץ. למרות גילה הצעיר היא הספיקה להתגרש פעמיים. את בעלה הראשון הכירה בצבא, והתגרשה ממנו כשהייתה בת 28, ומהבעל השני התגרשה בגיל 38, לאחר חמש שנות נישואים. "גירושים כל עשר שנים", היא מתבדחת.
כמו יפעת ואיילת, גם היא מתארת את הגירושים בתור הקלה, אך מציינת כי עבורה היה זה גם אתגר של שבירת מוסכמות. "מעבר לפרידה ממי שהיה בעלי, זו הייתה ממש פרידה ממוסכמות ומדברים שגדלתי עליהם. גדלתי במשפחה שהנישואים בה היו מוסד, משהו שלא מפרקים. זה היה מסוג הדברים שקרו לאנשים אחרים ורחוקים, ופתאום הייתי צריכה להשתחרר מהמקום הזה ולעבור את החוויה הזו בעצמי".
את התקופה שאחרי גירושיה הראשונים, היא מספרת, העבירה בהשלמת פערים: "מה שאנשים עושים בדרך כלל אחרי הצבא, בין גיל 20 ל-30, אני עשיתי עשר שנים מאוחר יותר. בחמש השנים שאחרי הגירושים פשוט קרעתי את העיר. ביליתי המון, כל הזמן, כל ערב בבר אחר או במסעדה אחרת, עם מלא חברים. היה בי משהו מאוד חסר שקט".
היום, במבט של יותר מעשור אחורנית, היא אומרת כי "זה היה חוסר מנוחה שתורגם לריצה ממקום למקום. הייתי הולכת כל יום לעבודה, משם ממשיכה לחדר כושר, בערב יוצאת לבר, אחר כך לעוד בר, חוזרת הביתה, ישנה כמה שעות וקמה שוב לעבודה. עברתי אין-סוף ימים כאלה, מעין טירוף. המשכתי והמשכתי בלי לעצור ולחשוב רגע מה עברתי".
אחרי הפרידה השנייה, היא אומרת, בתה בת השנתיים שינתה את סדרי העדיפויות. "הבנתי שמי שמשלמת את המחיר הכי כבד זו הילדה הקטנה שלי, שכל החיים יהיו לה שני בתים. היה לי חשוב לעשות את התהליך הזה ברוח טובה בשבילה, ולבנות את עצמי תוך כדי. האמת היא שזה המסע הגדול של חיי".
לצד הדברים הטובים, יעל אינה מסתירה את העובדה שהגירושים היו חוויה קשה עבורה, והיא אומרת כי "פרידה זה דבר כואב לכולם. זה לא נעים, אבל צריך לקחת את זה למקום של צמיחה".
לדבריה, עם השנים והגירושים היא הבינה שייתכן שחייה לא ייראו כמו התמונה הוורודה שציירה לעצמה בצעירותה. "מאז שהייתי ילדה קטנה מאוד, כששאלו אותי מה אני הכי רוצה בחיים, הייתי עונה שאני רוצה להיות נשואה ושיהיו לי חמישה ילדים. תמיד היה לי ברור שכשיהיו לי חמישה ילדים אני אהיה מאושרת והדבר הזה לא עזב אותי – לא אחרי הפעם הראשונה ולא אחרי השנייה. בשלוש השנים האחרונות, למשל, כל בחור שיצאתי איתו נבחן לפי הקריטריון הזה: אם הוא לא רצה משפחה וילדים, אז חתכתי מיד".
בשנה האחרונה הבינה יעל את הפער בין התמונה ובין מציאות חייה: "במציאות אני אמא והתחושה של אהבה וחום לא חסרים לי. הבנתי שאני ממשיכה לחיות עם תמונה עתיקה בראש. היא מסתובבת איתי כבר 40-30 שנה, אבל היא לא שייכת לי יותר. פתאום התחלתי להיפתח לאנשים באופן אחר, ולא למדוד אותם לפי קריטריונים. חברים, קשרים, אהבות – עד אז הייתי מבטלת את כל מי שלא התאימו בול לתמונה הזו, גם אם אלה היו מערכות יחסים מדהימות ומקסימות בפני עצמן. בזכות זה הכרתי מישהו לפני חודשיים, והיום אנחנו חיים ביחד וטוב וכיף לנו נורא. מכאן כבר נראה מה יקרה".
דפנה (47), גם היא גרושה המתגוררת בתל אביב, מתארת חוויות דומות לשל קודמותיה. בגיל 44 היא התגרשה לאחר שהייתה נשואה במשך קרוב ל-16 שנה, והיא דווקא מתארת את הפרידה עצמה כקשה.
"היינו נשואים תקופה ארוכה מאוד, וכשהתגרשתי כבר לא זכרתי איך זה לא להיות נשואה", היא נזכרת. "כל המערכת החברתית שלי גם היא התערערה, כי אחרי כל כך הרבה זמן, כמעט כל החברים היו חברים משותפים שלי ושל הגרוש שלי".
דפנה מספרת כי אף שילדיה כבר היו בוגרים בעת הגירושים, בני הזוג לשעבר הקפידו על חלוקת הזמן בין ההורים. "בשנה הראשונה אחרי הגירושים ניצלתי את הזמן שהילדים היו אצל אבא שלהם פשוט כדי לשבת ולקרוא ספר. אני זוכרת שלא רציתי לצאת, לא רציתי לעשות קניות, לא רציתי לראות אנשים; רק אני, בקבוק יין וספר טוב.
"באיזשהו שלב שתי חברות שלי שהתגרשו לפניי התחילו לעודד אותי לצאת איתן. כל פעם הן היו חוזרות על המנטרה שהחיים לא נגמרים בגיל 45, והתעקשו שאני חייבת לבוא לבלות איתן ולראות מה קורה בחוץ. בפעם הראשונה שהצטרפתי אליהן ישבנו שלושתנו על הבר במסעדה ברוטשילד. באיזשהו שלב במהלך הערב ניגש אליי בחור, אני מעריכה שהוא היה צעיר ממני בהרבה, והציע להזמין לי משקה. כל כך הובכתי, שהרגשתי כמו ילדה קטנה שלא יודעת מה לעשות. המילים פשוט לא יצאו לי מהפה. במשך 16 שנה התשובה הייתה כל כך ברורה, ופתאום אני כבר לא עונה, 'תודה, אבל אני נשואה'. זה היה ממש הלם מבחינתי".
בהמשך, היא אומרת, התרגלה גם לחיי הרווקות המאוחרת. "האמת היא שהן צודקות; החיים באמת לא נגמרים בגיל 45, והם בטח לא נגמרים כשמתגרשים", היא מסכמת.
מנחם יוספי, יועץ זוגי המחזיק קליניקות בירושלים ובמעלה אדומים, פוגש מדי יום זוגות שעומדים בפני גירושים. על המציאות הזוגית שנוצרה בישראל הוא אומר: "הסטטיסטיקה כאן נוראית. אנחנו עומדים בקדמת הבמה מבחינת אחוז הגירושים, לצד המדינות המתקדמות ביותר בעולם המערבי. כשליש מהנשואים מוצאים עצמם היום בתהליכי גירושים".
הסטטיסטיקה, הוא אומר, היא תוצר של אופי החיים במאה העשרים ואחת. "המילה 'גירושים' נוטה להישמע היום בשלב מאוד מוקדם ביחסים, והאצבע קלה על ההדק. כמו שפעם היו יושבים ומטליאים גרביים והיום פשוט קונים חדשים – כך גם עם מוסד הנישואים. יש תחושה שתמיד אפשר להחליף".
לדבריו של יוספי, אנשים רבים יותר מפעם מנסים לשפר את היחסים באמצעות ייעוץ חיצוני: "כיום רואים גידול משמעותי בכמות היועצים הזוגיים והמודעות לנושא הרבה יותר גבוהה. אנשים מרגישים היום הרבה יותר בנוח לפנות לטיפול זוגי, ומבינים שזה כבר לא כל כך נורא". לצד זאת, הוא חש גם בשינוי הגישה המתחולל בעולם הגירושים, ובעיקר בגישה החדשה שמאמצים הפרודים והפרודות, אך הוא מתפלא על התזמון: "הסטטיסטיקה הגיעה למספרים האלה כבר לפני שני עשורים, אבל לקח לנו זמן להתעורר".
הרצון של הגרושות לצאת לבלות, או לבלות זמן איכות עם עצמן, אינו מפתיע את יוספי, ויש לו הסבר לתופעה: "הרבה נשים שעד לא מזמן היו מאוד-מאוד צעירות, בלי נטל של ילדים ובעל – שלעתים הוא כמו ילד נוסף - אומרות לעצמן, 'סבלתי עכשיו ככה וככה שנים בזוגיות לא מוצלחת, ועכשיו מגיע לי שוב החופש הזה שאני זוכרת שהיה לי פעם'. זה טבעי. אחרי שהן חוו זוגיות לא טובה, זה בדיוק הניסיון להחזיר את הנעורים. אלה נשים שעברו בבית הספר של החיים ולמדו, ועכשיו הן מחליפות סטטוס".
גם במקרה הזה, אומר יוספי, תרמה הקדמה לשינוי אורח חייהם של הגרושים והגרושות. "היום יש הרבה יותר אמצעים משהיו פעם, והנגישות לכל דבר הרבה יותר מהירה", הוא אומר. "העולם כולו פועל בקצב אחר. מישהי שמתגרשת היום יכולה לעבור תקופה של הלם, ואז להצטרף לאתר היכרויות או לצאת לפאבים ולברים, וכל התהליך פשוט יחסית. אישה שהתגרשה לפני 20 שנה, מה היא הייתה יכולה לעשות אז? גם הפחד ממה שיגידו המשפחה והחברים הרבה פחות משמעותי היום, ובטח שלא מהלך אימים כמו פעם. אסור לשכוח שגם היום סובלים מפרידה, במיוחד כשילדים מעורבים, אבל למרות שעומק הפצעים לא השתנה, כיום מחלימים בקצב אחר וההתמודדות התקצרה".
יוספי מתעקש שאחד הפתרונות למצב טמון ברפואה מונעת, ומדגיש כי "צריך לטפל בקשרים עוד לפני שהם מתקלקלים. אנשים לא מגיעים עם ספר הדרכה, ואם היו מקיימים מפגשי טיפול זוגי במקום הדרכות חתן וכלה שעושים ברבנות, אחוז המתגרשים היה אחר לגמרי". עוד הוא מציין כי "לא מעט אנשים קופצים לזוגיות הבאה לפני שהפיקו לקחים מהקשר הקודם, ולכן מביאים איתם את אותן הטעויות. הרעיון הוא לבדוק את הדברים ולהבין מה לא עבד, ולא לחזור עליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם