אשת הדממה: הילדה החירשת הפכה לחיילת מצטיינת
היא נולדה חירשת, התקשתה להשתלב בבית הספר ונאלצה לעבור טיפולים קשים. זה לא מנע מסמלת אור ביר מאבן יהודה להתגייס לצבא ולשרת כחיילת מצטיינת. "אפשר לעשות, רק לא לוותר"
התובנה הזאת ליוותה את ביר ואת משפחתה מאז ומתמיד. להוריה, שלא סובלים מלקות שמיעה, נולדו שני ילדים חירשים - אור ואחיה המבוגר ממנה בשמונה שנים. ביר למדה בגן משולב עם ילדים שומעים. אמה, חלי, רצתה שבתה תלמד לקרוא שפתיים, אך לאחר מספר חודשים הגננת אמרה כי היא לא מתאימה.
"אמא שלי מאוד נפגעה מכך", מספרת ביר. "היא החליטה לא לוותר ולכיתה א' הלכתי לבית ספר רגיל. לא הבנתי את המורות, לא ידעתי לעשות שיעורים, דיברתי עם ילדים בשפת הסימנים ולא הבנתי למה הם לא מבינים אותי".
השינוי בחייה התרחש בגיל שמונה, לאחר שעברה ניתוח שבו הוכנס שתל מיוחד לאוזנה, דבר שאפשר לה לשמוע. "אחרי הניתוח הייתי המומה מכל דבר ששמעתי. לא הבנתי את הצלצולים, את הציפורים, אפילו שקיות בסופר נשמעו לי מוזר".
אולם כאן לא נגמרו צרותיה. המכשיר גרם לשאר הילדים בכיתה ובכיתות המקבילות לצחוק עליה ולנדות אותה. "אחרי שנתיים של נידוי חברתי אמא שלי החליטה שנמאס לה שאני חוזרת בוכה כל יום הביתה והחליטה לעשות מעשה", אומרת ביר. "היא באה לכיתות עם מכשיר, סוללות ומטען וכל הכיתה שלי הייתה
במהלך שנות התבגרותה הסתייעה ביר במורים פרטיים ובקלינאיות תקשורת, דבר שאפשר לה לסיים את לימודיה בהצטיינות. בשעות הפנאי היא הסתייעה בפעילויות של ארגון "שמע" המסייע ללקויי שמיעה.
בתום לימודיה היא קיבלה פטור משירות, אבל לא ממש התייחסה לכך. "לא הבנתי למה ישר קיבלתי מכתב פטור", היא אומרת. "למה לא שואלים אותי אם אני רוצה להתגייס או לא. רציתי להראות מה אני מסוגלת לעשות למרות המגבלה ולהוות דוגמה וביקשתי להתנדב".
ביר משרתת כבר שנה ותשעה חודשים בקריה. את זמנה היא מחלקת בין קבלות והעברת תקציבים, ומספרת על יחס נפלא ומפקד מיוחד שמתייחס אליה כאל חיילת מן המניין. לפני כחודשיים אף פנה אליה ראש הענף והודיע כי היא מקבלת תעודת חיילת מצטיינת.
לא כולם חשבו כמו המפקד ביחידתה ולמרות שהגיעה לשלב האחרון בקבלה לקורס קצינים, לא עברה את מבחן הפסיכולוגית. למרות זאת, ביר לא נשברה, והחליטה להמשיך לתרום בכל דרך. בזמנה הפנוי ביר מתנדבת בבית החולים איכילוב ומלמדת ילדה אילמת בת שלוש את שפת הסימנים.
לפני כחודשיים נודע לה שמחפשים מתנדבים עבור ילדה קטנה שהוריה נטשו אותה לאחר ששתתה חומצה ואיבדה את מיתרי קולה והיא לא חשבה פעמיים. "אני מאכילה אותה, מחליפה לה חיתולים, משחקת איתה ומלמדת אותה את השפה", מספרת ביר. "זה קשה מאוד, אבל משתלם ומספק לחלוטין. הילדה הזאת קטנה וגרה בבית החולים. בשעות שאני איתה אני מרגישה כאילו אני העולם ומלואו בשבילה".
ומה עם חבר? לזה יש לך זמן?
"תמיד היו לי חברים חירשים ואני לא רוצה אפילו לנסות לצאת עם בחור שומע. אם יש לי חבר שלא שומע כמוני אנחנו מתעלמים מאנשים שמסתכלים עלינו. אנשים שלא מבינים לפעמים צוחקים ולא מקבלים את זה, אך אני כבר יודעת להתעלם ומבינה יותר טוב את העולם בו אני חיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם