כך הפכה השכונה המושמצת בירושלים לאזור מבוקש
הקטמונים, אולי השכונה הכי מושמצת בירושלים, קמה לתחייה בזכות בנייה חדשה וקהילה פעילה ומעורבת, ומושכת משפחות צעירות מהמעמד הבינוני
בקומה התחתונה של אחד מהמבנים הדו-קומתיים ברחוב נמצא משרד התיווך של יעקב משה, תושב השכונה. הוא רואה את השינויים החלים בה באופן מקצועי ואישי כאחד. "נולדתי וגדלתי בשכונה, אבל התביישתי להגיד שאני מקטמונים. בצבא כששאלו אותי ניסיתי להתחמק כדי לא לספר. היום אני גאה להגיד שאני גר ועובד פה בשכונה", הוא מספר.
"התחלתי לעבוד בחברת 'רי-מקס' והייתי מתעסק בבתים בשכונת בקעה, קטמון הישנה ועוד שכונות אחרות טובות יותר, אבל כל הזמן נמשכתי לפה. לפני שלוש שנים עברתי לעבוד בשכונה, פתחתי משרד ומשכתי לכאן לקוחות טובים".
אמנם יש כאלה שלא יזדהו עם הבושה במגורים בשכונה שמשה מדבר עליה, אך כמעט אין ויכוח על השינוי הניכר שחל במרבית חלקי השכונה בשנים האחרונות. שכונות הקטמונים הוקמו בשנות החמישים עבור עולים חדשים. המודל הסטנדרטי שהבתים נבנו לפיו היה מבנה בן שתי קומות, המיועד לארבע עד שמונה דירות. רוב הדירות בשכונה היו שייכות לחברות "עמידר" ו"פרזות", ובהמשך עברו לבעלות פרטית.
אמנם הדירות היו קטנות מאוד, כ-35 מ"ר, אך מסביב לרוב הבתים היו שטחים פתוחים גדולים יחסית. עם השנים, ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, החלו לבנות סמוך לשכונה מרכזים מסחריים ואזורי תעשייה, כמו אזור התעשייה בתלפיות, ונסללו סביבה עורקי תחבורה ראשיים.
שתי שכונות נשארו מחוץ לכל תנופת ההתפתחות: קטמון ח' וט'. כשנסללו
לפני כחצי שנה אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תכנית אב להתחדשות עירונית בשכונה. התכנית מציעה לבנות בשכונה עוד 3,000 יחידות דיור ומתירה להקים בניינים בני עד שבע קומות. כמו כן, היא מעודדת תכניות פינוי-בינוי ומאפשרת לקדם תכניות בנייה במהירות וביעילות.
יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קובי כחלון מסביר התכנית מקודמת בשיתוף משרד השיכון. לדבריו, עד כה קודמו כ-12 תב"עות באזור, וכל אחת מהן כוללת בממוצע 20 דירות, ויש עוד תכניות שדורשות היתר בנייה בלבד, ללא שינוי תב"ע.
גם משה מספר שהוא החל לתווך בין יזמים לבעלי דירות כמה פרויקטים של פינוי~בינוי בשכונה. לדבריו, אנשים רבים מבקשים לעבור לגור בשכונה, ואופי האוכלוסייה המגיעה לשכונה שונה מבעבר. "עד לאחרונה הגיעו לכאן רק כאלה שחיפשו דירות זולות", הוא מספר, "אבל היום רוב האנשים שמגיעים הם בעלי אמצעים שחיפשו דירות טובות יותר".
כדוגמה הוא מציין קבוצת רכישה שהקים ברחוב יוסי בן יועזר: "תוך ארבעה או חמישה חודשים מכרתי את כל 18 הדירות, ובין הקונים היו עורכי דין, שופטת, מנהל בנק, אנשי היי-טק - רובם ממגזר הכיפות הסרוגות". לדבריו, מדובר במגמה כוללת בשכונה: "תושבי קטמונים הוותיקים יוצאים מהשכונה, ובאים תושבים בעלי אמצעים".
משה מספר כי השינוי ניכר גם במספרים: מחירי הדירות הכפילו את עצמם. הדבר בולט בעיקר בבתים הישנים שיש בהן דירות בודדות, משום שזכויות הבנייה בהם מגיעות לפעמים עד 140 אחוזי בנייה ללא צורך בשינוי תב"ע, כלומר אפשר להרחיב את הדירות באופן משמעותי בלי יותר מדיי ביורוקרטיה.
בעקבות זאת, רבים מהתושבים הוותיקים מוכרים את בתיהם ועוברים לשכונות כמו הר חומה ופסגת זאב, שם הם יכולים לרכוש דירה טובה יותר. "כך נותר להם גם סכום נוסף לתת לילדים שלהם, משהו שלא היה להם קודם", מציין משה.
כחלון טוען כי הבחירות למינהל הקהילתי גוננים שהתקיימו לפני כחצי שנה הן סממן נוסף לשינוי. "צעירי השכונה לקחו על עצמם את ניהול השכונה, והדבר מבטיח שהמפנה בה ימשיך", הוא קובע. יו"ר המינהל הקהילתי הנבחר יוסי סעידוב מסכים עם הדברים. הוא מתגורר בשכונה כעשר שנים, ומתאר כיצד היא עברה ממצב של הזנחה ממושכת לשכונה המתחילה לפרוח.
"עד לפני ארבע שנים לא קרה הרבה בשכונה. מרחבים ציבוריים הוזנחו ולא הייתה גינה לשחק בה. כשהפכנו להורים, לפני כמה שנים, פשוט היינו הולכים לגינות בשכונה אחרת", הוא מספר. "לא הייתה מדרכה אחת שלמה. העירייה הזניחה את המרחב הציבורי בשכונה במשך עשרות שנים. בהתאם לכך, גם התושבים הזניחו את סביבתם, וזה בא לידי ביטוי למשל בעבירות בנייה".
סעידוב מונה כמה סיבות להתחזקות השכונה: "קודם כול, זה עניין כלכלי; מחירי הדירות במרכז העיר, בקטמון הישנה ובבקעה הגיעו לסכומים לא סבירים למשפחות צעירות, ובאופן טבעי הייתה זליגה לקטמונים, שהדירות בה היו זולות יחסית.
נוסף לכך, האוכלוסייה שהקימה את השכונה כבר מזדקנת. המבוגרים הלכו לעולמם, או שעברו לגור קרוב לנכדים בשכונות אחרות, ונכנסה לכאן אוכלוסייה צעירה", הוא מנתח. עוד גורם לשינוי שמציין סעידוב הוא מיקום השכונה, שלדבריו הוא יתרון מרכזי שלה שכן היא נמצאת במרחב קצר מהמושבה הגרמנית, ממלחה וממרכז העיר.
מעבר לתנודות הדמוגרפיות והמיקום הגיאוגרפי, סעידוב מפרגן לעירייה הנוכחית וטוען כי יש לה חלק ניכר בשינוי. "ראש העירייה זיהה את הפוטנציאל בקטמונים כבר מהתחלה. הוא הכניס אותה לפרויקט משפחות צעירות והכריז עליה כ'שכונה בפוקוס' - אחת לרבעון יש ישיבה אצל סמנכ"ל העירייה, ומדווחים בה מה עושים בקטמונים. מעולם לא ראיתי כזה פוקוס וכזאת עבודה על שכונה מסוימת", הוא אומר, ומוסיף כי "ההליכים המשמעותיים נמצאים עדיין בשלבי תכנון. ברקת למשל מקדם באופן אישי פרויקט לשדרוג הרחובות הראשיים בשכונה ולשדרוג מרחבים ציבוריים, כמו הצומת של פת ואליעזר הגדול וגני משחקים".
למרות הקרדיט שנותן סעידוב לעירייה, לדבריו השינוי התחיל מהתושבים ומהמשפחות הצעירות וצמח למעלה. הוא מספר כי זוגות רבים החלו להיות מעורבים מאוד במתרחש בשכונה, ומביא כדוגמה את פארק המסילה: "הייתי שותף להקמת ועד המסילה", הוא נזכר.
"הקמנו התארגנות והתושבים לקחו אחריות על משאבים ציבוריים. המחשבה הייתה שאם העירייה לא מתכננת פארק, אנחנו נתכנן אותו. הקדמנו את העירייה בעשרה צעדים". כדוגמה נוספת למעורבות הרבה ולפעילות התושבים הוא מזכיר את בית הספר ממלכתי~דתי גוננים, שהוקם ביוזמת התושבים.
לצד הצדדים החיוביים מזכיר סעידוב גם את הקשיים. לדבריו, בעוד רוב אגפי העירייה התחילו לגייס כוחות לטובת השכונה, "אגף תוש"יה (תחבורה ופיתוח תשתיות – מ"ה) בעירייה עוד לא הפנים מה קורה בקטמונים, ולא הבין שזו שכונת מעבר שהיא החצר האחורית של ירושלים, ויש בה מרחבים ציבוריים המשרתים שכונות אחרות. התנהלות תושי"ה מאכזבת".
סעידוב טוען כי יש בשכונה בעיות קשות מבחינת תשתיות, מדרכות, מעברי חצייה ותחבורה ציבורית. "תושי"ה מתכנן להפוך את הקטמונים לשכונת מעבר לתלפיות, וזה נורא. אחד האסונות שקרו לקטמון ח'-ט' הוא שהפכו אותן לאיים בין כבישים מהירים, וזו גם הסיבה שלא חלו בהן ההתרחשויות שקורות בשאר קטמונים", הוא מציג את הבעייתיות בעניין. "זה מחסום פסיכולוגי. הם מוקפים בכבישים מהירים שלא משרתים את השכונות עצמן, ולא ניתן לזה לקרות בקטמונים".
סעידוב מציין כי ההבדלים שנוצרו בין קטמון ח' וט' לשאר חלקי השכונה מציבים אתגר בפני המינהל הקהילתי: "המינהל הקהילתי של הקטמונים אוחד עם זה של ח' וט', אבל הצרכים של האוכלוסייה שם שונים". עם זאת, לדבריו התהליך שעברה גוננים לפני כעשר שנים מתחיל להתרחש גם שם.
כשהוא נשאל איך לדעתו ייראו הקטמונים בסוף התהליך, סעידוב מצייר תרחיש ורוד: "קטמונים הולכת להיות ירושלים החדשה, המאופיינת בקהילתיות חזקה מאוד ובמעורבות גבוהה של תושבים", הוא אומר. "זו שכונה שנמצאת בתנופה, והיא רק עומדת לעוף יותר גבוה. פארק המסילה, פארק גוננים ועמק הצבאים ישנו את פניה לחלוטין".
נצח יונה מתגורר בשכונה זה 45 שנה. הוא רואה את השינוי, אך סבור כי גם העבר היה לא רע בכלל. "בשנות השישים והשבעים הרחובות יוסי בן יועזר, רשב"ג ויוחנן בן זכאי היו מעוז של יהודים יוצאי כורדיסטן", הוא נזכר בעבר המפואר. "בתי הכנסת היו מלאים בחגים, ברחובות היה ריח של כל המאכלים המסורתיים, והיינו רצים מבית לבית. זה הייתה שכונה ירושלמית טיפוסית של שנות השבעים, מלאת חיים. עם השנים הורינו וסבינו הלכו לעולמם, ולאט-לאט השכונה משתנה".
גם יונה מספר כי בשנים האחרונות מגיעים לשכונה צעירים רבים, בעוד האוכלוסייה המבוגרת מידלדלת, וגם הוא מציין כי רבים מהם מגיעים מהמגזר הדתי~לאומי. "מגיעים לכאן הרבה חבר'ה צעירים שחובשים כיפות סרוגות, ואני שמח שהיא לא מקבלת אופי חרדי. לאט~לאט מרגישים את ההתחדשות העירונית בשכונה".
בניגוד למשה ולסעידוב, יונה סבור כי בעבר חיו תושבי השכונה ברווחה יחסית. "היו דירות מרווחות של שתי קומות, ולרובן היו גינות קטנות", הוא אומר. "גם אם 'הפנתרים השחורים' הפכו אותה לסמל שלהם, היום זה השתנה. אנשים באים לשם האיכות". לדבריו, פעם הוא היה נגד השינוי ונגד תכניות הפינוי~בינוי, אך היום הוא סבור שמדובר במהלך חיובי. "אין ספק שמוכרחים להתחדש ברמה האישית וברמת העסקים, ומאידך, אני עדיין מרגיש את החמימות שגרמה לי להישאר כאן", הוא מסכם, ונראה כי הוא מיטיב להגדיר את אופייה הייחודי של השכונה המתחדשת.
ההיסטוריה המקומית הצמידה שתי תגיות לקטמונים: שכונת פשע ושכונת מצוקה. על הראשונה לא נרחיב כאן, אבל לשנייה יש תפקיד חשוב בתהליך ההתחדשות. לקראת הבחירות לעירייה ב~2008 התגבשה בשכונה "מפלגת הפנתרים השחורים - תנועת השכונות לשינוי ירושלים". לצדה הוקמה בשכונה "תנועת האוהלים", תנועת מחאה חברתית אשר מחתה על כך שלא מופנים מספיק תקציבים לשכונות. לאור זאת, אין זה מפתיע כי ויקי וענונו, אחת ממובילות המאבק לדיור ציבורי, מגיעה מקטמון ח'.
בניגוד לאחרים, וענונו סבורה כי המצב לא השתנה כלל, ורק לפני שבועיים השתתפה בהפגנת אנשי השכונות, שהתקיימה במקביל בכמה ערים בארץ. "אני לא רואה שחל איזשהו שינוי אמיתי אצלנו בשכונה. אין משהו שנוכל להצביע עליו ולומר שהשכונה שלנו מתפתחת ומתקדמת, להפך: אני רואה שממשיכים לעשות עוול לשכונות המוחלשות - כולל האתיופים שהביאו אותם לשכונה, כי זו שכונה מוחלשת, והעמידו אותם מול תושבי השכונה, שהם בעצמם מוחלשים", היא מצהירה.
כדי להדגיש את דבריה היא מפרטת: "אין שינוי משום בחינה: לא מבחינת התשתיות, טיפוח השכונה, ניקיון ושיפוץ הבלוקים, ולא מבחינת גני ילדים. בגלל חוק חינוך חינם שעבר עכשיו חסרים המון גני ילדים, ובכל זאת נתנו המון מבנים ליזמים פרטיים ואפשרו להם לעשות בהם מה שהם רוצים". כדוגמה למצב הקשה היא מספרת שבתה, שהייתה עד כה בגן עם 24 ילדים, תלמד בשנה הבאה עם לא פחות מ~34 ילדים - אך ללא כל גננת נוספת.
לדבריה, שינוי אמיתי יכול להתחולל רק אם יחזירו את כל המבנים הציבוריים לשימוש לטובת תושבי השכונה: "יש לנו את מתנ"ס קנגורו, שאמור לעמוד לשימוש התושבים, אבל מפעילים אותו אנשים מבחוץ שלא מבינים את תושבי השכונה", היא שוטחת את טענותיה כלפי העירייה.
"כשפניתי לשם אמרו לי שאני צריכה לשלם 900 שקל - זה חצי מהמשכורת שלי. אני אם חד-הורית, מפרנסת יחידה. אין פה בכלל חוגים לילדים. בחופש הגדול זה הכי מורגש: כולם מסתובבים בחוץ שותים אלכוהול ונזרקים בכל מיני פינות", היא מספרת.
המבנים החדשים בשכונות הקטמונים הסמוכות לא מרגשים אותה, כי לדבריה היא לא יכולה להרשות לעצמה לרכוש שם דירה. "אני, כתושבת השכונה, לא יכולה לקנות שם בית. נתנו ליזם פרטי לבנות בניין יוקרתי, ואנשים עשירים באים לחיות שם", היא אומרת.
אם כן, מה צריך לקרות מבחינתה? "צריך לדבר על הבסיס, שהשכונה תיראה כמקום שאפשר לחיות בו", היא מפרטת. "צריך לטפח את השכונה, להחזיר את המבנים הציבוריים לידי התושבים ולהתחיל ליזום פרויקטים חברתיים לאנשי השכונה, למשל פרויקט שיעזור לאמהות שלא הצליחו למעגל העבודה. בפרויקטים של פינוי~בינוי יזמים פרטיים באים להרוס את הבתים, אבל מה זה נותן לשכונה? האנשים נשארים באותו מצב. הכול ממש אותו דבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם