הספורט האורבני פארקור כובש את מזרח ירושלים
הם מדלגים מעל גדרות, קופצים על גגות ועושים פליק-פלאקים על מעקות. קדחת הפארקור הגיעה למזרח ירושלים וכובשת את הצעירים
הפארקור הוא סוג של ספורט אתגרי שהומצא כבר בתחילת המאה הקודמת. הוא בולט כיום במיוחד ברחובות צרפת, אנגליה וארצות הברית, וייתכן שמספר לא מבוטל של ירושלמים אף נתקלו בו ברחבי העיר בלי להבין בכלל שזה מה שהם רואים.
מסממני הפארקור: נערים ונערות צעירים קופצים מעל גדרות וספסלים, מדרגות ועצים, מעקות וקירות בניינים, ברחובות ובגנים ציבוריים, במטרה להגיע מנקודת התחלה לנקודת סיום באמצעות קפיצות בלבד. בדרך הם נעזרים רק בגופם ובטבע הדומם שסביבם ומתחרים רק עם עצמם, בתקווה להצליח בתרגילי קפיצות חדשים ולקצר את הזמן שנדרש להם לעבור מנקודה לנקודה.
ברבות ממדינות העולם נהפך הפארקור לספורט ממוסד של ממש. כמו בכל ענף ספורט יש בו אגודות מתוקצבות והן אמונות על ארגון כנסים, מפגשים ואירועים לחובבי הז'אנר, מנפיקות חולצות ממותגות למתאמני הספורט הייחודי ומנהלות אתרים מושקעים למעריצים ולמתאמנים ברחבי הרשת. עשרות חשבונות טוויטר למשל נפתחו בשנים האחרונות לקבוצות וארגונים העוסקים בפארקור, וברשת החברתית מאוגדים כיום קרוב ל~20 אלף עוקבים חובבי פארקור מרחבי העולם.
בספירה הווירטואלית, שעדיין לא קופצים בה מבניינים, המתאמנים חולקים ביניהם סרטונים שמתעדים הצלחות מבצעיות, מפרסמים מדריכים מצולמים לתרגילים חדשים, מפיצים מודעות על מפגשים ואירועים ואף מציעים זה לזה אתגרים על בסיס יומי.
בין האתגרים שפורסמו השבוע בחשבון טוויטר בשם "דור הפארקור" קראו המנהלים לחברי הקבוצה, 11 אלף במספר, "לזוז ממקום למקום במשך שעה שלמה רק בעזרת הצד החלש יותר של גופכם". בציוץ אחר המליצו המנהלים לעוקביהם: "בחרו חמש קפיצות שמפחידות אתכם היום וחזרו עליהן שוב ושוב, עד שתלמדו לבצע אותן באופן מושלם".
זירת הפארקור המזרח ירושלמית – זו המקוונת וזו שבעולם האמיתי – צנועה אמנם ביחס למתרחש במדינות אירופה, אך נראה כי המתאמנים המקומיים מורעלים לא פחות מהקולגות מעבר לים.
"אני זוכר שמאז שהייתי ילד קטן הייתי צופה בסרטונים של פארקור באינטרנט ומתרשם מהקפיצות שהמתאמנים היו מצליחים לעשות", מספר יזן אליאן, סטודנט לטכנולוגיות מידע בן 19 וחצי מבית צפאפא. הוא הצטרף לקהילת הפארקור המקומית לפני כשלוש שנים וחצי, ומאז מתקשה להתנתק מהסצנה הספורטיבית המתעוררת בעיר.
"התלהבתי ממה שראיתי והתחלתי לנסות כל מיני תרגילים לבד, בלי מאמן ובלי כלום", הוא מזחר את תחילת דרכו בענף. "בהתחלה התאמנתי בבית, על מזרנים, ואחר כך התחלתי לחפש מקומות מעניינים להתאמן בהם. אחד הגנים שאהבתי מאוד להגיע אליהם היה במלחה". באחד הימים נתקל אליאן במתאמנים נוספים במלחה, וחבר אליהם לאימונים משותפים.
"יום אחד הגעתי למלחה וראיתי מתאמנים אחרים עושים סלטות ופארקור. זה היה ממש בתחילת הדרך, לפני שלוש שנים, ומאז אנחנו מתאמנים יחד", הוא מספר. "למרות שלא התחלתי להתאמן בגיל צעיר, ברגע שהתחלתי ממש נכנסתי לזה; הייתי רואה את הסרטונים, לומד מה הם עושים ואז מנסה לחקות את הצעדים שלהם. אחרי זמן מסוים התחלתי גם לחשוב על קפיצות וצעדים משלי ולנסות אותם".
בעניין מתקני האימון המאולתרים הוא אומר כי "זה ספורט שאי אפשר להתאמן בו במקום אחד. אתה חייב להסתובב ברחובות, לחפש מקומות שיש בהם עליות וירידות, מקומות שאפשר לקפוץ מהם – ולהתאמן שם. בכל פעם שאני רואה מקום שאפשר לעשות בו תנועה, קפיצה או משהו מעניין, אני זוכר אותו ומנסה לחזור להתאמן שם. אני מתאמן בכל מקום בעיר שמתאים לפארקור, במזרח העיר ובמערבה, ואני כל הזמן מחפש עוד ועוד מקומות טובים לאימונים".
לדבריו, חסידי פארקור נמצאים לא רק בירושלים אלא גם באשדוד, בתל אביב ובגליל, אך התחום נעשה מקצועי בישראל כמו שקרה באירופה ובארצות הברית. "אין בארץ כמעט מאמנים לפארקור, כך שאנשים פשוט מתאמנים יחד, מלמדים ומאמנים זה את זה ונותנים הערות וביקורות", הוא מעיד על הזירה המקומית. "אנחנו גם מציעים זה לזה כל מיני תרגילים שלמדנו וחשבנו עליהם בעצמנו, או דברים חדשים שראינו בסרטונים".
כחלק מהקסם המחתרתי האופף את הפארקור, קשה למצוא תשובה חד~משמעית לשאלה איפה וכיצד הומצא הספורט. הגרסה המקובלת והפופולרית ביותר, שגם אגודות הפארקור אימצו, גורסת שמייסד התחום היה ריימונד בל, כבאי בצבא צרפת, שהמציא מתודת אימונים ייחודית על בסיס האימונים שעבר בעצמו בהכשרתו ככבאי. השיטה שאבה את שמה מהמונח "לה פארקורס", מסלול מכשולים בצרפתית, בשינוי אותיות קל.
על פי המצדדים בגרסה של בל, הטכניקה שהמציא כללה, בין היתר, קפיצות, ריצה, אתגרי שיווי משקל וטיפוס, והיא הפכה למתודה ספורטיבית של ממש כשבנו של בל, דיוויד (39) – שמתפעל בעצמו חשבון טוויטר עם קרוב ל~10,000 עוקבים – אימץ אותה ופיתח את היסודות שבנה אביו. כיום דיוויד, שחקן וכוריאוגרף, מתמחה בשילוב קטעי פארקור בסרטי קולנוע.
לצד הגרסה המובילה יש שפע גרסאות אחרות. אחת מהן מספרת שממציא הפארקור היה דווקא צרפתי אחר בשם ג'ורג' הרברט, קצין בחיל הים של צבא צרפת שלחם במלחמת העולם הראשונה והשנייה. על פי מורשת הקרב, במסגרת שיטוטיו של הרברט ברחבי העולם הוא הגיע גם ליבשת אפריקה, והתרשם מתנועות הגימנסטיקה של השבטים האפריקאיים. כששב לצרפת, הוא פיתח את אותן שיטות אפריקאיות לכדי הפארקור.
שמועה אחרת, שקשה לקבוע אם היא אגדה אורבנית או עובדה מבוססת, מספרת שצעדי הפארקור הראשונים נתפסו בכלל בעדשות מצלמות הוליוודיות בשנות העשרים של המאה העשרים, והומצאו כדי לתת מענה לצורך מקצועי ביוזמתם של פעלולני סרטים בלוס אנג'לס.
בדומה לריבוי הגרסאות בדבר שורשיו של הפארקור, גם ההגדרות לתופעה עצמה מגוונות: שיטת תנועה, ספורט, פילוסופיית חיים – ואולי שלושתם יחד – הן רק חלק מהתשובות שעולות בפורומים ואתרים המוקדשים לנושא ומנסים להגדיר מהו פארקור. אך למרות כל הוויכוחים, דבר אחד ברור לכל המתאמנים בתחום – המטרה.
"פארקור זה פשוט להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בדרך המהירה ביותר והקצרה ביותר ובאמצעות קפיצות בלבד", מגדיר אליאן בבירור. לדבריו, "יש שיטה דומה שנקראת פרי ראנינג (ריצה חופשית – ג"נ) שכוללת אתגרים דומים, אבל מאפשרת להגיע ממקום למקום גם באמצעות סלטות ותרגילים נוספים, ובפארקור מקפידים על קפיצות".
האתגר במעבר מנקודה א' לנקודה ב', כפי שמסביר אליאן, הוא שלמתאמן מותר להיעזר רק בגופו שלו, ועליו לדלג ולקפץ מעל קירות, ספסלים, חומות ומעקות – או כל מכשול אחר שנקרה בדרכו אל היעד הנכסף. אליאן מספר שהתחום לא משמש לו רק אימון ספורטיבי, אלא היה עבורו מקור השראה של ממש; "מאז שהייתי צעיר שיחקתי כדורגל והייתי עושה תרגילים לפיתוח הגוף, אבל תמיד רציתי לעשות סלטות וקפיצות ופשוט לא הצלחתי. כשראיתי את הסרטונים של הפארקור באינטרנט והבנתי מה אפשר לעשות עם הגוף שלך, החלטתי שאתחיל להתאמן עד שאצליח – והצלחתי".
שיטת הפארקור, אם כן, אינה מבוססת רק על אלמנטים ספורטיביים, אלא גם על ניסיונות להעצים את המתאמנים מבחינה נפשית וללמד אותם להתגבר על מכשולים פיזיים ומנטאליים. אך אף שהמטרות הללו נשמעות חיוביות, לאורך השנים סבל התחום מתדמית בעייתית ויחסי ציבור לא אידיאליים.
דיוויד בל עצמו, שהעיד בריאיון כי "פארקור אינו רק מערכת פעולות אלא מצב מנטאלי של ממש, שנועד לסייע לאדם להתגבר על מכשולים מנטאליים, פיזיים ורגשיים", ודאי התעצב לשמוע שבאנגליה, שם נהפך הפארקור לספורט פופולרי, נעצרו בשנת 2008 ארבעה נערים שנחשדו בגרימת נזק למבנים במסגרת אימוני פארקור.
בתקרית אחרת, קרובה יותר לכאן, נפצעו באותה השנה כמה תלמידי חטיבת ביניים במעלה אדומים לאחר שהחלו להתאמן בפארקור בבית הספר. בחטיבה מיהרו להתכחש לספורט, ומנהל בית הספר אף ציין כי הוא אינו תומך באימון בשטח המוסד החינוכי, וכי בכוונתו לפעול למיגור התופעה.
באנגליה כבר התערבה המשטרה במתרחש, ודובר מטעמה אמר לרשת הבי-בי-סי בעקבות המעצרים כי "המשטרה הזהירה את הנערים שעליהם לבחון מאילו בניינים הם קופצים, ואיזה נזק נגרם בתוך כך לרכוש ולעצמם". גם אליאן מודה שבמשפחתו לא היו מאושרים מהעיסוק שאימץ לעצמו:
"בהתחלה ההורים שלי לא רצו שאתאמן בפארקור, כי הם חשבו שזה מסוכן ושאני עלול להיפצע. אבל עם הזמן, כשהם ראו כמה אני רוצה את זה וכמה זה חשוב לי, הם הבינו. היום אין להם בעיה; להפך, הם מעודדים אותי לעשות את זה – אבל בזהירות".
אף לא אחד משלושת אחיו של אליאן החליט להצטרף אליו לאימוני הפארקור, אבל דווקא צעיר אחר הולך בעקבותיו, ואליאן משמש כיום החונך שלו. החניך, מוסטפה חטאב (15.5), הוא תלמיד בתיכון בית צפאפא, שהכיר את אליאן דרך אחיו הבכור. "יזן היה בכיתה של אחי, ולמדנו יחד באותו בית ספר", מספר חטאב.
"לפני שנתיים אח שלי סיפר לי שיזן התחיל לעשות פארקור, והאמת היא שלא ידעתי בכלל מה זה עד שהוא הראה לי סרטונים באינטרנט וזה משך אותי מאוד". משם הדרך של חטאב לקהילת הפארקור הייתה קצרה; "אמרתי ליזן שאני רוצה לצאת להתאמן איתו ולעשות פארקור כמוהו, והוא התחיל לאמן אותי. היום אני כבר מתאמן לא מעט זמן – ופארקור זה החיים שלי", הוא מצהיר.
מאיפה מתחיל מי שרוצה להיכנס לעולם הזה?
"אני התחלתי מלראות כל מיני סרטונים ביו~טיוב על איך לעשות פארקור, ולמדתי מהם כל מיני תרגילי כוח שמכינים את הגוף שלך לקפיצות ולצעדים של פארקור. התחלתי ממש מהשלבים הראשונים, התאמנתי בבית על מזרנים ורק בהמשך יצאתי החוצה. בהתחלה התרגילים אמורים להכין אותך כדי שלא תיפול ותיפצע, ומשם מתקדמים לאט-לאט".
חטאב מספר כי בין המקומות המועדפים עליו לאימונים נמצאים שכונת גילה, גן הפעמון והעיר העתיקה ("שם יש מקומות ממש טובים"), אך בשל לימודיו הוא נאלץ להתאמן בינתיים בעיקר קרוב לבית, "כי אין לי הרבה זמן לנסוע רחוק". עוד הוא מספר כי "מי שטוב בפארקור יכול לעשות את זה בכל מקום, אבל מקומות טובים באמת הם כאלה שיש בהם גגות שאפשר לקפוץ מהם".
אליאן, הוותיק מבין השניים, מציין כי "פארקור זה ממכר מאוד. זה הופך להיות חלק ממך, כמו הדם שזורם לך בגוף. ברגע שהתחלת להתאמן אתה לא יכול להפסיק. היום, למשל, כשאני הולך ברחוב, אני כל הזמן מדמיין את עצמי עושה משהו פה או איזה תרגיל שם.
"בכל מקום שאני מגיע אליו, אני מיד בוחן אילו תרגילים הייתי יכול לעשות בו". חטאב, כתלמיד ממושמע, מחזק את דברי מורו על תפיסת העולם של מתאמני הפארקור, ומעיד על עצמו כי "אני לא רואה את העולם כמו אנשים רגילים. אני רואה את הדברים בצורה שונה; אם אנשים רואים גדר או סורגים, אני רואה משהו שאני יכול לעשות איתו משהו בעזרת פארקור".
חבריו של חטאב לא הצטרפו עדיין לשיגעון הפארקור. לדבריו, "הם תמיד מבקשים ממני לעשות תרגילים ומסתכלים, אבל הם לא עושים פארקור בעצמם. זה לא שהם לא אוהבים את זה, הם פשוט מתעניינים בדברים אחרים. הם עסוקים בעיקר בכדורגל. כולם היום בכדורגל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם