קבוצת הפוטבול של המתנחלים מציגה: דו קיום בין יהודים לערבים
המאמן הוא חסיד ברסלב, העוזר מגיע מאלון שבות והשחקנים הם בליל של אמריקאים, צברים, רוסים, אתיופים וערבים. במורדי יהודה, קבוצת הפוטבול של גוש עציון, דת וגזע לא מעניינים אף אחד. השאלה היחידה היא כמה אתה מוכן להזיע בשביל הקבוצה
"אתה לוקח את הבחור שלך", הוא מצווה על הבחור החדש, "ולא עוזב אותו. אין מצב שהוא עוקף אותך מהצד. אם הוא דוחף אותך, תן לו אחת שהוא יזכור. אתה פי אלף יותר אתלטי ממנו, סיף, אין מצב שהוא עובר אותך". ההגנה מתארגנת מחדש, המאמן מכריז "רדי, סט, הייק", והכדור יוצא שוב. אנשים עפים זה על זה, זורקים הערות על המהלך ומתחילים סיבוב חדש.
אולי זה יפתיע אתכם, אבל בירושלים יש פוטבול; שתי קבוצות, ליתר דיוק - ירושלים ליונס וירושלים קינגס. אבל הקבוצה השלישית מהאזור, שדווקא אינה ירושלמית במקור, היא כנראה המסקרנת ביותר. מדובר בקבוצת מורדי יהודה (ג'ודיאן רבלס), שקמה במקור כקבוצת הבית של גוש עציון, השכנים מדרום. הקבוצה קמה בשנת 2009, וכבר בעונתה השנייה זכתה באליפות ישראל בפוטבול.
אמנם הרבה
שריקת משרוקית חדה מאיימת לפלח את עור התוף. כולם רצים למאמן, נעמדים כטירונים במסדר. "מתחילים סימולציות משחק", מודיע בצלאל פרידמן, עוזר המאמן. "ההתקפה נגד ההגנה. יאללה, תסתדרו, למקומות". תוך פחות מדקה כולם ערוכים בעמדות ונשמע טריו המילים הידוע:
"רדי, סט, הייק". הכדור יוצא לקוורטרבק (רכז ההתקפה), בחור מהיר שעלה השנה מהנוער. הוא מחפש למי למסור, שורת המאבטחים שלו עפה באוויר והכדור עף מהיד שלו. צליל חבטה ממלא את אצטדיון קראפט - אחד המגנים נתן גג מטורף לגמרי למסירה.
קאוץ' בריה בעננים, "כל הכבוד, כל הכבוד", הוא צוהל, "דיפנס, דיפנס, דיפנס. הו דיד איט?", הוא מבקש לדעת מי האחראי למהלך ההגנה המשובח. סיף, החדש, מצביע בביישנות. "יו אר דה מאן", מרעים המאמן. "מה זה סיף בערבית?", הוא שואל. "זה כמו בעברית? חרב?". סיף מאשר את הדברים, וזוכה מיד לכינוי מהקאוץ': "יו אר דה סורד!", חוגג בריה, "יו אר דה חרב!".
אחרי מקצה ארוך של ספרינטים מטורפים האימון מסתיים. אנשים מתארגנים לתזוזה, ואני מסתובב על הטריבונות ומתלבש, מדבר עברית וערבית חליפות. כמו סיף, גם אני שחקן חדש בקבוצה – הצטרפתי לשורותיה לפני כשבועיים. עד כה אף אחד אפילו לא ניסה לשאול אותי את השאלה שבכל מקום אחר בעיר היא הדבר הראשון שרוצים לדעת עליך: "יהודי או ערבי?".
אני משחק בהתקפה, והחבר'ה מההגנה בטוח לא יודעים מה הלאום שלי. זה האימון השני שלי במורדים ואף פעם לא דיברנו. אחרי זמן מה קלטתי שזה פשוט לא מעניין פה אף אחד. מה זה משנה? תהיה קונגולזי, קווקזי או כל דבר אחר - השאלה היחידה שמעניינת היא אם אתה רוצה לשחק פוטבול, ואם אתה מוכן להתחייב ולהשקיע באימונים. אם התשובה היא "כן", מזמינים אותך להישאר.
סיימנו להתארגן, וג'ו~ג'ו מתחבק עם חבר לקבוצה. "סי יו נקסט וויק, מאן", הוא אומר. "יה, סי יו", עונה החבר. שום דבר בסיטואציה אינו חריג, חוץ מזה ששמו המלא של ג'ו~ג'ו הוא ג'יהאד אבו חדיר, והוא גר בשייח' ג'ראח, והאיש שהוא מתחבק איתו עונה לשם מתי - או ליתר דיוק מתתיהו - והוא מתנחל מבנימין.
"תכלס הדבר הכי כיף בקבוצה זה האימונים", אומר אליאס מתוקו, טייט אנד בקבוצת ההתקפה של המורדים ושחקן נבחרת ישראל. הוא נבחר לרוקי השנה בעונה החולפת, והגיע למקום השני בליגה במספר הטאצ'דאונים (גולים של פוטבול). רק לצורך ההשוואה, מדובר בכוכב בסדר גודל של ברק יצחקי או איתי שכטר, והוא מתאמן לא פחות ברצינות; הבעיה היא שהוא משחק בענף פחות מסוקר. "בשנה הראשונה שלי הייתי מחכה כל שבוע לאימון, זה מרגש.
"הייתי מחכה כל שבוע לראות את החבר'ה - רובם אמריקאים, חלקם ישראלים", הוא מספר. "אף פעם לא שיחקתי פוטבול לפני שהגעתי, והשתלבתי הכי טוב שאפשר. הקבוצה גם נותנת לנו ציוד חינם. תמיד אמרו לנו שמי שרוצה לשחק - הכסף לא יעצור אותו. בקבוצות אחרות רק הציוד עולה 600 דולר".
איך באמת השתלבת כמי שבחיים לא שיחק פוטבול?
"קוראים לקבוצה מורדי יהודה, יעני קבוצה של מתנחלים. אבל חלק מהחבר'ה הם ישראלים שלא מדברים מילה אנגלית, כמוני, וחלק אמריקאים, ומתוכם יש כאלה שלא מדברים מילה בעברית. יש גם חבר'ה ערבים, והאווירה הכי טובה שיש. בקבוצה אפילו לא חושבים על כל הנושא הזה של ערבי–יהודי, שחור–לבן; מי שבא - ברוך הבא, מי שרציני ישחק, ומי שטוב יותר יפתח. זו הקבוצה וזו הרוח, זה המקום הכי כיף שיש".
בצלאל פרידמן מאלון שבות, אבא לשניים ומ"פ בצנחנים במילואים, הוא עוזר המאמן. בשנתיים האחרונות הוא היה המאמן ראשי, כולל בעונת האליפות. פרידמן מצהיר כי הוא מכוון גבוה: "זכינו לפני שנתיים באליפות", הוא אומר.
"אנחנו רוצים לחזור לשם. אבל הרבה יותר חשוב זה לשחק כמו ווינרים ולהתנהג כמו בני אדם". ניכר שהנקודה האחרונה היא עניין כואב במיוחד עבורו: "אחד הדברים שהכי חשוב לי להנחיל פה, כמאמן, זה את הנורמות הספורטיביות של הספורט האמריקאי, ושל הפוטבול בפרט: צניעות, עבודה קשה, ווינריות וג'נטלמניות", הוא מפרט. "טלה דברים שממש חסרים בהוויה הספורטיבית בארץ".
איך זה שדווקא קבוצת המתנחלים היא הטרוגנית כל כך?
"אני לא יודע איך זה קרה. בחיים לא חשבתי על השאלה הזו. אין אצלנו לאנשים כותרת. באנו לשחק משחק כי כיף לנו, וכיף לנו עם כל מי שבא לשחק. חבר לקבוצה הוא חבר לקבוצה, בלי כותרות או שיוכים, בקבוצה יש רק רבלס, כל השאר לא מעניין".
הפוטבול הוא הספורט האינטליגנטי ביותר בעולם, חוץ משחמט אולי. כדי לתכנן מהלכים אתה צריך להיות מינימוםחצי בוריס גלפנד. כל רכז יודע בכל מהלך בהגנה לאן כל שחקן התקפה ירוץ, את מי הוא יחסום, מי ישתחרר ותוך כמה שניות כל שחקן יגיע לכל נקודה במגרש, לפי המהירויות של התוקפים שלו. רק כדי לדעת את התזמון הזה הוא משקיע שעות על גבי שעות במגרש האימונים. כל רסיבר (תוקף) יודע בכל מהלך מה יהיה מסלול הריצה שלו, ומסלולי הריצה מדויקים ומחושבים גיאומטרית. למרות זאת, רוב רובם של הישראלים סבורים שפוטבול זה המשחק ההוא, שהולכים בו מכות.
עם זאת, לאור הכדורגל המידרדר, ומשום שבליגת העל יש שחקנים שמשתכרים סכומי עתק ומשחקים פחות טוב מקבוצת חובבים בגן ציבורי ממוצע באי הבריטי, צצים ענפים חדשים במהירות מסחררת. ההוכחה לכך היא שלמרות התדמית הנידחת, בישראל מתקיימת כיום ליגת פוטבול. ולא סתם משהו חובבני, אלא ליגה כמו שצריך – לרבות פוטבול ברמה טובה, מגרשים מקצועיים, ציוד מתאים וכמובן שחקנים מקצוענים. האיי~אף~אל, ליגת הפוטבול הישראלית, קמה ב-2007.
הספונסר הראשי שלה הוא רוברט קראפט - הבעלים של קבוצת האן-אף-אל ניו אינגלנד פטריוטס, מאריות הפוטבול האמריקאי. עם בעל בית כזה, ברור איך צמחה הליגה מארבע קבוצות מקצועניות בשנת הקמתה למניין הקבוצות המשחקות בה כיום, הכוללות סגל מלא ומגויס. כמו כן היא גייסה צופים שמשלמים 20 שקל כדי ליהנות מההצגה הטובה בעיר ורמת פוטבול שלא מביישת את הליגה, בטח שלא בהתחשב בגילה הצעיר.
עוד מישהו שהעניק דחיפה משמעותית לענף הוא גומא אגאייר, אף שזהו אחד הפרקים הפחות ידועים בהיסטוריית המעורבות שלו בספורט הישראלי. בשנה שמורדי יהודה הצטרפו לליגה פרס אגאייר את חסותו על קבוצה חדשה נוספת: הנחיל השחור (בלאק סוורם) באר שבע, שעם הקבוצות הירושלמיות ופתח תקווה טרופרס מרכיבה את הבית הדרומי באיי-אף-אל.
למרות הצמיחה המהירה, פרידמן לא חי באשליות. "אני לא חושב שהפוטבול יחליף את הכדורגל או הכדורסל, למרות שלא הייתי מתנגד לזה", הוא אומר, "אבל אין סיבה שזה לא יהיה כמו כדוריד או כדורעף. הליגה מעמיקה שורשים ובונה תשתית חזקה.
"יש כאן עשר קבוצות מקצועניות, שמונה קבוצות תיכונים וקבוצת ילדים אחת בקיבוץ נען, שהמוביל שלה הוא ארז לוסטיג. יש עתיד ויש תקווה. חוץ מזה אלכס סוויקה, הקוורטרבק שלנו בעונת האליפות, משחק באוניברסיטת מישיגן מ~NCAA (סבב המכללות הבכיר של ארצות הברית - א"ק), ואם אחרי שלוש עונות אנחנו מייצאים שחקנים למסגרות הבכירות בעולם, אז לדעתי מצבנו מעולה".
אבל ודאי יש גם לא מעט קשיים.
"אין אפס, חסרים ספונסרים", מודה פרידמן. "בקבוצות אחרות שחקן חייב לשלם אלפי שקלים על הציוד שלו, ולהשתתף בהוצאות הנסיעות למשחקי חוץ. זה לא טוב ולא בריא, אבל הענף נבנה נכון. ברור לי שיהיה טוב, אבל כל קבוצה צריכה איזשהו ספונסר רציני".
פרידמן מבקש לנצל את הבמה כדי לפנות לספונסרים. הוא מזכיר שכל תרומה תתקבל בברכה ותונצח בשלטים גדולים באצטדיון. קשה להישאר אדיש מול ההתלהבות שלו ושל האחרים, והתשוקה של השחקנים והסגל אדירה. קצת עצוב, אבל קשה לדמיין תשוקה כזו בענפים אחרים אצלנו, בטח שלא בכדורגל העסקנים המנוון.
עיון בקובץ הסיקורים הלא עבה של ליגת הפוטבול בעיתונות הספורט הישראלית מחדד את העניין. רק ספורט, תוצאות ומשחקים יש שם; לא תשמעו מילה על ההתאחדות, דייני ההתאחדות, עונשי רדיוס, מכות, הפחתת נקודות, התנהלות של בעלי קבוצות או לכלוכים של מאמנים זה על זה - רק תוצאות, סיקורים, טאצ' דאונים וכיף.
העניין הזה כל כך חסר בספורט שלנו. בסוף כל משחק בפוטבול המאמן מפרגן לקבוצה היריבה, מחמיא ומעיר הערות לקבוצה שלו. המאמן המנצח נשאר צנוע, והמאמן המנוצח מבטיח להשתפר למען האוהדים. באיזה עוד ענף זה קיים? אוהדי הענפים האחרים בישראל יכולים רק להוריק מקנאה.
מי הפייבוריטית לזכייה השנה?
"זו שאלה מכשילה", עונה פרידמן וצוחק. "או שאני יוצא שחצן או שאני משדר חוסר ביטחון לשחקנים שלי. לא אענה על השאלה, אבל אומר שאנחנו מכוונים הכי גבוה שאפשר – שזה האליפות, למקרה שלא הייתי ברור".
לפני הסוף של עוד אימון קואוץ' בריה עורך איתנו שיחת מוטיבציה בשאגות. "תמצאו משהו שחשוב לכם ותרוצו בשבילו", הוא מצווה. "תרוצו בשביל חברה שלכם, תרוצו בשביל למצוא חברה, תרוצו בשביל המשפחה שלכם - לא אכפת לי בשביל מה. שכל אחד ימצא משהו וירוץ בשבילו כמו ברק עד סוף המגרש המחורבן, שמעתם אותי?". החבר'ה שמים ידיים במרכז המעגל ושואגים "הארד וורק", ופרידמן מבקש מהם להקשיב עוד רגע.
"עוד שבועיים נוחת מטוס של 'נפש בנפש'", הוא אומר, "ואני רוצה שחלקכם תבואו לקבלת פנים בחולצות של הקבוצה. זאת באמת מצווה גדולה, חוץ מזה שיש שם מלא עולים צעירים ואתלטים, ולחלקם יש רקע מקצועני או חצי מקצועני בפוטבול. אנחנו צריכים לתפוס אותם כבר כשהם מגיעים לפה, אז בכל מקרה תירשמו. חוץ מזה", הוא משנה נושא, "אני מזכיר למי שלא התחבר לקבוצה שלנו בפייסבוק לעשות את זה. ואני מדבר אליך, ג'ו~ג'ו". ג'יהאד מהנהן בראש. "יס סיר", הוא עונה, "איי וויל דו איט טודיי".
"מהאימון הראשון הרגשתי בבית בקבוצה" אומר ג'ו-ג'ו - מתקין מזגנים, סטודנט ושחקן הגנה בקבוצה. "אין שום גזענות בקבוצה, אף אחד לא שואל ולא שם על הנושא הזה. כולם באים לשחק וליהנות, וזה לא מעניין אף אחד מי אתה, מה הצבע שלך ומה המוצא שלך. אני מרגיש שזה ממש כמו באמריקה, כולם מרוכזים בספורט ובמשחק וכולם פה חברים. האמת היא שכמה חבר'ה הופתעו שאני מירושלים. הם חשבו שאני מרמאללה, כי לפני שנתיים היו לנו שחקנים מרמאללה".
איך הגיבה המשפחה?
"בהתחלה הם קצת חששו, פחדו שאולי אני עלול להיתקל בעוינות או משהו, אבל כשהם ראו שאין שום חשש כזה הם התחילו לפרגן. גדלתי בארצות הברית רוב חיי, אז המשפחה קצת רגילה לזה שאני עושה דברים מוזרים. אפילו צירפתי לקבוצה את אחי הגדול, שגדל כאן כל חייו, ואנחנו נהנים בטירוף. לי זה גם מזכיר את ארצות הברית, שקצת חסרה לי".
נאום המצווה נגמר. מתתיהו, ג'יהאד, אייל, פאבל, מתוקו, נתן, סיף אריאל ומוחמד מסתדרים שוב על הקו, ועוד משחק מתחיל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם