הנער שנותר משותק אחרי הפיגוע ב"ברנוער" הפך לתלמיד מצטיין
יוני בוקס, שנפצע קשה בפיגוע ב"ברנוער" לפני כשלוש שנים, לקח את עצמו בידיים: הוא חזר ללימודים וסיים את השנה כתלמיד מצטיין. עכשיו הוא גם מככב בסרט על הפציעה שלו, שיוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים. ויש לו 2 חלומות גדולים: להיות דוגמן, וללכת
כשמחנכת הכיתה התקשרה לביתו של יוני בוקס, יומיים לפני סיום שנת הלימודים, והודיעה לו שהוא מקבל תעודת הצטיינות בלימודים, הוא סירב להאמין. "למרות שידעתי שיש לי ציונים טובים מאוד במבחנים, לא האמנתי", מודה בוקס. "מרוב שאני רגיל לכישלונות ולא נתנו לי סיכוי, אז גם כשזה קרה - זה נראה היה לא אמיתי".
אחרי שנתיים של נתק מחברים, ממערכת החינוך ומכל דבר שמח המייצג את העולם שמחוץ לארבע קירות חדרו, שב בוקס, בעקבות ראיון שהתקיים עימו ב"זמן חיפה" וב-nrg מקומי לפני שנה, לספסל הלימודים. מנהלת תיכון עירוני א' בתיה בראונר נעתרה לפנייה, והחליטה לשלב אותו בבית ספרה. השבוע הוא הוכיח לה שההחלטה להשקיע בו השתלמה.
מאז חזר למסגרת לימודית, הכל נפתח בפניו הוא אומר. לא רק רכישת השכלה, חברים חדשים אוהבים ותומכים, עיסוק בפעילות ספורטיבית המתאימה למגבלות שלו, אלא אפילו רישיון נהיגה, עליו הוא עובד בחודשים
כעת, לאחר שהוכיח שהוא מסוגל להגיע להישגים נאים בלימודים, הוא מקווה להגשים את חלומו הישן. "אם לא לרקוד", הוא אומר, ומביט בעצב על רגליו הספונות בתוך כיסא הגלגלים, "אז לפחות לדגמן". החלום שלו הוא שלאחר שיסיים את מסגרת הלימודים, שמבחינתו היא תנאי מחייב, ילמד עיצוב אופנה, על מנת שיוכל לדגמן את מה שיצר ועיצב בעצמו.
השבוע החל את חופשת הקיץ, וכמו מרבית בני גילו, הוא מקווה להעביר אותה בין השאר, עם חברים בחוף הים וכמובן איך לא, בהמון שעות שינה.
"אני חולם לפעמים שתפסו את הרוצח, שביצע את הפיגוע בבר נוער. אני מצליח לראות את העמוד הראשון של העיתון, ואת התמונה של הרוצח מרוחה על כל השער, אבל לצערי אני לא רואה את הפנים שלו, כי הן מכוסות. זה חוזר אליי שוב ושוב. אני מקווה שהוא באמת ייתפס, על מנת שיישב בכלא כל חייו".
מאז היום בו נפצע אנוש, במוצאי שבת לפני שלוש שנים בדיוק, לפני היציאה לחופשת הקיץ של כיתה ט', עבר בוקס ניתוחים וטיפולים רבים, ועדיין עובר תהליך ארוך של שיקום. אך הוא אינו מוותר לרגע.
"מה שהיה הכי קשה, שפתאום הבנתי שיש כללים שאני צריך לפעול לפיהם. כעת אני מאושר שהחלטתי לנסות ולחזור ללימודים".
מתי ידעת שתקבל תעודת הצטיינות?
"יומיים לפני סוף שנת הלימודים התקשרה אליי המחנכת, ואמרה שקיבלתי הצטיינות בלימודים. הצטערתי מאוד, מכיוון שבאותו ערב הייתה הפרמיירה לסרט שעשו עליי בתל אביב. למרות שלא הייתי בטקס, קיבלתי את תעודת ההצטיינות ביום שלמחרת, וזה עדיין היה מרגש מאוד".
במה עוסק הסרט, ואיך נולד הרעיון לעשות אותו?
"שלוש תלמידות תיכון במגמת תקשורת מרמת השרון, אשר שמעו על מקרה הפציעה שלי, פנו אליי בבקשה לעשות עליי סרט. בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון, מכיוון שרציתי לשים מאחור את המקרה ולהתקדם הלאה. אבל הן לא ויתרו, ושאלו אותי מה החלום שלי.
"סיפרתי להן שאני רוצה מאוד לדגמן. בתגובה יזמה אמא של אחת הבנות יום צילומים בתל אביב, שם הלבישו אותי, איפרו אותי, וצילמו אותי מחוץ לכיסא הגלגלים, כשכל זה מתועד בצילומים. לאחר מכן השתכנעתי להמשיך איתן.
"הן הגיעו לחיפה, צילמו אותי עושה פיזיותרפיה, ומנסה לצעוד באמצעות הליכון מחוץ לכסא הגלגלים. אפילו איך אני שוחה בבריכה. הסרט מתחיל בקטע ריקוד שלי שצולם לפני הפציעה כמובן, מלווה אותי בפעילות היום יום שלי, המאבק במגבלות ומסתיים באיך אני היום".
מה אתה מצפה שיקרה כעת?
"הסרט כפי שכבר ציינתי, זכה בתחרות ברמת השרון, ויוקרן השבוע בפסטיבל הסרטים בירושלים. אני מצפה שגם עיריית חיפה תקרין אותו במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, שייערך בסוכות. אני מאוד מקווה שאנשי מקצוע מתחום הפרסום יצפו בסרט, ויחליטו לפנות אליי לדגמן עבורם. בינתיים שלחתי קורות חיים ותמונות לסוכני דוגמנים, אך לצערי אף אחד לא חזר אליי".
בדיעבד אתה מרגיש חסך על השנים בהן לא היית בבית ספר?
"אני חש פספוס גדול. יכולתי לחזור ללימודים כבר בשנה שאחרי הפציעה, ובזבזתי זמן יקר בבית בלי לעשות כלום. אני מאוד רוצה לסיים 12 שנות לימוד, להוציא תעודת בגרות ולהמשיך הלאה בחיים".
יש תובנה שהגעת אליה בעקבות המקרה?
"רק עכשיו אני מתחיל להבין, שהחיים זה לא רק משחק".
למה אתה מתכוון?
"עד שהגעתי לבית הספר, הכל היה מבחינתי בצחוק. כלום לא נעשה ברצינות, או מתוך מחשבה מעמיקה. לא חשבתי על עתיד. לא איך יראו חיי בלי לימודים, לא על כלום. עכשיו אני מבין מה נדרש גם ממני על מנת להצליח".
בוקס מבקש לנצל את הבמה, ולהודות למנהלת בית הספר, בתיה בראונר, שנתנה לו את ההזדמנות, "ונלחמת על כל מה שקשור אליי. אני מבטיח לא לאכזב אותה, ולהגיע גם לתעודת בגרות. היא הראשונה שהאמינה בי, והעניקה לי הזדמנות שכזו, עם המון תמיכה ואהבה אין סופית".
"יוני קיבל את תעודת ההצטיינות כי הגיע לו, ולא משום סיבה אחרת", מדגישה בראונר. "הוא הוכיח שהוא מסוגל, ויש לו יכולות טובות מאוד בלימודים".
לאחר שהיה סגור בחדר קטן, בין ארבע קירות, כשנתיים מיום פציעתו בגילאים הכי משמעותיים לנער - 14.5-16.5, הוא שוב יוצא מדי בוקר לבית הספר, נפגש עם חברים ומשתתף כמעט בכל המטלות של בני הכיתה. "
השלב הראשון היה להחזיר אותו לשגרת בית הספר", מספרת בראונר. "אני, והצוות שעובד לצידי, שבלעדיהם לא יכול היה יוני להגיע להישג אליו הגיע, מאמינים באורח חיים בלהכיל, אחרת לא ניתן היה לעשות זאת. אם לא הייתי יודעת שיש לי צוות כזה שמאפשר את ההכלה הזו - כל זה לא היה קורה".
"הלימודים לא היו החלק הקשה בסיפור. כל מה שהיה סביב הבירוקרטיה והשגת התקציבים, הם שמתישים לפעמים. אני שמחה שיכולנו להעניק לו את המיטב, ואת כל מה שהוא היה זקוק לו באופן מיידי".
לבראונר יש שם בחיפה, כמי שמקבלת תלמידים חלשים ובעייתיים לבית הספר, ומצליחה לשלב אותם כולם בכיתות הלימוד, ואף להביא אותם להצלחות שכאלה. "אומץ חינוכי שמתבסס על הצוות שאיתי", ממשיכה בראונר להצטנע.
"ידעתי שבהיבט החינוכי זו לא תהיה בעיה, ואני יודעת שהוא יסיים 12 שנות לימוד. אזמין אתכם לטקס קבלת תעודת הבגרות שלו. הצעד הנוסף שהוא לא פחות חשוב הוא הפן החברתי, שגם כאן הצלחנו מאוד בזכות התלמידים הנהדרים שיש לי, ושנרתמו גם למשימה. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות, וסייעו לו להשתלב בחיי בית הספר. התלמידים הוכיחו, לא פחות מהצוות החינוכי, בגרות ואכפתיות".
יש לך תכנית לימוד מיוחדת עבורו, שהרי הוא בעוד מספר חודשים יהיה בן 18?
"למרות שיש לו עוד שנתיים לסיים את בית הספר, כבר השנה אני מתכננת להגיש אותו בכמה מקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ליחידה אחת לבגרות, על מנת שיתקדם. יש לו את היכולות".
מה החוויה הכי מרגשת שחווית השנה בבית הספר?
"הכי מרגש אותי להיזכר, איך הכיתה שלי התגבשה והתאחדה לקראת היציאה לטיול לירושלים, והתעקשו שאני אצא איתם. למרות הקושי הרב, למרות הנפילות שלי כמה פעמים מכיסא הגלגלים - הם היו איתי לאורך כל הטיול, וכלום לא עצר בעדי מלשמוח עם הכיתה ולהרגיש שאני כמו כולם. הם לא נותנים לי להרגיש אפילו לרגע, שאני חריג".
במהלך הטיול ביקרה הכיתה גם בכותל המערבי, ובוקס טמן פתק, בו ביקש לחזור ללכת, "אך לצערי בינתיים זה לא קרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם