המסע אחרי העבר המשפחתי הנסתר הפך לספר
כמעט לאורך כל תקופת חייה, לא ידעה פנינה נדיבי דבר על עברה ועל עברם של הוריה. בעקבות עבודת שורשים שנתבקש בנה להכין לבית הספר, היא החליטה לקחת את חברתה הטובה, הסופרת כרמלה סרנגה, ולצאת למסע אל ההיסטוריה של משפחתה, וגילתה סודות מפתיעים. את כולם היא פורשת בספר חדש שהוציאה: "פפי"
לכאורה, זהו עוד סיפור מצמרר על אותה מלחמה נוראית, מלחמת העולם השנייה, שגבתה אינספור קורבנות. זהו סיפור על שני צעירים יהודים, ששרדו את זוועות השואה, נישאו והביאו אל העולם שני ילדים ברומניה של אחרי המלחמה: בן בשם שרלי ובת בשם פנינה.
החיים באירופה של אותם ימים היו קשים מאוד. האב נעצר פעמים רבות בחשד למסחר בשוק השחור, והאם, שנותרה לבדה, נאלצה למסור את בתה הקטנה, בסך הכל בגיל שנה וחצי, לידי אישה זרה, בתחנת רכבת, כדי שתטפל בה. הבן, שרלי, שנשאר עם האם, העביר את ילדותו ברחובות. רק לאחר שחרורו של האב מהכלא, הוא אסף את הילדה הקטנה, ולקח את כל בני משפחתו לישראל.
במרוצת השנים, גדלה פנינה הילדה, השתקעה באשקלון, התחתנה והביאה לעולם ילדים משל עצמה. אבל למרות זאת, הרגישה לאורך כל השנים חסרת שורשים, ולא הבינה למה.
כמו בבתים רבים שהם דור שני לשואה, גם במשפחתם היה קשר של שתיקה. החיים שלפני העלייה לארץ נעלמו בעזרת מנגנון משומן של הדחקה. היא לא ידעה על ההיסטוריה שלה ברומניה, על אביה, על אמה, על האישה שגידלה אותה.
אולי ההסתרה הייתה הדבר הנכון לעשות בעת ההיא, כיוון שפנינה גדלה, מגיל חמש, כילדת מעברות מאושרת מאשקלון. "זאת הייתה אשקלון בלי היכל תרבות וגם בלי מדרכות", היא נזכרת. "הוריי ניהלו מכבסה בשכונת עתיקות ואנחנו גדלנו בעיר עם השמש והים. ידענו שאסור לנו לשאול שאלות על
אבל התחושה של אובדן ההיסטוריה העיקה עליה. ככל שעברו יותר שנים, הבינה פנינה שחלק ענק חסר בפאזל של קורות חייה. לאחר שהתחתנה, המועקה רק גדלה. "עובד, בעלי, הוא ירושלמי", היא מסבירה.
"וירושלמים הם עם גאה, עם סיפורים על הילדות, ההורים, העבר. מתוך הסיפורים והשיחות איתו הבנתי שלי אין עבר. עובד זיהה את החסך שלי, וכל הזמן אמר לי 'אני לא מבין למה את לא נוסעת לרומניה? למה את לא מחפשת את העבר שלך?'. אבל אני ידעתי שאין לי שם אף אחד. ונשארתי עם אותה תחושה: עקורה, בלי בסיס, בלי עבר".
פנינה החליטה שהפעם הגיע הזמן לצאת למסע השורשים שלה, ויהי מה. כדי שלנצח יישאר תיעוד של הממצאים שאליהם תגיע, החליטה לכתוב את סיפורה בספר, ולהוציא אותו אל האור. היא פנתה לחברתה, ד"ר כרמלה סרנגה, מרצה לספרות במכללה האקדמית אשקלון, שהסכימה להצטרף אליה למסע. "ידעתי שמסע כזה יכול לסגור מעגל עבור פנינה ולהביא אותה להרבה שלווה פנימית", אומרת סרנגה.
"חשיבות נוספת היא ההנצחה של היהודים במלחמה, והיומן הוא עדות שביד ושם יודעים להעריך ולצרף לארכיון. עם השנים אנחנו מרגישים את הפיחות הנורא שנעשה בזיכרון השואה, את השימוש הציני בה, ולאחרונה גם את הוונדליזם ביד ושם.
"הסיפור של פנינה, מעבר להיותו סיפור אישי מרגש ומצמרר, הוא סיפור של יהדות רומניה, שחלק ממנה נספה בשואה וחלק ממנה עלה ארצה וחווה את חבלי הקליטה הקשים. פנינה היא דור שלישי לניצולי שואה, והעובדה שהסיפור חי ופועם בה כל כך יכול להסביר את החשיבות הגדולה של ההנצחה".
פנינה, למה החלטת לספר הכל בספר?
"הדבר הראשון שעשיתי לפני שיצאתי עם כרמלה למסע התחקיר היה לשאול את בני המשפחה אם הם מוכנים לחשיפה. אחרי שקיבלתי מהם אישור יצאתי עם כרמלה, שבינתיים הפכה לבת משפחה, למסע. כשגילינו מעשי זוועה מאותה מלחמה, כרמלה בכתה יחד איתי ואחר כך השתמשה בכישרונה המופלא לתאר את הסיפורים האלה. בתהליך התחקיר והכתיבה של הספר היומן שמצאנו היה זה שהוביל לחשיפת סודות המשפחה, גם אמא שלי הייתה בעלת סודות, ובתהליך הבנתי כמה קשים ואומללים היו חייו של אחי ואיזה גיבור הוא".
איך עוברת עלייך התקופה הנוכחית, לאחר הוצאת הספר?
"לאורך כל השבוע האחרון, אני לא מפסיקה לבכות. אני מתרגשת, וכל שיחה קלה מביאה אותי לידי דמעות. כרמלה אומרת שזה טבעי והתגובות שאני שומעת ברחוב מאנשים שעוצרים אותי מחממות לי את הלב. אני מקווה שבעקבות הספר שלי יחליטו עוד אנשים לפתוח את הצוהר לעברם ולגלות את השורשים שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם