איך הפכה נינט מכוכבת מדורי הרכילות ליקירת הברנז'ה?
2009: התקשורת מגחכת על תדמית הרוקרית המזויפת של נינט טייב והיא נתפסת כתל-אביבית מתאמצת. 2012: הברנז'ה מחבקת את נינט, ומבקרי המוזיקה מתלהבים מהיוצרת האמיצה והאותנטית. איך זה קרה?
(רותם מימון, "עכבר העיר", ספטמבר 2009)
"האלבום החדש לא נשמע עוד כמו ניסיון להוכיח משהו לעולם. מדובר בתוצר בועט של מסע ארוך, כנה וכואב... חשוב לשבח את נינט על הבחירה האמיצה ללכת עם האמת שלה עד הסוף".
(מיכאל לכיש, נענע 10, יוני 2012)
שני הקטעים האלה מסכמים כנראה את סיפור האהבה-שנאה של התקשורת והברנז'ה עם נינט טייב. בעוד שנינט מודל 2009 הייתה בעיניהם מתלהבת, מתאמצת ומלאת פוזה, נינט מודל 2012 היא בעיניהם אמנית אמיתית ולא מתפשרת.
מה גרם לשינוי? מדוע עכשיו מוכנים כולם לקנות את התדמית שיש שיטענו - נינט מנסה למכור כבר שנים? ואיך הפכה מי שייצגה את סלבריטאות האינסטנט ליקירת הברנז'ה וחביבת מבקרי המוזיקה?
>> איך הפכה הדיווה של ישראל לאייטם שולי בחדשות הבידור?
>> נינט חוזרת לבאר שבע כדי לעשות תיקון
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
הסיפור של נינט, תופעה תרבותית חריגה בממדיה, מוכר לכולם. הנרטיב, למי ששהה בעשור האחרון באיי הפנינה: ילדה טובה קריית גת, בעלת קול אדיר, פורצת בסערה לחיינו ב"כוכב נולד" הראשון, הופכת למאמי הלאומית, עושה דיאטה, מככבת במדורי הרכילות, מופיעה בפסטיגלים, מוציאה אלבום בכורה בהפקת אביב גפן, מגלחת את הראש בקמפיין לחברת סלולר תמורת מיליון שקל, ואז - תפנית בעלילה: היא בועטת בתדמית שממנה התפרנסה יפה ומחליטה שהיא רוצה להיות רוקרית.
השינוי קורה כמעט מיד ונינט מאמצת כל קלישאת רוק אפשרית: את השירה הצלולה היא מחליפה למשהו שיכול להישמע כצעקות; חוברת ללהקת רוקפור ולמוזיקאים נחשבים אחרים, ובהם שלום חנוך; לומדת לנגן על גיטרה; על ראשה מופיעות תסרוקות מוזרות וסגנון הלבוש משתנה באחת (בעזרת סטייליסט, כמובן) והיא מתחילה ללבוש שחור מכף רגל ועד לק.
אלא שהיא עצמה הייתה בערך האדם היחיד שלקח ברצינות את התדמית החדשה. קהל המעריצים, שהמבוגרים שבו היו כנראה בני 12, נטש; חובבי הרוק סירבו לצרוך מוזיקה שהיוצרת שלה הפכה כבר מזמן למוצר ממוסחר ומיוחצן; והעיתונאים והברנז'ה התל-אביבית פקפקו בפוזה החדשה.
התוצאה? "קומוניקטיבי", האלבום השני שהוציאה נינט והראשון בגלגול הנוכחי שלה, לא ממש הצליח, ובמסגרת הופעתה בפסטיבל ערד עם שירי האלבום אפילו זכתה לקריאות בוז. המבקרים אמנם פרגנו על האומץ, אבל רבים גיחכו על רוח הזיוף והחיקוי שנשבה ממנו. "האם אתם מאמינים לנינט?" נכתב בביקורת על האלבום באתר "נענע 10". "אולי היה קל יותר להאמין לה, לו הבחירה הסגנונית הזו לא הייתה מלווה, כבעבר, בסטיילינג מוקפד כל כך, שכולל הפעם ניטים עדכניים, שיער פרוע והרבה יותר מדי שחור".
דוגמה נוספת מבין רבות היא ביקורתו של רועי בהריר, מבקר המוזיקה של "מעריב", שניסח זאת כך: "נינט היא זמרת עם קול עצום ובלי קול פנימי בכלל, שנודדת בין זהויות מושאלות (באלבום הקודם היא הייתה אביב גפן, עכשיו היא רוקפור)".
נינט, מנגד, המשיכה לצעוק שהיא רוקרית, שהולכת "עם האמת שלה", כאחרונת מתמודדי הישרדות. "אני מרגישה משהו שבא מהפאקינג קרביים שלי ומי שלא מאמין - פאק! אל תאמינו! אני לא הולכת לעבור כל בית ולשכנע שזו אני האמיתית", היא אמרה בריאיון ל-mako בדצמבר 2010. "אני מאמינה שהאמת מנצחת - זה נשמע קלישאה, אבל על הזין שלי... כשזה אמיתי והליבה אמיתית, אז פאק דה רסט".
>> נינט מממשת את הפוטנציאל: ביקורת על האלבום החדש
>> צפו: מאחורי הקלעים של הקלטת האלבום החדש
>> איך היה במופע השקת האלבום החדש?
>> נינט ברדיו הקצה: לא כיוונתי לפלייליסטים
חברת הילדות של נינט, מאיה בצלאל, שהשתתפה בתוכניות טלוויזיה כמו "טינופת" ו"המצעד 7.0" בערוץ הבידור הישראלי, מסתייגת מההתייחסות המופרזת לשינוי התדמיתי. "אני חייבת להגיד שהתקשורת אוהבת לצייר את השינוי באופן מוגזם", היא אומרת השבוע. "הגיע הזמן להבהיר: היא תמיד אהבה רוקנ'רול, מילדות. היא הייתה שומעת אביב גפן, קרנבריז, היהודים. הדבר היחיד שהיא שמעה מהז'אנר המזרחי היה עמיר בניון. צריך גם לזכור שהיא בחרה ב'כוכב נולד' לשיר שיר של היהודים כשכמעט לא הכירו אותם".
לא צריך להגזים. היהודים פעלו זמן רב לפני שנינט שרה אותם.
"כן, הם היו קיימים, אבל תיזכרי, תחפשי בארכיונים, לא מאוד הכירו אותם עד שנינט עשתה את 'קח אותי'", אומרת בצלאל ומתעלמת מהעובדה שכבר ב-1999, ארבע שנים לפני שנינט הגיחה אל חיינו, החזיקו היהודים בתואר "להקת השנה" במצעד השנתי של גלי צה"ל ובתקליט זהב על אלבומם הראשון "מציאות נפרדת".
אחרי שבהתחלה זוהתה כ"מאמי" מקריית גת הכתיב השינוי התדמיתי של נינט גם מה שנראה כניסיון להיות תל-אביבית. היא כמובן עברה לגור בעיר (אחרי "כוכב נולד"), וקשה לראות אותה גרה במקום אחר, ונראתה במקומות כמו ה"קנטינה" ברוטשילד, מעוז ברנז'ה מובהק.
אמנים כמו אסף אמדורסקי, יובל שרף ורמי הויברגר מאוד מזוהים עם ה"תל-אביביות", ורובם מתגוררים במרכז העיר ומתניידים בה על אופניים. מנגד, ישנם סלבס שגרים בתל אביב, בדרך כלל בשכונות הצפון או במגדלים, אך לעולם לא ייחשבו "תל-אביבים" כמו ציון ברוך ואייל גולן.
במידה רבה נינט שייכת יותר לקבוצה השנייה: היא מתגוררת בשכונת אזורי חן היוקרתית, מתניידת בעיר במכונית ומתעקשת להחנות את רכבה באדום-לבן פעמים רבות. נוכח המציאות הזו ניסיונה של נינט להיות "תל-אביבית" נראה בעיני רבים כמתאמץ וכידוע, אין דבר פחות מגניב ותל-אביבי מאשר להתאמץ להיות כזה.
אלא שבשנים האחרונות משהו השתנה. היא החלה להסתובב עם ה-BFF שלומי שבן ויובל שרף, והתחברה עם רוקרים תל-אביבים כגלעד כהנא ורונה קינן. עם או בלי קשר, עיתונאי הבידור החלו להפגין כלפיה יחס אוהד יותר ויותר.
"עם השנים נינט התחילה לחייך אלינו העיתונאים בחיבה וסבלנות, מה שלא היה בעבר", מסבירה כתבת הבידור של "מעריב" מיקי לוין. "זה כנראה משפיע לא מעט על שיקוליהם רגע לפני החלטה גורלית על דינו של האלבום החדש ולתחושה שלהם שהסטייל החדש שלה לא נראה כמו שינוי קוסמטי למטרות רייטינג".
במקביל , לפני כשלושה שבועות הודתה חברת הילדות בצלאל בריאיון ל"סגנון" שהקשר בינה לבין נינט הוא כבר לא מה שהיה. "זה לא שאנחנו לא חברות", היא אמרה, "אבל החיים שלה היום, את פחות תראי אותי בהם, ה'אברקסס', 'הפיקוק', המקומות של הברנז'ה, אלה לא המקומות שלי".
בשיחה איתה בשבוע שעבר היא דווקא מסנגרת על השינוי שעברה נינט: "נינט נהייתה יותר תל-אביבית כי היא בן אדם שמתחבר למקום שהיא נמצאת בו. היא אוהבת את תל אביב, היא לא צריכה להישאר שגרירת קריית גת כל החיים".
נקודת ציון נוספת המעידה על קבלתה על ידי הברנז'ה היא הבחירה של עורכי המגזין התל-אביבי "טיים אאוט" להוציא לפני שלושה שבועות גיליון מיוחד בעריכת נינט, כבוד שהיה שמור בעבר לאושיות עירוניות כגון ננה שרייר, אתגר קרת, ירון לונדון ועברי לידר. תכני המגזין, כפי שהסבירה במאמר העורכת שכתבה, עסקו במוזיקה, סקס ומוות.
"בחרנו בנינט כי היא מסקרנת אותנו", מסביר ל"זמן תל אביב" עורך "טיים אאוט" איתי ולדמן. "ברמה האישית, אני מאמין לה. יש בה משהו מאוד אינדיווידואליסטי, היא הולכת על מה שהיא מאמינה בו בכל הכוח, וזה ראוי להערכה".
אתה חושב שלפני ארבע שנים הייתם נותנים לה להיות עורכת אורחת?
"כנראה שלא. אני חושב שלא היא ולא אנחנו היינו בשלים לכך. אנחנו אולי היינו יותר מדי עם האצבע בתחת והיא הייתה בתחילת המסע הנוכחי שלה - כשעדיין לא היינו בטוחים אם אנחנו מאמינים לה, אם הכניסה שלה לרוקנ'רול ול'מגניבות' תל-אביבית היא אמיתית או סתם גחמה או סיבוב של יחסי ציבור.
"אני חושב שגם היא באותה תקופה פחות ספרה אותנו... נראה לי שהמקור לחיבוק הזה של הברנז'ה הוא שגם הציניים שבמבקרים השתכנעו באמיתות הכוונות שלה, וכשאדם הוא אמיתי אתה צריך להיות חתיכת מניאק כדי לא לתת לו חיבוק".
בשנים האחרונות היא הספיקה גם לככב כשחקנית קולנוע בסרט "קירות" וכשחקנית תאטרון במחזה "אביב מתעורר". על שני התפקידים זכתה לביקורות מפרגנות למדי.
אבל את הגושפנקא הסופית לחיבוק מהברנז'ה קיבלה נינט בחודש האחרון, מאז הוציאה את אלבומה השלישי Sympathetic Nervous System, שכולו באנגלית. מבקרי המוזיקה, בקונצנזוס נדיר, מתחרים ביניהם מי יזכה אותה ביותר סופרלטיבים.
"נינט מודל 2012 היא רוקסטארית זועמת ובועטת" (וואלה!); "הרוק מת? נינט וחבריה מחיים אותו" (ynet); "כשהיא עושה אהבה עם המיקרופון וזועקת את מילות השירים (הטובים ברובם) שכתבה בעצמה, אין בררה אלא להאמין לה" ("עכבר העיר").
אז מה בעצם קרה שם? הרי נינט היא עדיין נינט: מגה סלב, שמתחזקת זוגיות מתוקשרת עם יהודה לוי, משתתפת בקמפיין ל"דלתא", עמוסת מניירות של רוקרית, מככבת במדורי הרכילות יותר מאשר במדורי התרבות, כשמאחוריה מכונה משומנת של יחסי ציבור, משהו שיוצרי "אינדי" - כפי שאחד המבקרים הגדיר אותה - יכולים רק לחלום עליו. ובכל זאת, קשה למצוא היום מישהו שמפקפק באותנטיות שלה.
"זה כבר לא משנה אם היא רק פוזה או שזו האמת", מנסה להסביר רועי בהריר, שכאמור בעבר ביקר את חוסר הזהות שלה. "היום יש קבלה וסבלנות כלפי זיוף וחיקוי, שיכולים להיות משכנעים. אפשר לקחת כדוגמה את ליידי גאגא, שמעתיקה מנגינות אחת לאחת ממדונה, ומצליחה".
"היחס כלפיה נבע מפלצנות ברנז'אית", מוסיף שדרן רדיו תל אביב עמרי רונן. "היא עברה דרך ונחשפה בשנים האחרונות לדברים שעיתונאים שגדלו בתל אביב מכירים מגיל צעיר כמו בוב דילן וג'ף באקלי. ואז הם רואים פתאום מישהי שבאה מבחוץ, מעולם אחר, ואומרים 'מה היא מנסה להתהדר בנוצות איכותיות?' פתאום הבינו שהיא פה והיא סגרה את הפער של הידע המוזיקלי, ובסוף הברנז'ה הבינה שאין פה שום משחק או תחפושת".
והעובדה שהיא ממשיכה לשחק גם בעולם המסחרי והיחצני לא פוגמת בתדמית הרוקרית?
"להפך, החלום שלנו, בתקשורת, זה שמישהו שאוהב דברים איכותיים יוביל קמפיינים ודעת קהל, ככה נרגיש ששכנענו את אנשי המיינסטרים. אני לא רוצה להסתכסך עם אף אחד, אבל אפשר לומר שיותר אנשים שומעים את ג'ף באקלי בזכות נינט מאשר בזכות איתי ולדמן".
גם יואב קוטנר מסכים שאין במסחריות של המותג "נינט טייב" פגיעה באותנטיות שלה. "הגישה שלפיה אמן צריך לסבול כדי ליצור היא נאיבית. היא מנצלת את הכסף שיש לה ולוקחת צ'אנס, שהוא יותר נועז משל אמנים צעירים אחרים כי לזמרת חדשה, שאף אחד לא מכיר, אין מה להפסיד, אבל לנינט יש הרבה מה להפסיד. אני לא אומר שאני אוהב כל דבר שהיא עושה, אבל אני חושב שהיא עושה חיפוש אמיתי, יש לה טעם טוב והיא עושה דברים שאני מעריך. אני לא חושב שהיא גיטריסטית גדולה אבל היא למדה, היא לא עושה בושות, בתור סינגר סונגרייטר היא בסדר גמור".
לצד אלה יש גם מבקרים מוזיקליים שמודים שהם עדיין מתקשים להפריד בין הפרסונה הסלבריטאית של נינט לזו המוזיקלית. "יש משהו בקריירה שלה שלא קשור לפרסונה שלה?" שואל גיא טנא, מבקר מוזיקה בגלי צה"ל ובאתר "חבית הדגים". "ההתעניינות בנינט היא לא מפני שהיא זמרת משובחת, אלא בגלל כל החבילה, שכוללת גם מדורי רכילות וסיפור אישי. אני מעריך את נינט כזמרת, אבל אם מתייחסים אליה כיוצרת, יש הרבה מאוד סינגר סונגרייטרים בשנה-שנתיים האחרונות שהוציאו אלבומים, שחלק לא קטן מהם אינו נופל מהאלבום של נינט.
"מבחינה טקסטואלית, יש פה יומרנות. מאוד קשה לי לשמוע בשיר '27', שהיא שרה ממרומי 27 שנותיה, על מאיסה בחיים ועל כיוונים מאוד-מאוד אפלים, וזה כאשר אני יודע שהחיים שלה הם חלום ליוצרות צעירות שלא זכו ברולטות האלה של החיים כמו שנינט זכתה. שמעתי את הדיסק, אבל פשוט לא השתכנעתי. אני מעריך אותה על הרצון, על התשוקה לרוק, אבל אני חושב שזה לפעמים נשמע קצת מאומץ".
אז מה קרה? איך כמעט כל המבקרים יוצאים מגדרם כדי לפרגן לה
"אולי נוצר כדור שלג תקשורתי שהקשה על מבקרים לכתוב משהו ביקורתי וחד, נוצרה קונסטלציה שמקובל יותר לפרגן לה. האקט של לעשות אלבום רוק באנגלית, שמופק באנגליה על ידי מפיק ממדרגה הראשונה, נותן תחושה של מטמורפוזה. מבקרים אוהבים שאמנים משתנים וכנראה שזה השפיע על הפרגון לדיסק. עם זאת, בסופו של דבר זה עניין של טעם".
מנהלתה האישית של נינט, רותם ואחניש, מסכימה כי אכן חל שינוי ביח ס הברנז'ה אל הזמרת. "ברור, מרגישים את זה. רק חבל שהחיבוק התקשורתי לא הגיע לפני זה", אומרת ואחניש, המקורבת לנינט.
את יכולה להבין למה לא האמינו לה?
"קשה לי להסתכל מבחוץ ובכנות, קשה לי להבין איך אפשר לא להאמין לה. אני מאמינה שראו את השינוי כניסיון יחצני, תדמיתי, שייעלם כשהוא לא יצליח. העובדה שהוא לא נעלם הביאה את החיבוק. היא לא התפשרה, היא לא עשתה דווקא. היופי בנינט הוא שהיא מצליחה למשוך את כל התקשורת כי עם זה שהיא עושה מוזיקה אלטרנטיבית, יש לה עדיין פרסונה של כוכבת - כריזמה, מראה ואישיות של כוכבת".
היא לא מרגישה שהיא צריכה לבחור בין להמשיך לשחק ביחסי ציבור וקמפיינים לבין לטפח את דמות הרוקרית שלה?
"היא לא משחקת ביחסי ציבור. אי אפשר להתקיים כלכלית מהמוזיקה שהיא עושה, זה העולם האכזר, והיא צריכה לממן את הדברים האלה. אז היא משחקת, עושה קמפיין, אבל בוחרת את זה בפינצטה, זה חייב להיות חלק מהדרך שלה.
"גם את הקמפיין של 'דלתא' היא הסכימה לעשות רק כי הם אמרו שהם רוצים את נינט הבועטת וכי היא לא תהיה רק פרזנטורית, אלא גם תערוך את הפלייליסט בחנויות ותשים אינדי ורוק ישראלי. והיא עדיין מקבלת ריקושטים על הדברים האלה יותר מכל אמן אחר".
וכשמפקפקים באותנטיות שלה, איך היא מרגישה עם זה?
"אי אפשר להגיד שזה לא השפיע עליה. התדמית שלה היא לא מה שהניע אותה להיות מגניבה, ולכן היה לה קשה כשאמרו לה שהיא לא אמיתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם