שנה למחאה: יוצרי "30 שקל לשעה" מסכמים עונה
בני הזוג יוסי מדמוני ורותי בורנשטיין, התסריטאי והשחקנית הראשית של הסדרה המדוברת "30 שקל לשעה", מסכמים עונה ראשונה מצליחה, מדברים על העבודה המשותפת ומסבירים למה רשות השידור היא הבמה הכי מתאימה לתוכנית על עובדות קבלן מנוצלות
שתי בנותיהם בבית צמוד קרקע בקריית שלום בתל אביב - אבל נראה שרק עכשיו, כשהסדרה שלהם יורדת מהמסך, מתחילים יוסי מדמוני ורותי בורנשטיין לדבר ביניהם על היצירה המשותפת.
"אחרי שהוחלט שרותי תשחק את הדמות הראשית, כתבתי לה דיאלוגים של רותי, דברים אמיתיים שהיא אומרת בחיים, כי התפקיד שלי כתסריטאי זה לעזור לאדם לשים את עצמו בדמות", אומר מדמוני על התפקיד שכתב לאשתו בסדרה חביבת המבקרים "30 שקל לשעה", שבשבוע שעבר שודר הפרק האחרון בעונה הראשונה (והאחרונה?) שלה בערוץ הראשון.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
>> המנקות באונ' בן גוריון לא מוכנות להמשיך לספוג ולשתוק
>> ביקורת: חבל ש"30 שקל לשעה" נקברה בערוץ 1
>> עבדים מודרניים: האנשים שלוהקו לסדרה
"אני דווקא מרגישה שהדמות שלי נורא שונה ממני", אומרת בורנשטיין, ועל פניה מבט מופתע. "בסדרה אני צריכה להתמודד עם החשש שהבת שלי רצחה, וזה הכי רחוק ממני בעולם. לדמות באמת קשה, היא בחוסר אונים מוחלט, ואני לא יכולה לדמיין מצב כזה". "אז את בעצם סותרת אותי?" צוחק מדמוני. בורנשטיין: "אני בטוחה שבדברים מסוימים ניסית, אבל הדמות הזאת מאוד רחוקה ממני".
מפגש סיכום הסדרה עם השניים רצוף בדיאלוגים קטנים כאלה, שמשרטטים דיוקן מפתיע של זוגיות בין שני אמנים שמשאירים את העבודה על הפרויקט המשותף מחוץ לקשר. מדמוני בהתחלה בכלל לא חשב שאשתו תשחק בתפקיד ראשי בסדרה. כשהבימאים שרי עזוז ודוד אופק הזמינו אותה
"אנחנו כמעט ובכלל לא עובדים ביחד, ויותר מרגישים צורך לעשות הפרדת כוחות בעניין הזה. גם ככה הכול מעורבב בחיים, אז את העבודה משאירים בחוץ", אומרת בורנשטיין.
"לדעתי, אנחנו פשוט לא בשלים לעבודה יחד, ברצינות", אומר מדמוני. "אולי בעתיד נהיה, אבל בינתיים זו לא אופציה".
30 שקל לשעה" נולדה בראשם של מדמוני, אופק וחיים שריר לפני כעשור, בימים שבהם השניים הראשונים עבדו יחד על "בת ים ניו יורק", ומנקה של חברת קבלן הייתה מגניבה להם עוגיות מחדר ההנהלה של אולפני JCS בשעות הקטנות של הלילה. הרעיון התפתח לתיאור העלילה של שלוש מנקות - אחת רוסיה, אחת פלסטינית ואחת ישראלית מזרחית - שעובדות דרך חברת קבלן בקומות שונות של אותו בניין המשרת חברת הפקות ועריכה. כשהחברה מודיעה על פיטוריהן והחלפתן בתאילנדיות, השלוש מחליטות להתאגד ומגישות הצעה נגדית להנהלת אולפני העריכה, הצעה נמוכה יותר מזו של חברת הקבלן, ועדיין מכניסה לכל אחת מהן משכורת גבוהה יותר.
עד הפרק השמיני והאחרון, ששודר ביום שני שעבר, מספיקות השלוש להפוך ממנוצלות למנצלות של עובדות נוספות שמצטרפות אליהן. בחודשיים שבהם שודרה הסדרה היא זכתה לרייטינג גבוה יחסית לערוץ הראשון ולשבחי המבקרים. במבט לאחור, מדמוני (45) ובורנשטיין (40) אינם פוסלים את האפשרות שהמחאה החברתית – שפרצה ממש בזמן הצילומים שנה שעברה, והרבה אחרי שמלאכת הכתיבה הסתיימה – נתנה להם רוח גבית. אפילו שיר הפתיחה של הסדרה, שחוזה מהפכה חברתית עתידית בישראל, נשמע אחרת כיום, במלאות שנה להקמת האוהל הראשון ברוטשילד.
"במבט לאחור המחאה הפכה את הסדרה מיצירה של מדע בדיוני – שנכתבה בהשראת 'הקפיטל' של מרקס, האוונגליונים הנוצריים, וקולנוע הריאליזם הבריטי של קן לוקאץ' - למשהו שנראה לגמרי הגיוני ואפשרי במציאות של הארץ", אומר מדמוני. "ברור שברמה המהותית שום דבר לא השתנה, והניצול של עובדי קבלן כאזרחים מסוג ב' התחיל עוד בתחילת שנות ה-90, אבל עכשיו המציאות הפוליטית נותנת למה שאני אומר גושפנקא. אני הייתי ארבע שנים יו"ר איגוד התסריטאים, אז אני מאמין שההתאגדות באמת מובילה להישגים, והמחאה רק מחזקת את זה. כמובן שהיא גם עשתה לסדרה יחסי ציבור טובים".
"אנחנו חיים בעידן ציני ואירוני מאוד, ואני אישית לא האמנתי שמשהו כמו מה שקורה בסדרה יכול לקרות פה, אבל המחאה גרמה לי להאמין", מוסיפה בורנשטיין. "היא ריגשה אותי, נתנה לי תקווה. כמובן שבסוף הסדרה הן בעצמן מתחילות לנצל את הבחורה הנוספת, אבל זה חלק מהאמירה שאין דבר כזה שהחלשים הם טובים והחזקים רעים. העולם יותר מורכב מזה".
כמה ביקורות שיבחו את הסדרה, אבל תקפו את הבחירה לשדר אותה בערוץ 1, שלא זוכה לרייטינג גבוה, שסובל מעודף ביורוקרטיה וסרבול, שגרר אתכם בוועדות שש שנים עד תחילת הצילומים, ושחתך את הסדרה מ-13 פרקים לשמונה. עכשיו שהכול נגמר, איך אתם מרגישים עם הבחירה?
מדמוני: "איזה בחירה? הערוץ הראשון הוא הערוץ היחיד שיכול לשדר כזה דבר. ניסינו להגיש את זה לערוץ 2, לכבלים , ללוויין - אף אחד לא רצה להתעסק עם סדרה על שלוש נשים שמנקות שירותים כי אלה לא האנשים שהטלוויזיה אוהבת להתעסק איתם. במובן הזה זו האכסניה הטבעית. נכון שהערוץ הראשון הוא לא יעיל, וזה לא בושה להגיד, אבל מה האפשרויות? או לתת את זה לערוץ הציבורי, שזה המנדט הטבעי שלו לשדר כאלה דברים, או להגיד 'אני לא אוהב את איך שהם עובדים, אז אני לא אקרין בכלל'. ברור שמי שרוצה שיראו דברים שלו יבחר באפשרות הראשונה".
אתה חושב שגם אחרי פרוץ המחאה הערוצים המסחריים לא היו רוצים את זה?
"בעיקר אחרי המחאה. לקח לערוצים המסחריים קצת זמן להתעשת אחרי התמיכה במחאה בהתחלה. בכל מצב כזה התודעה של העיתונאי היא לא זו של הבעלים של אמצעי התקשורת, כך שיש עשר דקות שבהן העיתונאים משפריצים דברים מהתודעה שלהם, ואז התודעה של הבעלים מחלחלת למטה עד שהפתח נסגר. ככה אני מבין את איך שהדברים האלה עובדים. לאורך זמן אם המחאה פגעה להם בפרסום, ופועלת נגד תרבות הצריכה ושליטת הטייקונים - אז למה להם להביא תכנים כאלה?
"אגב, בתוך שנה ערוץ 1, שנשאר המקום היחיד לתכנים האלה, יהיה מאוד שונה. הוא מחויב להוציא 50 מיליון שקל על דרמה, ואם זה יקרה זה עשוי להיות ערוץ פשוט מקסים. אני מאוד מקווה שייתנו לנו להמשיך לעונה שנייה, יש כבר חומרים כתובים לכמה פרקים, ועשויים להיות גם כמה מהפכים בעלילה".
מאז סוף הצילומים ממשיכים השניים לעבוד על פרויקטים אחרים, עדיין בנפרד. מדמוני עורך בימים אלה סרט בכיכובו של אלון אבוטבול בשם "מקום בגן עדן", שמציג 40 שנות יחסים של אב ובן.
בורנשטיין מתחילה לראשונה לכתוב בעצמה סדרה שתעסוק בשתי נשים, "אתיופית ו... לא אתיופית", כהגדרתה , ומתכננת לכתוב ולשחק בהצגת ילדים. "אחרי שנים בלהקות תובעניות כמו הקאמרי והחאן מעניין אותי עכשיו לעבוד לבד", היא אומרת. "אולי זה חלק מההזדהות שלי עם הדמות של עובדת הקבלן - החוויה של שחקנית שתלויה בתאטרון ומרגישה קצת חוסר אונים מולו, ועכשיו רוצה עצמאות".
מלבד הביקורות החיוביות בעיתונים, אתם מקבלים תגובות על הסדרה מעובדי קבלן?
מדמוני: "יו"ר איגוד המנקות באוניברסיטת בן-גוריון התקשרה אליי, אמרה לי כל הכבוד. היא אמרה שאמנם לא היה לה זמן לצפות בזה, אבל שכולם אצלם דיברו על זה, ושזה חשוב להן. חוץ מזה, הזמינו אותי לאחרונה לדבר בכנס עובדי קבלן של 'כוח לעובדים', כך שאני מקווה שלסדרה תהיה השפעה גם מחוץ לטלוויזיה".
קרוב למועד חגיגות הקרנת הבכורה של הפרק הראשון, לפני כחודשיים, נחשפו חברי צוות ההפקה של "30 שקל לשעה" לטרגדיה בלתי צפויה. בכמה מהפרקים נאלצת המשת"פית אמל (סמירה סרייה) לישון כחסרת בית מתחת לגשר התחנה המרכזית בתל אביב, שם היא מפתחת מערכת יחסים ייחודית עם חסר בית בשם גרישה.
כמו רבים אחרים בסדרה, גם גרישה אינו שחקן. הוא חסר בית אמיתי, סשה שמו, שצוות הליהוק מצא בראשון לציון. כשניסו אנשי ההפקה לאתר את סשה ולהזמינו להקרנת הבכורה - התברר שהוא מת מקור על ספסל בגן ציבורי זמן מה לפני כן.
"הגענו לסשה, שאף אחד לא יודע את שם המשפחה שלו, כשהוא היה גר במחסן בראשון תמורת שמירה על המקום", משחזר הבמאי דוד אופק. "עשינו לו את האודישן במחסן, והיו לו אז בעיות אלכוהול קשות, אם כי מצבו הבריאותי היה סביר. עד שהתחילו הצילומים בעל הבית נפטר ממנו, ומצאנו אותו על ספסל בפארק. הוא היה מגיע שיכור לצילומים או שלא הגיע והיינו צריכים לחפש אותו, ובין הצילומים סיפר לנו את סיפור חייו.
"הוא נשוי ויש לו שני ילדים, ובעבר לקה בהלם קרב בצבא הרוסי כשלחם בצ'צ'ניה. הם החליטו לבוא לארץ בתקווה לקבל טיפול רפואי טוב יותר, אבל זה לא קרה ומשבר ההגירה רק דרדר אותו למצב שלא היה יכול להישאר בבית. כך הוא הגיע לרחוב וניתק קשר עם המשפחה. מאוד קיווינו שבעקבות שידור הסדרה המשפחה תיצור קשר, אבל כשהלכנו לחפש אותו חסר בית אחר אמר שהוא קפא על הספסל באחד מלילות החורף".
קשה היה לאשש בימים האחרונים את מותו של סשה בעזרת המשטרה ומד"א, אולם היעלמותו היא ללא ספק תעלומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם