הצדדים המפתיעים באישיותו של עד המדינה בפרשת הולילנד
אחרי שאמינותו של משה טלנסקי פוררה עד דק, פרק נוסף בסיפור החיים המרתק של ש"ד, עד המדינה בפרשת "הולילנד" מגלה צדדים נוספים באישיותו - כאלה שיכולים לשרת את ההגנה ואת התביעה
- עד המדינה: נתתי 2.5 מיליון ש' ללופוליאנסקי
- עד המדינה: "העברתי לאולמרט 1.5 מיליון"
- עד המדינה: ידענו שביושר לא נשיג את השטח הרצוי
מדובר בכותב מרגש, שמתאר היטב את הנרטיב היהודי-ישראלי. את הפרק הראשון שלו, העוסק בשואה, כבר העלה על הכתב בחוג המשפחה; את הפרק השני, על דמות המאכר הווירטואוז של מפלצת הולילנד, הוא מסוגל לכתוב באותה פרטנות חושפנית.
תוצאה הסופית תהיה עלילת העל של השורד שעבר את השואה, ושעסקי המעטפות של לופו ואהוד והבוכהלטריה של הקומבינה בלשכה של שולה קטנים עליו. במקביל כדאי לעורכי הדין המלומדים מטעם ההגנה לעיין בספרו; אין זה עד שראוי לגחך עליו, אלא לקטן חרוץ של זיכרונות המסוגל לתיעוד פרטני, שיש בו גם מימד של חשיפה רגשית ואתית.
קשה להתעלם מן העובדה שבאותו זמן שעסק בשיחוד נמרץ של בכירי העירייה, שקע ש"ד במקביל בשחזור אינטנסיבי לא פחות של זיכרונות השואה בפרק הפורמטיבי בביוגרפיה שלו. במבט מסכם לאחור דומה כאילו האיש יוצא מפרק אחד, שהוא מתעד בו תקופה קשה בגולה, ונכנס לפרק שני, שהוא שב ומגולל בו את מהלכי ההישרדות הכלכלית של מי שניתן לתיאור כאשף המאכריות בעיר הקודש.
בשני השלבים בולטת הנטייה החוזרת שלו לתיעוד - מה שניתן להגדיר כנקודת המשיק בין הביוגרפיה האישית להיסטוריה היהודית, הישראלית והירושלמית. הפרק הראשון דרמטי וגורלי, ועם זאת תפקידו של העד בפרק
דומה כי זהו אדם המבקש בכל מאודו להעיד על דבר מה חריג ומרעיש, והעדות אמורה לחלצו מתחושת בדידות קיומית, אך במקביל היא כמו מקבעת אותו בעמדת נבדל קיצונית. מצד אחד יש בו צורך כפייתי לתעד, להעלות זיכרונות ולהיצמד לפרטים לבל ילכו לאיבוד, ומצד אחר, תעוקת הבדידות עלולה למשוך אותו לעולם פרטי ונעול של דמיונות; צד אחד עשוי לשרת את התביעה במשפט, האחר יכול לשמש את ההגנה.
עיון בביוגרפיה מגלה אדם שמצליח לשרוד במצבים קיצוניים של עקה קיומית, בדידות וניכור. קרבות ההישרדות הקשים שחווה בשואה עשויים לחזור בהווייתו הנפשית גם בפרק הישראלי בשלבים המאוחרים של חייו.
דווקא מתוך כך ניכר אצלו צורך שלא ניתן להתעלם ממנו לשבור מוסכמות חיצוניות של מכובדות ושל דברים שראוי ומקובל לומר, ורצון לחשוף את אחורי הקלעים של הקיום האמיתי, גם אם הוא אוצר מתחמי צל של מבוכה והדחקה.
זהו אדם המסוגל למהלך שברמה ההצהרתית נדמה כ"תמות נפשי עם פלשתים" או כהודאה בהיותו סדומי בסדום, אך מהנקודה הארכימדית הזאת הוא מסוגל להפוך את התמונה, לצאת בדמות השורד האמיתי האחרון ולחשוף את תהומות השחיתות, שהוא עצמו היה רק בבחינת בורג תאב חיים במרתפה. העדות הכפולה שלו - זו הביוגרפית הכתובה, הנוגעת לשואה ומונצחת ב"סיפורים וזיכרונות", וזו המשפטית שבעל פה הנוגעת למדינת היהודים - מכילה צירוף של יסוד הישרדותי, לצד רצון לחשיפה מוסרית.
בספרו הביוגרפי הממוקד בפרק הפורמטיבי בחייו הוא מעיד על רצונו להציב לצאצאיו משהו שיוכלו להזדהות עמו. מדובר במחבר המתורגל בקרבות הישרדות שנערכים במצבים רחוקים מנסיבות אתיות נורמטיביות, מצבים שעלולים לכפות על כל מי שמשתתף בהם התנהלות בלתי מוסרית בעליל - ועם זאת, עצם העדות מכילה דבר מה מרגש שיש בו כדי לטהר.
ש"ד מתגלה בספרו כמחבר רב תחומי רגשני בפרוזה ובשירה; בשעה שהוא משחד את ראש הוועדה המחוזית בעירייה, הוא מתפייט בשירים על זקנתו ומותיר את צוואתו הרוחנית לצאצאיו. עד המדינה, יליד צ'רנוביץ שבאוקראינה, היה בן ארבע כשמשפחתו גורשה למחנה הריכוז בציבילובקה,
טרנסדנייסטריה. בתום מסע נורא ברכבת הגיעה המשפחה למחנה שש"ד איבד בו את אמו סופי ואת אחיו הרברט. האח, שהרעיב עצמו מצער על מות האם, מת בגיל תשע. ש"ד נותר מקובע בעמדה של יתום נצחי, ומתוך כך נצמד בכל נימי נפשו לאביו ונותר קשור אליו לעד.
קרבות ההישרדות בשואה כללו חיטוט בבגדים ובחפצים שנותרו ליד גופות יהודים שנקברו בשלג, וכל מה שניתן היה להסיר מהם נמכר לאיכרים בסחר חליפין תמורת מצרכי מזון בסיסיים. מי שהתאמן בקטנותו במחיצת אביו על המסלול ההישרדותי הקשוח הזה, אינו עשוי להתרגש יתר על המידה משיחוד נינוח וצדקני יחסית של איש כלופו.
זיכרונו של הילד בן החמש שימר בפרטנות מרשימה את הווי החיים במחנה ואת הגיחות המסוכנות לציד תפוחים מעבר לגדר. רק קסמו האישי של הילד הקטן, שידע לחייך מול החייל הרומני שנייה לפני שהוצא להורג, אפשר לו לשרוד. הוא נותר עם שלוש צלקות לרוחב הגב ועם אלרגיה לתפוחים, שכמעט עלו לו בחייו.
עיון בזיכרונות השואה של ש"ד מגלה דמות של שורד מובהק, המעצב לו מוסר משל עצמו בהתאם לנסיבות. מות אברום חברו לאחר שנתפס גונב מזון מעורר בו סיוטים. התעמרות של חיל רומני בקטין ורציחתו לנגד עיניו מעוררת בו דחף בלתי נשלט לנשוך את זרועו של הרשע, והוא מצדו כמעט מרסק אותו.
הזהויות המקובעות והחלוקות השגורות לשחור-לבן, לטובים ולרעים, אינן עובדות בסיטואציות הללו; הסרן פופסקו, אנטישמי רצחני שאינו בדיוק מחסידי אומות העולם, חולף במקרה בזירת התקרית ומציל את הילד הנשכן. ואילו פרידה, אהובתו היהודייה של הסרן, שחולצה על ידו מבית בושת, מתאבדת לאחר שאהובה מוצא להורג בידי הרוסים. הללו משחררים את המחנה, אך הורגים בקרב את קצין האס~אס הטוב - אוברסט נאכטינגל, שש"ד ואביו חייבים לו את חייהם ואת שארית צלם האנוש שלהם.
ספר הזיכרונות מצליח לשבור את השבלונות החלודות של נרטיב השואה; מפקד יחידת הוואפן אס~אס הוא הצדיק היחיד בסדום, המתגלה כאדם המסוגל להתמלא רחמים ואולי גם כרחמן מטבעו. "אנו עם חולה", הוא מודה בעדות מצמררת, "אנו פוחדים מהכול ומכולם. אנו רוצחים והורסים מחמת הפחד... אנו פוחדים מכל דבר חי, מכל דבר המתקיים מחוץ להישג ידנו, ואפילו מכל מה ששונה מאתנו. מחלתנו היא מחלה מסתורית. יותר מכול אנו פוחדים מפני החלשים... פחדנו הופך אותנו לרוצחים".
לקראת הכניעה הגרמנית הוא חש שמצבם אבוד. "התנהגנו כאטילה וג'ינגיס חאן. הפרנו כל הסכם, כל חוק אנושי". נאכטינגל היה המחסום האחרון שהפריד בין היהודים ששרדו למוות. במפגש האחרון ביניהם אמר לו האב: "תודה שהנך נותן לנו את החיים", והקצין השיב: "אני מקווה מאוד". בגיל צעיר קלט ש"ד שהמחנות של הטובים והרעים אינם ערוכים על פי חלוקות ברורות של זהויות לאומיות מוגדרות היטב.
עד המדינה, שכונה "התמנון התימהוני" והפך למעין מאכר וירטואוז של עסקים שחורים, עבר עוד שלב חניכה חשוב כאשר עבד למימון לימודיו כשומר במוסד פסיכיאטרי שהגיעו אליו ניצולים מעורערים ממחנה יאמפול. "איך זה שאתה זוכר את כל מה שהוא סיפר לך", שאל הפסיכיאטר כאשר ש"ד גולל את סיפורו של ידיד המשפחה, ניצול מנותק קשר ששקע בדיכאון אובדני.
"כמעט מדי ערב היה חוזר ומספר לי את שקרה. לכשתגדל אמר, 'ספר לעולם את שעוללו הרומנים והגרמנים'", השיב. כבר בשלב המוקדם הזה בחייו הוא מסתמן כעד נחוש, שאין לזלזל כלל בזיכרונו ובדחף המפעם בו למסור עדות, גם אם הדברים קשים ומביכים וגם אם הוא עצמו אינו בהכרח בחזקת צדיק תמים.
הצירוף של השורד בעל התושייה הכלכלית עבר לו בירושה מאביו, ששב בתום המלחמה עם בנו אל בית המשפחה הנטוש בצ'רנוביץ והצליח לחלץ ממנו את המטמון שהותיר שם. פטירתו של האב, שהיה הדמות הדומיננטית בחייו, בשנת 1987, הותירה את ש"ד במצב של בדידות תהומית כרונית, כמי שסוחב על גבו את זיכרונות השואה מבלעדי האיש היחיד שהיה לצדו לאורך כל הדרך.
ש"ד מתגלה בביוגרפיה שלו כאספן של עזרי הישרדות ושל פרטי זיכרון וכאדם שאינו נעדר רגישות פיוטית ואתית. הוא מתאהב בסייח יתום ("'אנא, אבא, אל תיתן לו למות', התחננתי. 'אני מבטיח לדאוג לו'"), והוא נזכר בציפורים המרהיבות של אוקראינה.
לכאורה, על פי חזון התקומה הלאומית, ש"ד היה אמור להגיע אל המנוחה והנחלה במדינת היהודים. אלא שתחושת האחרות המהותית שלו, החוזרת בשיריו כמין מנטרה פרטית במילים "בודד, בודד, בודד" ובאיזו אובססיה קיבעונית של צורך בהישרדות, הופכים אותו ליוצא דופן נצחי. "לא מתערב בין הבריות/ ללא שמחת ילדות וחיים/ ולא נכנס לתלם", הוא כותב. העברית נשמעת לו שפה מוזרה, תנועת הנוער מעוותת, השירים המזרח אירופיים פרי מורשת מלאכותית מומצאת. הילד מ"שארית הפליטה" נותר דחוי, בלתי משתלב בחברת הנוער, מסתגר בעולם דמיוני הרמטי.
הפרק האחרון בספר מוקדש לעלילותיו הרומנטיות של הדוד ארתור שפר, הצונח על ש"ד ואביו באביב שנת 1957, מגיח כעוג מלך הבשן ממונית החונה במפתיע ליד הבית בשיכון ותיקים בבת ים. אביו של עד המדינה הבטיח כי בנישואיו השניים ייוותר ש"ד בנו היחיד ואת הבטחתו קיים, אלא שעתה נוסף למשפחה אחי האם החורגת פרופ' שפר - רווק מרשים ורך לבב, המורה לו שלא להיות אידיאליסט המבקש להביא אושר לאנושות ולא להאמין לאיש, ובמיוחד לא לאלה המציגים עצמם כידידים.
הדוד, רופא מצליח, נוהג לבלות חופשות מסתוריות תכופות במינכן. בתשובה לשאלה מה יש לו לחפש שם הוא משיב: "אני אוהב את התרבות שלהם". דמותו של הדוד חושפת את תערובת הזהויות האינטימית והמתעתעת בסיפור זיכרונות השואה של ש"ד.
שלושה ימים לאחר שובו מהחופשה האחרונה במינכן נמצא הדוד מת במיטתו, כשלידו חפיסה ריקה של כדורי שינה. מתברר שהתאבד לאחר שגילה כי לקה בסרטן ריאות, ואולם בלווייתו היוצאת מחדר המתים של איכילוב מתגלות במפתיע שבע מאהבות חשאיות. הבולטת בהן מזדהה כברונית אלסי פון ברתולומאו ריכטר, וזו נחשפת כמאהבת הגרמנייה הראשית וכאם בתו לורנה.
עד כאן סיפור משפחתי מפתיע, אלא שבהמשך מתברר שהוא אוצר גם סיפור שואה מהסוג שאינו מסופר במסכתות הזיכרון של בתי הספר. הברונית אלסי הייתה זוגתו של גוסטב ריכטר, מי שנשלח לשגרירות הגרמנית בבוקרשט כיועץ לענייני יהודים במחלקת הגסטאפו שנוהלה בידי אייכמן.
גוסטב היה אנטישמי מושבע, גבר דו~מיני שהשביע את תאוותו בנהגו~מאהבו שהסיע אותו בשטחים הכבושים טעוני הטיהור מהיהודים. ריכטר נצטווה לדווח לאייכמן על התקדמותו בפתרון הסופי של הבעיה המטרידה, וגילה השתדלות בסיוע אנשי "משמר הברזל" של הפאשיסטים הרומנים.
הברונית אלסי זוגתו, בתו של גנרל בדימוס ובעל תואר אצולה העובר בירושה, גילתה מצדה בהצתה מאוחרת ששודכה לאיש גס רוח שעניינו הרומנטי בה מוגבל. היא החלה לתכנן גט, אלא שאז, בעקבות דימום פנימי מתמשך, הגיעה למרפאתו של פרופ' שפר - רופא הנשים שנחשב לרומיאו של בוקרשט, "הגבר שנשים משתגעות אחריו".
הוא היה יהודי וקשיש דיו כדי להיות אביה, אך כשנגע באיבריה המוצנעים חוותה אורגזמה. כשערך לה בדיקה חוזרת לפני הניתוח להסרת הציסטה בצוואר הרחם חוותה אביונה נוספת מכוח מגע הפלא. אלסי הפכה למאהבת של הגניקולוג, שנודע כאיש סודן של נשות החברה הגבוהה, והשניים "נהנו מהשתוללות אינטימית מענגת מכל סוג ומין". כשנכנסה להיריון הציע הפרופסור לבצע הפלה.
"אם ייוודע הדבר לבעלך", אמר לה, "יוציא את שנינו להורג", אבל היא התעקשה לשמור על העובר. גוסטב היה נושא באוזניה נאומים נלהבים על טיהור רומניה מיהודים. הברונית ניצלה את התלהבותו כדי להשקותו לשוכרה ואז "החלה מפשיטה אותו... והצליחה לגלגלו עליה, כשהיא פושקת רגליה תחתיו... חיבקה אותו חזק ולחשה: Oh, mein libeling, oh, oh, oh!".
בבוקר, משהחל מתפכח, שכנעה אותו שבלילה התגלו בו תעצומות און של קזנובה: "לא ידעתי אילו כוחות גלומים בך. גמרת שלוש-ארבע פעמים". האיש המוחמא היה משוכנע כי זרע תשוקתו הוא שניטע ברחמה, והברונית אלסי הכינה אותו לקראת הלידה המיוחלת. מאחורי הקלעים הדליפה לידיעת ראשי הקהילה היהודית את תכנית הפתרון המתרגשת עליהם בניצוחו של בעלה, ואלה הפעילו שדולה לדחיית הגזירה. הממשל הרומני אף השתעשע בתכנית להשיג כופר נכבד בתמורה לאישור על הגירת היהודים.
"מה אכפת לכם אם היהודים ייסעו לפלסטינה", שאלה אלסי את גוסטב בעלה, אך זה נותר נחוש בדעתו שמקומם במחנה הריכוז בבלזץ, שכן אייכמן כבר ביצע את כל הסידורים. הברונית שבה למינכן, התגרשה וגידלה את לורנה, ובתום המלחמה התחדש הקשר עם הדוד ארתור. גוסטב הפך לפרנואידי לאחר לכידת אייכמן. באביב 1982, בזמן עלעול בעיתון בעת ביקור בגרמניה, גילה ש"ד כי הוא הורשע בסיוע לגירוש יהודי רומניה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם