ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

ציירי הפה ממעון הנכים הפכו לכוכבים בינלאומיים

הם משותקים בכל גופם, מתקשים לתקשר ולא מסוגלים לנוע. זה לא מנע מרונית עזר, מריאל ארבטמן ויפה בוזגלו, דיירים במעון הנכים בנתניה, להפוך לציירי פה וליהנות מהכרה בינלאומית. מנהל המעון: "מדובר בגיבורי המין האנושי"

הציורים שלהם זוכים להערכה אמנותית רבה, הם מפרסמים את יצירותיהם ברחבי העולם ונהנים מהכרה בינלאומית. להצלחה הזאת זכו רונית עזר, מריאל ארבטמן ויפה בוזגלו, תושבי נתניה, למרות שהם סובלים משיתוק מוחין בדרגה קשה ואינם מסוגלים להזיז כמעט את ידיהם ורגליהם.

את הציורים שלהם הם מציירים באמצעות הפה ולא מוכנים לתת לנכות לנצח אותם, וכנגד כל הסיכויים מצליחים להגשים את עצמם דרך עשרות הציורים שציירו בשנים האחרונות.

"אנחנו מרגישים גיבורים", אומרת עזר (47), שגופה הצנום מסגיר מייד את מגבלותיה הגופניות. "מי שרואה אותנו מבחוץ חושב שאנחנו מנוטרלים לגמרי. נכון שאני לא יכולה לבד לעשות הרבה דברים, כמו להתקלח או לאכול לבד, אבל דווקא הציור מוכיח שאני עדיין מסוגלת לתרום לעולם הזה".

ארבטמן, עזר ובוזגלו מתגוררים במעון הנכים בשכונת רמת-ידין (דורה) בנתניה. עזר היא היחידה שמסוגלת לדבר ולתקשר בקלות. ארבטמן ובוזגלו זקוקים לסיוע של דיתה גולדשטיין, העוסקת בשיקום באמנות.

מריאל מצייר בעיקר פרחים מכל מיני סוגים. "הציורים שלו עוצרי נשימה וזה מחמם את הלב", אומרת גולדשטיין. "הוא מחפה על הנכות שלו באמצעות לסת מאוד חזקה. כשהוא מחזיק את המכחול בפה פשוט אי אפשר להוציא לו אותו משם".

לדבריה, למרות השיתוק ומוגבלותו הקשה הפה של ארבטמן כל כך חזק, שהוא מצליח אפילו לשחק

פינג פונג ולהשיט סירות מנוע ומפרש. "את הכול הוא עושה בעזרת הפה והלסת".

גולדשטיין היא גם הפה של בוזגלו (56), זקנת השבט והנכה הקשה ביותר במעון. היא מזיזה את כסא הגלגלים האוטומטי שברשותה באמצעות נשיפת פה בלבד. למרות הקשיים עמם היא מתמודדת בחייה, כשזה נוגע לציור היא לא מוותרת על אף רגע.

"בזמן שאני מציירת אני מרגישה שאני מנצחת את כל הקשיים הגופניים", מתרגמת גולדשטיין את דבריה של בוזגלו. "להגיד שזה פשוט יהיה לא נכון, אבל מנסים בכל זאת לא להרים ידיים ולמצוא תועלת מעצמנו".

מעון הנכים בו מתגוררים השלושה קיים למעלה מ-38 שנים ומהווה בית ל-66 נכים מוגבלים בדרגות קושי גבוהות, אך כאלו המוגדרים על פי חוק כבני שיפוט, קרי אחראים למעשיהם. הדיירים סובלים, בין השאר, מ-CP (שיתוק מוחין), מחלות ניווניות, קטני קומה, עיוורון, חירשות ומגבלות נוספות.
מנהל המעון, אביאל דגן, משווה את הכישרון של דייריו לסיפור סיני עתיק.

"מספרים על סיני זקן שהסתובב עם לחם ביד אחת ופרח ביד השנייה. כששאלו אותו מדוע הוא מחזיק את שניהם, ענה: 'הלחם כדי שאוכל לחיות והפרח כדי שיהיה לי לשם מה לחיות'. לצד הצרכים הקיומיים יש צורך בחיים הללו שיהיו להם גם תכלית. אמנות ציורי הפה היא זאת שנותנת לחבר'ה שלנו תקווה וכוח בכל בוקר".

אתה מתגאה בחניכים שלך?
"גאה זה לא מילה. בשבילי הם גיבורי המין האנושי, לא פחות מכך. אנשים לא מבינים את המשמעות של חוסר יכולת טוטאלית להזיז ידיים ורגליים. ההצעה שלי היא שינסו כמה דקות ביום להסתדר ללא ידיים ורגליים ואז יבינו שהמציאות של השלישייה שלנו היא הקשה ביותר שיש. רק על כך מגיע להם שאפו ענק".

בשנים האחרונות חברים ארבטמן, עזר ובוזגלו בארגון ציירי הפה ורגל העולמי היושב בליכטנשטיין, ומפעיל למעלה מ-70 סניפים ברחבי העולם. במסגרת ההשתייכות לארגון זוכה השלישייה למלגה כלכלית סמלית בכל חודש ולפרסום יצירותיהם על גבי שלל מוצרים המועמדים למכירה (יומנים, לוחות שנה, ספלים, תחתיות לכוסות).

השבוע התבשרו השלושה על יצירות נוספות פרי עטם שנמכרו לקהל הרחב. "זו ההוכחה לכך שניצחנו", מסבירה עזר. "כשאנחנו רואים את התוצר הסופי זה נותן לנו כוח להמשיך. באים אלינו אנשים מבחוץ ולא מאמינים שאת כל הציורים הללו עשינו דרך הפה. זה מרגש אותי מאוד".

עזר מספרת כי אחרי שהבינה כי תיאלץ להסתדר מעתה רק בעזרת פיה בלבד, היא החלה לצייר: "כשהייתי צעירה יכולתי להזיז קצת את הידיים ולצייר כמו אנשים רגילים. עם השנים חלה הידרדרות במצב שלי, והבנתי שמהידיים לא תבוא לי ממש הישועה. מצאתי את עצמי יום אחד יושבת ומציירת בפה. אף אחד לא הסביר לי על כך קודם. כנראה שהייתי פשוט סקרנית".

מה יש בציורי פה שכל כך משך אותך?
"זה די פשוט. הצלחתי למצוא לעצמי יחד עם מריאל ויפה את הנישה שלי, משהו שאני יכולה להצטיין בו בלי להיזכר בכך שאני מוגבלת גופנית. מלבד העובדה שאני מאוד אוהבת לצייר, אני מקבלת בזכות זאת הרגשה שאני באמת שווה. בכלל, ציורי פה הם דבר מאוד אינדיבידואלי. הם יכולים לקחת ימים, שבועות ואפילו חודשים. אמנם לוקח לי לצייר הרבה יותר זמן מאדם רגיל, אבל כשרואים את היצירה המוגמרת קשה להבחין למי באמת שייך הציור".

השלושה מעבירים מסר חד וברור לציבור הנכים והמוגבלים: "הם צריכים להבין דבר בסיסי אחד", מסבירה עזר. "כשרוצים להשיג משהו שום דבר לא צריך לעצור אותנו, גם לא המגבלה הגופנית. נכון שיש הרבה מכשולים בדרך במיוחד לאנשים כמונו, אבל כל עוד הראש עובד כמו שצריך העתיד פתוח לחלוטין".

ומה עם הקושי הפיזי?
"הרבה יותר חשוב להסתכל פנימה אל תוך הנפש של האדם מאשר לשפוט אותו על פי מראה חיצוני. על פניו המגבלה שלנו מראה כאילו אנחנו בכלל לא מסוגלים לתפקד. הכי קל לשקוע וליפול למרה שחורה. ככה נולדנו ואין דרך לשנות זאת. החוכמה היא לדעת לצמוח כלפי מעלה ולהפיק את המיטב גם מסיטואציות כאלו. הציורים הם בהחלט מה שעוזר לנו להמשיך הלאה, דרכם אנחנו מצליחים לחיות".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...