ייאוש בוער: הסיפור מאחורי השבר הגדול של משה סילמן
האנשים שליוו בתקופה האחרונה את משה סילמן, האיש שהצית את עצמו ואת המחאה חברתית, מספרים על משברים הקשים שעבר, על ההשפלות שספג משירותי הרווחה ומשרד השיכון ובעיקר על הייאוש הגדול שהוביל למעשה הכל כך קיצוני. היום (ו') שעות אחדות לאחר פרסום הכתבה משה סילמן נפטר בבית החולים
בנימין נתניהו: מדובר בטרגדיה אישית קשה מאוד
פעילי המחאה: סילמן הוא האזרח שהמדינה הזניחה
הטרגדיה של משה סילמן שהצית עצמו במוצאי השבת שעברה בהפגנת המחאה בתל אביב הכתה גלים בכל רחבי הארץ. בעקבות זאת יצא "זמן חיפה" לצאת אל האנשים שליווי אותו בתקופה הקשה בחייו.
רק לפני שנתיים עבר משה סילמן (57) להתגורר בחיפה. הבחירה בחיים בחיפה הייתה עבורו ברירת מחדל. בשנים האחרונות עסקיו באזור המרכז קרסו והוא נאלץ לנדוד צפונה. בתוך זמן קצר הוא הפך למוכר מאוד בקרב אני "החזית החיפאית", המובילים את המחאה החברתית בעיר.
בתקופה זו הרבה סילמן לכתוב טורים ברשתות חברתיות באינטרנט. כך למשל, ב-22 לאפריל הוא כתב: "אני רוצה לספר לכם מה שעובר עליי עכשיו. הבוקר איבדתי את שיווי המשקל. למזלי, נפלתי על המיטה ולא נפגעתי. כל היום הייתה לי סחרחורת. הבוקר איבדתי לגמרי את השליטה על שיווי המשקל שלי. נסעתי לרמב"ם למיון, עשו לי פעמיים סי.טי ושללו אירוע מוחי.
"הרופאה ד"ר (השם שמור במערכת), אומרת שזה אולי בגלל האוזן ורוצה לשחרר אותי הביתה. היא אומרת שבקופת חולים יטפלו בי. אבל לא רוצים לטפל בי.. אני מפחד ללכת הביתה. אני חי לבד ואני מפחד ללכת הביתה. הם מתעקשים להוציא אותי מבית החולים ללא עזרה רפואית. הם גם מאיימים להזמין לי משטרה. כך שבמקום עזרה רפואית, אני כנראה אגיע לבית הסוהר, אז להתראות".
עד לפני כמה שנים, סילמן עמד יציב על שני רגליו. הוא ניסה לפתוח עסק של שליחויות עם משאיות שבבעלותו, אלא שהעסק קרס, סילמן מצא עצמו בבתי משפט ועם משאיותיו המעוקלות על ידי מס הכנסה.
אחר כך ניסה סילמן עוד הרפתקאה עיסקית, אחרי שייבש את חסכונות הוריו ודירתו עוקלה, הוא לווה כסף מדודתו וניסה לפתוח עסק לשיווק אדניות שקופות. גם אז העסק הזה לא הצליח להתרומם.
"מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי, השאירה אותי חסר כלום", כתב סילמן במכתב שעותקים ממנו פיזר סביבו בטרם הצית עצמו בהפגנה בתל אביב, לפני כשבוע.
אחת מהאנשים שתמכו ועזרו לסילמן וניסו להעמידו בחזרה על רגליו, הייתה הרבה הקונסרבטיבית, עידית לב, מארגון רבנים שומרי זכויות אדם. היא ליוותה אותו במאבקו מול הביטוח הלאומי ומשרד השיכון ובמלחמת ההישרדות שהוא נואש ממנה.
לב מגלה השבוע, כי המעשה הנואש לא הפתיע רבים מאלו שסבבו את סילמן, בעיקר חבריו מ"החזית החיפאית": "לכל מי שהיה עמו בקשר בשבועות האחרונים, היה ברור שהוא עומד לעשות מעשה נואש. הוא אמר מפורשות שיצית את עצמו", אומרת לב נחרצות.
"זה הלך והתחזק אצלו, לאחר שמועד פינוי הדירה, בה התגורר בעיר התחתי בחיפה הלך והתקרב. חשבתי שהצלחתי לשכנע אותו בשבת לעכב את החלטתו, אך שגיתי. זה לא שפוי לצפות ממישהו לגור ברחוב. משה היה אדם עם כבוד, גאה. הוא לא היה מוכן להיות דייר רחוב, ועל כן שילם בחייו", אומרת בכעס לב. "הוא זעק לעזרה", מספרת לב, "אך אף אחד לא הבין שאכן משה נחוש לבצע מעשה שכזה".
כיצד נוצר הקשר שלך עם משה?
"תקופה קצרה, לאחר שמאהל המחאה במרכז הכרמל חוסל, פנה אלי אחד מחברי 'החזית החיפאית', וסיפר לי שיש כאן אדם שהגיע מתל אביב וזקוק לסיוע שלי. במסגרת עבודתי ב'חזית החברתית', נגשתי אליו והצעתי את עזרתי. למרות שאני עובדת באזור חדרה - כיוון שבחיפה אין שום כתובת כזו למיצוי זכויות - נאלצתי לקחת את התיק שלו תחת המרכז בחדרה.
"מרגע זה לקחתי על עצמי, את הסיוע בטיפול מול הגופים שסגרו בפניו את הדלת, כמו הביטוח הלאומי. שם הם הכירו בו כנכה 100 אחוזים לתקופה של שנה, זאת לאחר שקיבל תשובות שליליות. הוא זכה לקצבה של 2300 שקל. לצערי הרב, סיוע בדירה לא הצלחנו להשיג מול משרד השיכון, גם לא באמצעות חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שנעתרה לסייע".
מה עם שירותי הרווחה של העירייה?
"הוא היה מוכר להם ואפילו היה עובד סוציאלי שטיפל בו. אך על פי הקריטריונים, כדי לקבל סיוע בשכר דירה מהעירייה, עליך להיות קודם דייר רחוב ורק אז תזכה לסיוע. בשלב זה הוא התגורר עדיין בדירת חבר, שנתן לו בחינם את הדירה למשך שנה, אך ביקש החל מהשבוע הבא לקבל דמי שכירות עבור הדירה, כסף שלא היה מצוי בכיסו של משה".
לפי לב, הקש ששבר את גבו של משה היה עוד סירוב שקיבל, הפעם משירותי הרווחה בחיפה, לסייע לו: "הוא ידע שבשבוע הבא הוא אמור להיזרק לרחוב. הוא חזר והדגיש שהוא לא יהיה הומלס. כל הפניות שלנו למשרד השיכון לא זכו למענה. הוא כל הזמן חזר ואמר שהוא לא יהיה דייר רחוב. הוא אדם חכם, בעל יכולות אך מאז שחלה ועבר מספר אירועים הוא לא התאושש פיזית.
"הוא עבר בכל מיני עבודות מזדמנות, עד לשלב שהבריאות בגדה בו. ביום חמישי האחרון הוא היה בלשכת הרווחה העירונית, אצל העובד הסוציאלי שטיפל בו, וביקש סיוע חירום לחודשיים, אך לא נענה בחיוב. זה כנראה היה הדבר האחרון שגרם לו לחזור לתכנית ההצתה. גם שם הוא אמר שיצית את עצמו. אני סברתי שהצלחתי לקנות עוד שבוע אצלו, אך התבדיתי".
מה הכי מכעיס אותך בסיפור הזה?
"מדינת ישראל חושבת שלעניים אין צורך בכבוד עצמי. אין דיור ציבורי וגם לא סיוע בשכר דירה. אני לא מכירה אף אדם שיכול לחיות מ2300 שקל דמי ביטוח לאומי ולשלם גם שכר דירה, תרופות והוצאות שוטפות. הסיוע היחיד שהיה לו - היו חבילות מזון. משה הוא אדם גאה עם המון כבוד עצמי.
"הוא אזרח ששילם במשך כל שנות חייו מיסים וביטוח לאומי, על מנת שאם יזדקק לסיוע כשיתבגר – הוא יזכה לו. אך המדינה הפנתה לו עורף. ברגע שחלה, הוא כבר לא יכל להמשיך לשרוד. כל עוד היה בריא, הוא שירת במילואים כל השנים, עבד בכל עבודה שמצא, ברגע שחלה לא היה לו כלום".
כל החברים שרכש לעצמו בעיר, ידעו כמו הרבה לב, שזה רק עניין של זמן עד שיקרה אסון. לפני הפגנת המחאה, לציון שנה למחאת האוהלים, החליטו חבריו ב"חזית החיפאית" לעמוד בסביבתו, בהפגנה שהייתה אמורה להתקיים בחיפה - פן יפגע בעצמו. הם כבר תיכננו תורנויות כדי לשמור עליו, שמא יעולל משהו לעצמו. אלא שאיש מהם, כולל הקרובים אליו ביותר, לא חשבו על האפשרות שסלימן יחליט ברגע האחרון להגיע דווקא לתל אביב, על מנת להצית את עצמו.
"כולנו חברים בפעילות של 'החזית החיפאית', התחברנו מאז המאהל בקיץ שעבר והפכנו לחברים טובים" מספרת יעל חברה מרכזית ב"חזית החיפאית". "משה הפך להיות חלק מהקהילה הזו. משה חווה על בשרו, כל מה שאנחנו מתריעים שיקרה. הוא זה שחווה את התפרקות מדינת הרווחה שהייתה כאן. החל מהרגע שחלה, המדינה אותה שרת כל חייו ושילם לה מיסים, לא נתנה לו שום רשת ביטחון סוציאלית. הוא היה מריר, או יותר נכון ריאליסט, לגבי התמונה שהתפתחה. אנחנו סביבו היינו תמימים מאוד", מכה על חטא יעל.
שאת שמעת ממנו איומים שיפגע בעצמו?
"כולנו שמענו, אך לא תארנו שהוא יעשה מעשה כזה. ידענו שהוא נואש. חשבנו להשגיח עליו במוצאי שבת, אבל בחלומות הכי גרועים לא חשבתי על דבר כזה. אני חלילה לא מצדיקה את המעשה, אבל לזרוק אדם חולה בגילו לרחוב, מה ציפו שיעשה? מה שמאוד חשוב לנו, זה לא להאדיר את המעשה ולא להפוך אותו לקדוש מעונה. הבחירה שלו אינה מקובלת על אף אחד מאתנו.
"אנחנו כן מבינים מאיפה היא באה, מאיזה מקום של מצוקה קשה. זו לא רק טרגדיה אישית, אלא תוצאה ישירה של מדיניות חברתית כלכלית. כולנו זקוקים לרשת ביטחון שהמדינה אמורה לספק לאזרחיה, המשלמים מיסים כל החיים. כל אחד צריך לדעת שביום שיזדקק לסיוע הזה, הוא יקבל אותו".
לאחר שכמעט נואשה, החליטה הרבה עידית לב לפנות לעזרה לאחת מחברות הכנסת הכי פעילות בחזית החברתית ובענייני הרווחה - חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. לב ביקשה מלוי לסייע לה במציאת פתרון מגורים עבור משה, מול משרד השיכון.
"כבר בחודש מרץ פעלתי מול הביטוח הלאומי ומול משרד השיכון", מספר חברת הכנסת לוי-אבקסיס. "לא הצלחתי, כיוון שאפילו לי כחברת כנסת לא השיבו לפניותיי הרבות. הבעיה החמורה היא שלא נבנה דיור ציבורי למעלה מעשור. למעלה מ-40 אלף איש ממתינים בתור, והם כולם זכאים.
"בינתיים, הילדים שלהם גדלו והפכו לבגירים חלקם, כך שאוטומטית הם נפלטים מהרשימה. המדינה מכרה 80 אלף דירות מהדיור הציבור, בסכום של 2.7 מיליארד שקלים, שהופנו כולן למטרות שונות כמו לשיפוץ משרדי ממשלה ועוד, ללא אסמכתא חוקתית משפטית. האוצר פשוט לקח את הכסף, כמו שנהוג בקופה קטנה, ובוודאי שלא השקיע אותו בדיור הציבורי.
"מלאי הדירות הלך וקטן. במדינה שלנו, רק מי שזכאי לקצבת הביטוח הלאומי, זכאי לדיור ציבורי. אלא שבפועל אין דירות לתת, וכל הזכאים נכנסים לתור של עשרות אלפי ממתינים. תנאי בסיסי לאדם, היא קורת גג. מאז שנכנסתי לתפקיד אני זועקת את זעקת הדיור הציבורי. משרד האוצר חושב שלא צריך להחזיק בדירות סוציאליות, זה כרסום ביסודות הדמוקרטיה. מעטות מהחלטות הממשלה מיושמות, הכל פיקציה, ולעיתים אני מרגישה שאני חלק מהפיקציה הזאת".
חברת הכנסת לוי- אבקסיס מגלה מה היא נאלצת לעשות בכדי לסייע לאנשים כמו משה סילמן: "לאחרונה נאלצתי להתדפק על חצרות רבנים, שיעזרו לאם חד הורית שטיפלה בילד חולה סרטן ועוד כמה ילדים, כיוון שלא היה לה ממה לשלם שכר דירה ותרופות. האישה הזו סיפרה שהבן שלה גנב חלות לשבת, כדי שיהיה על מה לברך. גם לה שירותי הרווחה לא מצאו לנכון לעזור, וזה מקומם".
לוי אבקסיס, כאמור מטפלת מזה זמן במקרה גם של משה סילמן, עם הרבה תסכול, הרבה דלתות נטרקות והרבה "לא" שהיא מקבלת מאנשי משרד השיכון והרווחה. המקרה של סילמן הביא את חברת הכנסת לחרדות נוספות, כפי שהיא מתוודה: "אחרי מה שמשה עשה, התחלתי לדאוג, אולי על שולחני נמצאות עוד פניות שזקוקות לטיפול דחוף. אלפי פניות מגיעות אלי כיו"ר ועדת השיכון. לא בכולן אני מצליחה לצערי לטפל במהירות הדרושה.
"בשיחה האחרונה שלי עם משרד השיכון בעניינו של סילמן, אמרו לי שחסרים להם מסמכים בתיק, אבל זה לא היה נכון. לקח להם הרבה זמן לתת לי תשובות. אם ככה הם מתייחסים אליי כחברת כנסת, אני לא רוצה לחשוב מה קורה לאזרח הפשוט. הייאוש גדל ומגיעים למצבים כאלה קשים".
גם אלי נחמיאס, יו"ר חברת "שקמונה" קרא השבוע למשרד השיכון לשנות את מדיניותו בעניין השיכון הציבורי. נחמיאס נפגש בתחילת השבוע עם קבוצת פעילים חברתיים בחיפה. במפגש נשאל לגבי מדיניות משרד השיכון, בהתייחס לקריטריונים להענקת דיור ציבורי.
"יש לנקוט במדיניות חדשה של שיכון ציבורי", אומר נחרצות השבוע נחמיאס ל"זמן חיפה". "כלומר, העמדת נושא השיכון הציבורי בראש סדרי העדיפויות של ממשלת ישראל. זאת, כאשר על הממשלה לחפש פתרונות מיידיים ועכשוויים לגבי אוכלוסיות גדולות, שמצד אחד זכאיות וממתינות תקופה ארוכה לקבלת דיור ציבורי. מצד שני, אוכלוסיות שבכלל נפלטות ממעגל הדיור הציבורי , עקב קריטריונים מסובכים שאינם מתאימים למציאות החברתית של שנות ה-2000".
עוד קובע אלי נחמיאס כי מניסיונו בחברת "שקמונה", רבים פונים לחברה המהווה את הזרוע הארוכה של משרד הבינוי והשיכון, לאחר שהייתה ברשותם דירה ב-40 השנים האחרונות. "הבעיה", מסביר נחמיאס, "שרבות מהמשפחות התפרקו, או התגרשו ונאלצו למכור את דירותיהם עקב חובות כבדים, או שהפסידו את דירותיהם בגלל סיבות רבות ומגוונות, כמו מימון טיפול רפואי מסובך, הימורים ובעיות ירושה .אי- אפשר לפסוק כי משפחות אלה לא יהיו זכאיות לדיור ציבורי עקב כך שהייתה להן דירה בעבר הרחוק, כפי שקרה עם משה סלימן", סיכם נחמיאס.
בניגוד לחבריו בחיפה ולכל מי שליווה אותו במאבקו, המעשה של סימן היווה הפתעה גמורה עבור בני משפחתו. בשיחה עם "זמן חיפה" טוענת אחותו של סלימן, בת ציון אלול, כי היא לא שמעה על כוונות כאלו מצידו, אפילו לא במרומז.
כעת היא אינה משה ממיטתו במחלקה לטיפול נמרץ כוויות בתל השומר, ומפנה אצבע מאשימה כלפי הרשויות, שלא טרחו לסייע לאחיה כשהיה זקוק להן. "הוא בסך הכל ביקש את מה שהגיע לו, כאזרח משלם מיסים שהיה גם בצבא".
"היינו בקשר בפעם האחרונה לפני שבועיים", משחזרת בת ציון. "הוא לא הפסיק לספר איך כל הדלתות נסגרו בפניו. זרקו אותו מכל מקום, פשוט התעללו בו".
עוד סיפרה בת ציון, שהיא ואחותם הבכורה - בת קיבוץ מעגן מיכאל המסרבת להיחשף - היו מגיעות לחיפה לעיתים קרובות, עורכות למשה קניות, מבשלות, מכבסות ומנקות לו את הבית. "ישבנו איתו בבתי קפה, שוחחנו רבות בעיקר על העוול שעוללו לו. עד לשלב שבו חלה, הוא עבד והתפרנס בכבוד. כשהיה זקוק למדינה אותה שרת עד גיל 46 בשירות מילואים, הוא נזנח".
הוא אמר ולו ברמז על כוונתו להצית עצמו?
"בשום אופן. אפילו לא ברמז. ידענו שהוא מיואש וכואב את היחס המשפיל כלפיו, אבל הוא מעולם לא הזכיר מצב שכזה. אני בטוחה שזה בגלל שהוא לא רצה ליפול לנטל על אף אחד, לא רק עלינו. הוא בסך הכל ביקש לקבל את מה שמגיע לו, כאזרח המדינה ששילם מיסים והיה בצבא".
ידעתן שהוא עומד להיזרק לרחוב?
"אני ואחותי החלטנו לשלם עבורו את שכר הדירה חצי-חצי. פשוט לצערי לא הגענו לזה. כמו שאמרתי, הוא לא רצה יותר ליפול כנטל עלינו".
מעיריית חיפה נמסר בתגובה: "משה סילמן אכן היה מטופל בשירותי הרווחה ואף קיבל עזרה בשיקום תעסוקתי ועזרה בשיכון , אך לחלק מההצעות שהוצעו לו סרב. לא ניתן לספק פרטים נוספים מסיבות של צנעת הפרט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם