השרוף: תושב ב"ש משחזר את היום בו הצית עצמו
משה סילמן לא לבד: מרדכי (חמימו) כהן, בן 63 מבאר שבע, חוזר לאותו היום לפני שמונה שנים בו מאס לגמרי במצוקה הכלכלית והצית עצמו בישיבת מועצת העירייה. כהן: "עדיף למות ולא להיות נזקק"
>> ייאוש בוער: חברים ושותפים לדרך נפרדים ממשה סילמן
משה סילמן, שהצית עצמו בהפגנת המחאה בתל אביב ונפטר אתמול (ו') מפצעיו לא היה הראשון שנקט בצעד קיצוני כל כך. השבוע (לפני פטירתו של סילמן) איתרנו בבאר שבע את מרדכי (חמימו) כהן, שהצית עצמו בישיבה של מועצת העירייה לפני כשמונה שנים, לאחר שנקלע לקשיים כלכליים והגיע לחרפת רעב.
בבוקרו של יום ראשון השבוע, הגעתי לאחד הבתים מול מרכז גילת בשכונה ד', מבנה ישן שקירותיו המתקלפים מעידים שנבנה בשנות ה-50'. בעודי מטפס לקומה השלישית, עלו המחשבות האם הוא עדיין מתגורר באותה דירה בה ביקרתי לפני 15 שנה, בעת ששימשתי עובד סוציאלי המטפל במכורים לסמים קשים.
את הדלת פתחה לנו רחל אשתו בקריאת הפתעה לאור ביקורי הבלתי צפוי. בחדר פינתי שכב מרדכי כהן, בן ה-63, אב לילדים וסב לנכדים. צלקות של אדם שהפך ללפיד חי חרותות על פניו ולאורך גופו.
בכפות ידיו, בהן חסרות כמה אצבעות, הוא אחז בטרנזיסטור של פעם והאזין בקשב רב
מלאכת הדיבור קשה עליו, הוא מתנשם בכבדות, לוקח אוויר וממשיך: "באותה תקופה, אחרי ששרפתי את עצמי, היה לי חשק למות, לא רציתי לחיות. עשיתי המון ניתוחים ולכל ניתוח שהייתי נכנס הייתי אומר לרופא 'ד"ר יובל, אני מקווה שהפעם כשתרדימו אותי אני לא אתעורר'.
"סבלתי כאבים קשים מאוד ועדיין אני סובל. אני מרגיש על הפנים בתקופה האחרונה. הרופאים גילו בעיות רפואיות נוספות ואני צריך לעבור עוד שני ניתוחים, בנוסף ל-20 הניתוחים שעברתי. אני שבור וכמעט כבר לא יוצא בחוץ. אתה רואה את המצב שלי, אני כבר לא יכול לכפתר כפתור של חולצה, לא יכול ללכת. אני מוגדר נכה 100 אחוז ועוד 50 אחוז סיעודי".
אני מתאר לי שלא קל לך הדבר, אבל בוא נחזור לאותה תקופה לפני שעשית את המעשה. "כשהפסקתי עם הסמים, אתה יודע, התנקיתי והפכתי לנורמטיבי. מצד אחד, התגאיתי בעצמי וגרמתי אושר לכל המשפחה. מצד שני, לא מצאתי עבודה. כתוצאה מזה, לא הייתה לי פרוסת לחם לאכול. המוזר הוא, שדווקא בתקופה שהתעסקתי (סחרתי) בסמים אז היה לי הרבה כסף".
במהלך שנים רבות השתמש "חמימו" בסמים, סחר בהם והיה בתוך מעגל הפשע והעבריינות. כל איש מקצוע בתחום יודע שדווקא כאשר אדם יוצא ממעגל הפשע והסמים, סוגר דלת על עברו ומתחיל חיים חדשים, אז עולות וצפות הבעיות, וזה גם מה שקרה לכהן.
"שמרתי על אורח חיים נקי ונורמטיבי, חיפשתי אז בכל כוחי אפשרות לעבוד. באותה תקופה נכנס יעקב טרנר כראש עיר חדש. במשך שבועות הלכתי לעירייה בבקשה שיכניסו אותי לעבוד במסגרת שיקום נרקומנים לשעבר.
"בזמנו לקחו אנשים כמוני שהיו עבריינים לשעבר והכניסו אותם לעבוד באגף שפ"ע (בניקיון רחובות). אמרו לי 'הגיל שלך לא מאפשר שיקבלו אותך לעבוד'. הייתי אז בן 54. ביקשתי 'אולי תתנו לי דוכן בשוק העירוני', אבל גם שם נדחיתי".
הוא מפסיק לרגע, סנטרו רוטט, והוא ממשיך: "באותה תקופה הגעתי לייאוש וחוסר מוצא. במשך חודשים ארוכים כסף לא נכנס הביתה, לא היה לנו מה לאכול. התחלתי להיכנס לחובות כספיים, החזקתי את הניקיון שלי מהסמים ואת אורח החיים הנורמטיבי בציפורניים. אגף הרווחה היה שולח לנו לפני החגים מעט מוצרי מזון וזהו. אני התביישתי ואיבדתי את הכבוד שלי והדבר הכי חשוב, עזיבת עולם הפשע עמדה בסיכון גבוה".
יום אחד, מספר כהן, בעוד הוא נתון בייאוש ובדיכאון מתמשך, הוא פגש חבר שסיפר לו כי מועצת עיריית באר שבע מתכנסת פעם בחודש לישיבה ותושבי העיר יכולים להאזין לה מיציע האורחים. "אני אודיע לך מתי הם יושבים, נלך לשם, אתה תפתח את הפה שלך ונשחק אותה", הציע החבר.
"אבל, מרוב סוטול, לא שמתי לב שהחבר הלך להזעיק עיתונאים שעדיין לא הגיעו, כששפכתי מעט נפט על כף הרגל והצתתי אותה, ומצאתי את עצמי לבד כשאני אוחז בבקבוק הנפט ביד שמאל וביד ימין אני מנסה לכבות את האש ולא מצליח. להיפך, יותר נפט נשפך מהבקבוק הפתוח והאש התחילה לעלות כלפי מעלה ושרפה לי את השיער, הפנים והגוף".
אברהם צרפתי, כדורגלן עבר, ששימש כממלא מקום יו"ר ועד עובדי העירייה, מיהר להביא מטף ולהפעילו, ובכך הצליח לכבות את האש בגופו של כהן. הוא הובהל לבית החולים ועבר סדרה ארוכה של טיפולים וניתוחים.
"התעוררתי ופתחתי את העיניים רק אחרי חודש ימים של אשפוז בטיפול נמרץ", נזכר כהן, "מאז עברתי יותר מ-20 ניתוחים. במשך חודשים ארוכים לא הייתי מסוגל לאכול מזון מוצק וגם זה דרך קשית בלבד".
אתה יכול להבין כיום יותר טוב את מה שעשית?
"אני יודע דבר אחד, אדם שמגיע לחרפת רעב ללחם והוא לא רוצה לחיות חיי פשע, עדיף לו למות ולא להיות נזקק על ידי אחרים. עדיף לדפוק כדור בראש מאשר לשרוף, כי הסבל שעברתי ואני עוד עובר כתוצאה מהכוויות לא שווה את זה.
"בזמן האחרון מדברים במדינה שרוצים להעלות את גיל הפנסיה מעבר לגיל 67, מתוך זה שאומרים שבן אדם חיי יותר שנים. זה בלוף. רק אלה שמדברים כך יכולים לחיות חיים ארוכים, אבל לא אנחנו העם הפשוט שאין לו מה לאכול ובמה לקנות תרופות. מה יודעים ראש הממשלה ושר האוצר על חיים במחסור ועוני, הם היו פעם במצב הזה"?, מסכם "חמימו" בעצב גדול.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם