אלמנת הפיגוע מתנחמת בסדנאות הצחוק
לפני ארבע שנים איבדה חיה וסרמן, תושבת אלפי מנשה, את בעלה בפיגוע טרור ביום הולדתה. למרות האבל הכבד, היא החליטה לא לוותר לשכול וחזרה לחיים באמצעות סדנאות צחוק. "כנראה שהמוות בפיגוע היה הגורל של בעלי, עם כל הצער שבכך. אני מתגעגעת אליו בכל יום שעובר יותר ויותר, אבל הייתי חייבת להמשיך הלאה"
"לכל אורך הדרך הרגשתי שהלימוד בבית הספר פשוט קטן עליי", מספרת וסרמן. "חיפשתי דרכים לפתח את עצמי ומצאתי אותם בנושאי הרוחניות, האסטרולוגיה, קריאה בכף היד לצד קריאת שפת גוף. כל אלו פשוט ריתקו אותי. התחלתי להרצות מול חוגי בית של מבוגרים. לא עבר הרבה זמן והיומן שלי פשוט התפוצץ. אנשים נורא התלהבו ואני הייתי על גג העולם".
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
אלא שדווקא בשיא פריחתה, חוותה וסרמן את הנורא מכל. אלי, בעלה זה 25 שנים, נרצח באפריל 2008 בפיגוע ירי בסמוך לאזור התעשייה ניצני עוז בו עבד, כשהתכונן לאסוף פועלים פלסטינים ליום עבודה שגרתי.
>> שני ישראלים נהרגו בפיגוע ירי ליד טול-כרם
>> "הוא לא היה אמור לעבוד, אמרתי לו שיישאר"
"מהרגע הראשון הבנתי שאלי נהרג", משחזרת וסרמן את הרגע בו קיבלה את בשורת האיוב. "באותו יום אלי קם והציע לקחת אותי לארוחת בוקר לכבוד יום הולדתי. קבענו שלאחר שיסיים כמה סידורים נצא ביחד. לאחר כשעה גלשתי באינטרנט והבנתי שהיה פיגוע. אלי לא ענה בנייד ומיד הבנתי שקרה הנורא מכל. היה בינינו הסכם שהוא חייב תמיד לענות כשהוא נמצא באזור התעשייה שם. הייתה לי תחושה רעה מהרגע הראשון. לצערי, היא התממשה. מה שהכי אירוני הוא שהפיגוע קרה ביום ההולדת שלי. כך יצא שיום ההולדת שלי הוא גם יום הרצח של בעלי".
איך מעכלים טרגדיה כזו?
"בהתחלה אי אפשר לעכל. כמו שיש את משחק הילדים 'דג מלוח' שבו צריך לקפוא במקום, כך הייתי בשעות הראשונות. הייתי סוג של מנוונת. לא הצלחתי לזוז, תוך כמה ימים הפנים שלי קיבלו גוון אפור ועברתי לתפקד על טייס אוטומטי. אוכלים וישנים כי צריך. פתאום לא הייתה תכלית לשום דבר בחיי".
בשלב מסוים הבינה וסרמן כי למרות הטרגדיה, החיים נמשכים. "הבנתי שאני חייבת להתמודד. קרה לי אסון בלתי רגיל, אבל החיים בכל זאת נמשכים. מבחורה עם הרבה אנרגיות הפכתי לכבויה והבנתי שזו פשוט לא אני".
למה הכוונה?
"אתה מכיר את משל הפיתה במקפיא? הרי ידוע שגם אחרי ששמים את הפיתה במקפיא ומוציאים אותה להפשרה היא לא משנה את המרקם או את הטעם שלה. כך גם אני, אמנם נכנסתי להקפאה ממושכת בעקבות המוות של בעלי, אבל ברגע שהחלטתי שאני חוזרת למצב של הפשרה, חזרתי להיות חיה שכולם מכירים".
טרגדיות הן לא עניין חדש במשפחת וסרמן. אביו של אלי ז"ל נפטר מהתקף לב ואילו אחיו קיפח את חייו כלוחם בהנדסה קרבית סמוך
אלי, שכל חייו נסבו סביב הטרגדיות שפקדו אותו בצעירותו, הכיר את חיה בסניף מגן דוד אדום בנתניה, שם נהגו השניים להתנדב באופן פעיל עד לגיוסם לצה"ל. "אלי תמיד התכונן לכך שיסתלק מהעולם בגיל צעיר, מה שגרם לי לחשוב ביני לבין עצמי על ההשלכות של אלמנה צעירה", מתוודה וסרמן. "החלטתי כי למרות הכול אני חייבת לחיות. זה עושה לי טוב. מקווה שאלי שומר עליי כמו שצריך מלמעלה".
וסרמן (56), שבחרה בחיים, התחילה לקבל פרופורציות אחרות עליהם. "אני מודה לאלוהים שמבחינה כלכלית אני מסודרת ולכן אני יכולה לעשות דברים שיספקו לי אושר, גם אם זה על חשבון פגישה עם עוד כמה לקוחות ועוד כמה שקלים שייכנסו לארנק".
את מאמינה באלוהים אחרי מה שקרה לך?
"אולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני מאמינה בו בלב שלם. לא שומרת תרי"ג מצוות, אבל עובדת אותו בדרכי. כמו שאני רואה את הדברים לכל אדם יש גורל. כנראה שהמוות בפיגוע היה הגורל של בעלי, עם כל הצער שבכך. אני מתגעגעת אליו בכל יום שעובר יותר ויותר, אבל הייתי חייבת להמשיך הלאה".
בשנים האחרונות החלה וסרמן להיקשר אל אוכלוסיית הקשישים ביישוב מגוריה, אלפי מנשה. "יש בי המון אמפטיה לאנשים מבוגרים עם ניסיון חיים", היא מסבירה. "אני מגיעה אליהם הביתה באופן פרטני ובעיקר מקשיבה להם, מסייעת בביורוקרטיה שלא תמיד הם מסוגלים לטפל בה ומשמש להם כתף תומכת גם ברגעים הקשים".
מה זה נותן לך?
"המון. אני מגדירה את העבודה שלי איתם כהעברה מהעולם הזה לעולם הבא. הכוונה היא לאו דווקא במובן השלילי של המילה. יש קשישים שמאסו בחיים ובמחלות חשוכות מרפא, אך מסרבים להיפרד מהעולם. לא מזמן הייתי בקשר עם אישה שלמרות שהייתה על ערש דווי נותרה בחיים, כנראה רק בגלל הדאגה לכלכלת בניה. כמובן שהחיים הם בעדיפות הראשונה, אבל אני מנסה להסביר להם שיש גם חיים ביום שאחרי. כנראה משהו פחות חומרי שלא צריך להיאחז בו".
יחד עם הסיוע לקשישי היישוב מעבירה וסרמן סדנאות צחוק לקבוצות מבוגרים שזוכות להצלחה גדולה. "ההמלצה שלי היא לצחוק רבע שעה כל יום. זה משחרר את הנפש ועושה טוב על הנשמה".
מה עם זוגיות? יש מצב לפרק ב'?
"אני בהחלט פותחת את עצמי לזוגיות חדשה, אבל לא בקטע של לחפש אלא למצוא. זה לא יהיה פשוט, אבל גם אני חייבת להמשיך הלאה. אם לא בשבילי, אז בשביל אלי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום רעננה-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם