פרידה מאגדת הקונטרבס החיפאית, אודי קז'מירסקי
בתחילת החודש הלך לעולמו נגן הקונטרבס החיפאי הוותיק, אודי קז'מירסקי, לאחר מאבק במחלת הסרטן. חבריו הרבים לדרך, תלמידים ובני משפחה נפרדים, ומספרים על האיש שהיה צנוע אך החלטי, ושאין תלמיד מחיפה והקריות שלא הכיר אותו. בשבוע הבא יערך מופע הצדעה לזכרו
"להפתעתי הייתה הודעה אחת, שהשאיר דרור בר ישראל, שאותו הכרתי מהתקופה שלי בבוסטון וגם מקיבוץ יסעור, שאמר משהו בסגנון: 'היי מורדי. החבר שלנו אודי במצב אנוש, תחזור אליי', והשאיר את הפרטים שלו, מכיוון שהוא התקשר מהמספר של אודי עצמו". כך שיחזר פרבר בשיחת סקייפ טרנס-אטלנטית, את הידיעה הראשונה שקיבל בנוגע למצבו הקשה והפתאומי של חבר נעוריו, נגן הקונטרבס החיפאי הוותיק, אודי קז'מירסקי.
"אודי ואני היינו רגילים למתוח אחד את השני כל הזמן, אבל משהו בזה לא היה נראה לי, מכיוון שבינואר האחרון איבדתי את אמי היקרה - ולא היה נראה לי סביר שאודי יצחק איתי בכל מה שקשור לעניינים האלה. הייתי נסער לחלוטין, ואף על פי שבישראל הייתה אז שעת לילה - חזרתי באובססיביות למספר שהשאיר דרור, עד שהערתי אותו". בר ישראל סיפר לפרבר על מחלת סרטן הריאות הקטלנית שתקפה את חברם המשותף, ולא הותירה לו צ'אנס של ממש. קז'מירסקי נפטר בראשון ביולי, והוא בן 56 במותו.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
קז'מירסקי גדל בקרית חיים. בגיל 16 הוא החל לנגן על גיטרה בס. שנה לאחר מכן פגש את פרבר, הצעיר ממנו בשנתיים, שכבר הספיק לגלות לפניו את רזי המוזיקה, ואף הופיע עם להקות מקומיות בחיפה ובקריות. השניים התחברו בעיקר סביב חיבתם לג'אז, לרוק וללהקות כ"מישן אורקסטרה", "קינג קרימזון" ו"ג'נסיס", כשכמובן מקומם של אושיות ג'אז כמיילס דיוויס לא נפקד.
כעבור זמן מה החלו השניים לנגן בג'אם סשנים, בעיקר בבתיהם ובדירות של אנשים אחרים, מה שנמשך לאחר מכן גם בתקופת שירותם הצבאי. כמו כן עזר פרבר לצרף את חברו החדש ללהקת "הביאליקים", בה ניגן.
כשהיה בן 21, ואחרי שלמד נגינה ומוזיקה באופן פרטי, החל קז'מירסקי ללמוד אצל מרדכי אבני נגינה על קונטרבס, ואצל רחל חיים רכש השכלה תיאורטית בתחום. זמן קצר אחר כך הפך
התקופה ההיא הותירה בצור חותם עמוק, עד כדי כך שבפרויקט "על המפה", בו מספרים מוזיקאים ישראלים על המקומות בהם גדלו, ועל איך הושפעו מהם, בחר בין השאר לספר על קז'מירסקי וטען כי "עד היום אני זוקף לזכותו את רוב מה שאני יודע".
מעבר להיכרותם הפורמלית, התיידד צור עם קז'מירסקי, ונהג להקשיב יחד איתו ועם גיטריסט בשם אופיר ללהקת "וודאר ריפורט". "כשהגעתי ללמוד מוזיקה ב'רימון', גיליתי שקיבלתי מאודי בסיס מלא להצליח שם", מספר צור. "ההשפעה שלו על היצירה המוזיקלית שלי היא משמעותית, על אף ששנות היצירה שלי הגיעו לאחר מכן".
יצא לך להתייעץ איתו בנוגע לשירים שכתבת?
"האמת שלא, מכיוון שהוא התעסק בעיקר בג'אז. אני בטוח שאם הייתי הולך לכיוון הזה, היה ממלא אותו גאווה לשמוע חומרים שלי".
עד כמה שמרת איתו על קשר לאורך השנים?
"לא היינו בקשר רצוף או יום-יומי, אבל כן ביקרתי אצלו בכל הדירות בהן הוא גר - אפילו בתקופה שלו בירושלים. תמיד התעניינתי בנוגע אליו, וגם קרה שנפגשנו באופן יזום בחיפה, יחד עם איתי רוזנברג מ'מרתף 10' - לשם הגעתי במיוחד לשמוע אותו מנגן".
"לדעתי לא היה נגן אחד בחיפה שלא עבר אצלו", קובע נחרצות ערן לוי, אחיו של השחקן ניר (נירו) לוי, ומוזיקאי מוכשר בפני עצמו. לוי למד אצל קז'מירסקי בסביבות שנת 1991, עשור אחרי צור. "הגעתי אליו דרך אורן פרנק, שלימד אותי נגינה על גיטרה. הייתי בן 15, ורציתי לדעת לכתוב תווים משמיעה. הוא כמו שאומרים כבר היה 'שועל' בזה. אני לא יכול לתאר עד כמה האיש הזה היה גדול".
מה אתה זוכר מהשיעורים אצלו?
"הוא היה אדם אכפתי מאוד, שהשקיע את כל חייו בהוראה ובנגינה. לא עניין אותו להיות כוכב. אין ספק שהוא השפיע על המון נגנים, ואני יודע בכל אופן להעיד על עצמי שקיבלתי ממנו המון".
בין לבין עבר קז'מירסקי להתגורר בתל אביב, ובמשך כשנתיים ניגן במועדוני ג'אז ובתי מלון. אחר כך נמשך אל ירושלים, לשנתיים נוספות, בהן ניגן עם הפסנתרנים אריק שטראוס ואבי אדריאן, המתופף רוני אמסלם ועוד. לחיפה חזר לאחר תקופה קצרה, אחריה הוזמן להצטרף אל "הברירה הטבעית" (1985-1987).
בהמשך גם מצא את עצמו בשלישיה המוזיקלית שליוותה את יפה ירקוני בהופעותיה ברחבי הארץ. "אודי הגיע אלינו מעולם של ג'אז, אפילו קצת רוק, וידע להשתלב בצורה נפלאה בהרכב", מספר שלמה בר. "הוא הבין וחש את הייחודיות שיש במוזיקה שלנו, ובהתאם פעל ועשה דברים יפים מאוד".
איך התרשמת ממנו?
"הוא לא היה אדם שדיבר הרבה, אבל יחד עם זה יכולת לראות שמדובר באדם חכם ואינטליגנט. מעבר לכך הוא היה אמיץ, ולא פחד להיזרק לעולמות מוזיקליים שלא ביקר בהם קודם, או שלא היה רגיל אליהם. אני זוכר אותו כמוזיקאי מדהים, עם הרבה אצילות ועדינות נפש. מותו היכה אותי בהלם. אני חש צער גדול על כך, ואוהב אותו לנצח".
ב-1988 חזר קז'מירסקי לחיפה, אז תפס הקונטרבס מקום מרכזי בנגינתו. בין השאר ניגן עם הפסנתרן החיפאי דן כהן, וכאמור עם אורן פרנק. בתקופה ההיא גם החל להתעמק בחומר מקורי משלו, ושנה לאחר מכן החליט לעסוק בבניית כלים מוזיקליים.
"אודי היה אוטודידקט, במובן הרחב של המילה", מספרת בת זוגו יפעת, אותה הכיר בשנת 1992. "את כל מה שידע - הוא לימד את עצמו מסקרנות, תוך שימוש באינטליגנציה מדהימה. הוא לא רק בנה כלי נגינה, אלא גם התעסק באלקטרוניקה, בנה מגברים ו'פיק-אפים'. חוץ מזה, הוא בנה את אתר האינטרנט של שנינו".
לשניים ארבעה ילדים: בן 17, בן 14 ותאומות בנות 8. "הכרתי את אודי 19 שנים ו-45 ימים", היא אומרת ומוסיפה. "אחת המטרות העיקריות שלו הייתה לקרב אנשים אל המוזיקה, מכיוון שאודי הרגיש שהיא ערוץ ישיר לשמיים. זו הייתה התפילה הכי עמוקה שהוא הכיר, וככה הוא גם התנהג. הדואליות אצלו התבטאה בכך, שלפעמים היה צעיר ברוחו, ולפעמים נדמה שהוא חי כבר מאות שנים. כל רגע איתו היה בלתי נשכח".
השניים לא התחתנו באופן רשמי, בשל היותו של קז'מירסקי אנטי-ממסדי. "הדבר האחרון שהוא רצה, היה שמישהו לובש שחורים יקדש אותנו", היא צוחקת. "הסלידה הגדולה שלו ממסגרות התבטאה גם בכך שהוא לא אהב לכנות את מה שהוא עושה 'ג'אז', אלא קרא לזה 'מוזיקה'".
אגב אנטי-ממסדיות, שם המשפחה שבחרתם לכם היה "איילים".
"חיפשנו שם משפחה שיהיה משותף לכולנו, והבן שלנו בחר בשם הזה. עם זאת, בסופו של דבר אודי לא ממש עשה עם זה משהו, והוא נשאר קז'מירסקי".
ב-1995 עברו השניים יחד לאמסטרדם, וקז'מירסקי הופיע בעיקר בהרכב שניגן מוזיקת עם הונגרית, הרכב של מוזיקה קובנית ובשלישיית אמיר פרלמן, שהקליטה את האלבום: Blues for Anonymous. בהולנד גם נולד בנו הבכור. אחרי שחזר השתקע סופית בחיפה, והקליט אלבום נוסף בשם "פיגמנט" - יחד עם גדעון פסחוב, וצמד הנגנים שיהפכו נוסף על כך לשני חברים קרובים: דן כהן והסקספוניסט דרור בר ישראל, אשר שבו מלימודים בארצות הברית. במקביל התחיל לשתף פעולה מדי פעם עם נגן הסקסופון המוכשר אלברט בגר. "חוץ מהגיחה הזאת לחו"ל, לא ממש עזבנו את חיפה", מסבירה יפעת. "אודי לא היה איש של טיולים, והמקום היחיד אליו הוא אהב לטייל היה אל מחוזות דמיונו האינסופי".
"לפני עשור בערך, כשחזרתי לקיבוץ וקניתי את הבית שלי שם, הבאתי את אודי וכל משפחתו לסיבוב נדל"ני כזה, על מנת להלהיב אותם", מחזק בר ישראל. "לא קרה עם זה כלום, כיוון שאין מה לעשות, האיש היה מכור לעיר".
הרביעייה הופיעה בכל רחבי הארץ במשך כחמש שנים, בעיקר בצפון. במהלך התקופה הזאת הקים קז'מירסקי שני הרכבים משלו: "ג'גדיש" (עם ירדן צ'מנסקי בקלידים, איליה זיבלט-שי בקונטרבס, אמנון יואל בכלי הקשה, והוא עצמו באופן מפתיע בעוד, שאותו בנה) והשני "בלו סקאיי לייט" (שישייה שניגנה את המוזיקה של צ'רלס מינגוס, והשתתפה בפסטיבלי ג'אז שונים). לאחר מכן גם עבד על פרויקט "ניגון עתיק", שהיה על טהרת מוזיקה שכללה פיוטים ופולקלור יהודי.
ב-2008 ראיינו את קז'מירסקי בנוגע לערבי הג'אז השבועיים ב"קפה נטו" בשדרות מוריה בחיפה, שהפך למוסד לא מעט בזכותו. במהלך ההכנות לכתבה הנוכחית התגלה כי קז'מירסקי הרים את ערבי הג'אז הקבועים הללו כבר ב-2001, כאשר בית הקפה היה בבעלותם של בני הזוג נעמה וגל אלטשולר.
"זה היה משהו מדהים", נזכר אלטשולר. "הוא היה מופיע בשבילנו 'פרייבט' ממש. אפשר היה להגיד שהמצאנו את זה שיום בשבוע, כל שבוע, יש ערב ג'אז בבית קפה. אודי התעקש לשמור על המסורת הזאת של ימי שני. היו גם שבועות שבהם ההופעות התקיימו יותר מפעם בשבוע".
בעניין הזה ערן לוי נחרץ עוד יותר מאלטושלר: "אתה יודע איזה אישיות היה אודי קז'מירסקי? אפשר לומר שסצנת הג'אז בחיפה לא הייתה קיימת בלעדיו. בתקופה שלמדתי אצלו ואצל אורן פרנק, הם, יחד עם ארנון פלטי, היו האלטרנטיבה של המוזיקה בעיר, עם הג'אז והבלוז שלהם. בלי הצדיקים האלה, מעטים האנשים שנפתחים למוזיקה הזאת, והכי עצוב היה שמי שמחוץ לעסק הזה, לא ידע בכלל מי הם היו. תחשוב איזה גדולה הייתה לאודי, להרים באופן קבוע דברים כאלה בעיר גדולה כמו חיפה. אני לא מדבר רק על מקומות קטנים. אני זוכר הופעות עם ההרכבים שלו גם בגן האם ובסינמטק".
"הדבר הכי מיוחד אצלו היה הדרך בה הוא ראה את הדברים", מוסיפה נעמה אלטשולר. "מצד אחד הוא היה אדם מאוד שקט, ומצד שני הוא היה מישהו עם אג'נדה ועמדה ברורה על אנשים ועל החיים", ובעלה ממשיך: "אודי חי קרוב לאמת האישית שלו ולאמת האובייקטיבית העולמית. הוא תמיד עשה דברים בדרך שלו".
בפועל פגשתי את קז'מירסקי פנים מול פנים רק שנה אחרי אותה כתבה, בעקבות אלי יפרח, בעל פאב "האלי'ס", שהתקשר אליי נלהב וסיפר שאני חייב להגיע לפאב כדי לראות את הגיטריסט הישראלי הטוב בעולם מופיע אצלו. באופן מפתיע האיש לא צחק, ואני נותרתי פעור פה במהלך ואחרי ההופעה.
"הקשר שלי עם אודי התחדש במפתיע לפני יותר משלוש שנים", מספר פרבר. "מתברר שהייתה לו חיבה מיוחדת אליי, כאדם וכמוזיקאי. מאז התקופה שלי בתל אביב, בסוף שנות השבעים ובתחילת השמונים, לא ממש ניגנתי בארץ, בטח לא בחיפה. הפעם יצא שהוזמנתי לנגן כאן, ובמקביל גם נתתי כמה שיעורים לתלמיד שלי, מור סדן, שהוא חיפאי. אודי שמע ממנו שאני בסביבה, ומייד יצר איתי קשר. נפגשנו, הוא הכיר לי את משפחתו והציע לנגן איתו בג'אמים. מעולם לא התעניינתי בדבר כזה, אבל אחרי גיל 50 נהייתי כזה אקסטרים, והסכמתי לבוא איתו ל'אלי'ס'".
זו למעשה הייתה הפעם הראשונה של קז'מירסקי ב"אלי'ס", כאמן מן השורה. "ברמה האישית הכרנו בפעם הראשונה אחרי שהוא הגיע לג'אם סשן הפתוח שאנחנו עורכים פעם בשבוע בפאב", מספר יפרח. "כאחד שגדל בחיפה ובקריות, וגם ניגן בה, השם של אודי הלך לפניו, אבל מעולם לא יצא לי לפגוש אותו עד אז. כשראיתי אותו על הבמה, הבנתי שהסיפורים עליו היו נכונים, ויותר מכך. הוא אמנם לא ניגן תמיד עם אנשים שהם ברמה הגבוהה ביותר, אבל דאג לכבד אותם ולנגן איתם. לא ראה פחיתות כבוד בכך, פשוט נהנה מכל רגע על הבמה".
"שבוע אחרי כן", ממשיך יפרח, "הוא הודיע לי חגיגית שמורדי פרבר בארץ, והוא רוצה לעשות איתו ג'אם משותף בפאב, במה שבפועל הייתה ההופעה הראשונה שלו בחיפה, מאז שניגן עם אריק איינשטיין בסיבוב האחרון שלו. את הקסם המוזיקלי שהתרחש באותו הערב בפאב, אין לי מילים לתאר".
להופעה הזאת ציוות קז'מירסקי את גיל לדין כמתופף. לדין היה חבר יחד איתו ועם דרור בר ישראל בטריו "תלם" שהקים קז'מירסקי.
את לדין, שעבד שנים עם רבים וטובים בסצנת המוזיקה הישראלית, ואף לימד בבית הספר "רימון", הכיר כמה שנים לפני כן דרך אמיר פרלמן. "כבר בהתחלה היה בינינו חיבור ממש מדהים", אומר לדין, שכיום מתגורר בפרדס חנה. "את כל הפגישות שלנו ליוותה הרגשה של משהו חם. מאוד נהניתי לנגן איתו, ואני יודע שזה היה הדדי. מדי פעם הוא היה מזמין אותי לנגן איתו ב'נטו', שם היה מרכז האקשן, וזה היה תענוג רצוף מהשנייה הראשונה עד לאחרונה. חוץ מזה, תמיד היו לנו שיחות נפש על החיים ועל כל מה שמסביב. אפשר לומר שקיבלנו אחד את השני כמו שאנחנו, ושזו הייתה חברות נקייה מאינטרסים ומציפיות. סוג של אהבה חזקה וחסרת אמצעים, סביב המוזיקה".
את קז'מירסקי הכיר כמעט כל מי שהיה מעורה בסצנת המוזיקה של חיפה והאזור. לכן הידיעה על מותו התקבלה בהלם. הלווייתו, שנערכה בקיבוץ יסעור, משכה אליה מאות רבות של אנשים.
גיגים קבועים נוספים שיזם קז'מירסקי, היו קבלות השבת ב"טמפל בר" הקרייתי יחד עם רן פולסקי, ועוד לפני כן ההופעה החודשית ב"נולה סוקס" אשר במרכז זיו. "ההופעות אצלנו התחילו בסביבות חודש מרץ 2011. הוא פשוט הגיע יום אחד, וביקש להופיע במסגרת הופעות הג'אז של צהרי יום שישי", משחזר יוני יוסף, בעל ה"נולה", שבצירוף מקרים מדהים התחתן ביום בו נקבר קז'מירסקי. "בכל פעם שבא לבקר אותו חבר מחוץ לעיר, הוא היה דואג לארח אותו אצלנו. הוא הכניס לג'אמים האלה רמה גבוהה מאוד".
לפני שלושה חודשים בערך, נדמה שקז'מירסקי עצמו הרגיש שגופו בוגד בו. "אם יש משהו מיוחד שעולה לי לראש בנוגע לאודי, לפני ההתפרצות המשמעותית של המחלה, זה הדואט שלנו ב'נטו', כשמצאנו את עצמנו עם סקסופון וקונטרבס בלי המתופף גלעד דוברצקי", נזכר בר ישראל. "ודווקא באותה הפעם אודי, שלא אהב להקליט יותר מדי את עצמו, החליט באופן מפתיע שנתעד את עצמנו. אחרי המון שנים ביחד, פתאום הוא חשב לעשות ניסיון מאתגר כזה. אמרנו שנקליט, וייצא מה שייצא. יצא פשוט פנטסטי.
"אולי באמת הוא הרגיש שמשהו אצלו הולך להיגמר. באיזה מובן אודי תמיד דיבר על כך שאנחנו חיים כאן על זמן שאול, ושלא יהיה מהאנשים האלה שיחיו עד גיל 90. הוא גם לא היה מהאנשים האלה שחיו אורח חיים בריא. הוא זלזל בספורט, ולא היה מוכן לדבר על להפסיק לעשן. מצד שני לקחנו את זה, כמו כל דבר אחר, בהומור. אודי אהב להתבדח על כל דבר, ככה שלא ראינו משהו כמו סרטן מגיע".
"מגיל צעיר, וכתפיסת עולם, אודי הכין את כולם לכך שהוא הולך למות מתישהו", מוסיף דן כהן. "כששמעתי מדרור שאודי חולה, לא הבנתי על מה הוא מדבר", מדגיש מורדי פרבר. "הוא היה איש חסון כזה. מצד שני, אני יודע שהוא דיבר עם הבן הבכור שלו בצורה מסוימת. כאילו הכין אותו למה שהולך לקרות. כאילו הוא הרגיש בתוכו שמשהו לא בסדר, גם בלי שייבדק על ידי רופא".
הסלידה של הקונטרבסיסט הוותיק מבתי חולים הייתה מוחלטת, ולו רק בגלל התיעוב שיש במיסוד או במסגרת כזאת או אחרת. החברים, ויפעת זוגתו, הבינו בשלב מסוים שהוא לא כתמול שלשום. האור האדום נדלק אצל דן כהן לפני כחודש, בהופעה המשותפת האחרונה שלהם, שנערכה ב-14 ביוני ברעננה. כהן הזמין את קז'מירסקי להחליף את הנגן הקבוע שלו, ואלרי ליפיץ', כדי להשלים את הרביעייה שלו שכללה את אלברט בגר על הסקסופון ואת דוברצקי.
"אודי אסף את אלברט בדור, ואותי בזכרון יעקב, וכבר בנסיעה הלוך אמר שהוא לא מרגיש טוב", משחזר כהן. "זה גם התבטא יותר מאוחר בנגינה, מכיוון שבהתחלה היה שלב שאמרתי לו להרים את הכלי. הוא כאילו לא היה שם, אבל רגע אחרי, פתאום חזר לעצמו, וניגן בצורה מדהימה. למחרת דיברתי עם דרור, שהפך עם השנים לחבר קרוב מאוד שלו, שחייבים לקחת את אודי לחדר מיון. אחרי מסע שכנועים מפרך, הוא הסכים להתפנות לשם".
"אחותו של שרון אלמקייס, שמצטרף אלינו כמתופף מדי פעם, התחתנה עם אייל משומר בקיסריה, ושלושתנו הוזמנו מראש לנגן באירוע הזה", מספר בר ישראל. "אודי פשוט התעקש להיות שם, למרות שבאותו הזמן הוא כבר בקושי היה במצב של הליכה, שלא לדבר על נגינה. אמו הייתה מודאגת, והתקשרה לספר לי שכבר שבועיים האיש לא אוכל או שותה. אני נערכתי לכל האפשרויות באותו הערב מבחינת ההופעה, אבל הוא התעקש כמו תמיד. אז אמרתי 'אוקיי, אם אתה רוצה לבוא, נצטרך לעבוד על זה. תאכל, תתקלח, תתארגן, תביא איתך גיטרה בס חשמלית ואקח אותך באוטו שלי'. וכן, הוא עשה את זה כמו גדול. כשאני לוקח אחריות עליו, ובמקביל מתכנן להכניס אותו לבית החולים בדרך חזרה.
"סגן בית חולים 'כרמל' בכבודו ובעצמו הכין לו מקום, רק שיבוא. יפעת הצטרפה אלינו בדרך לשם, אבל הצלחנו להביא אותו עד לשער. הוא התיישב שם על אחד הספסלים בחוץ, ועד חמש בבוקר עמד בסירובו להיכנס ולהיבדק. בסוף הוא הסכים שנבוא שוב למחרת. אמרתי לו: 'בסדר, מקובל עליי. אני מכבד אותך ואת מה שאתה אומר. לדעתי לא צריך לחכות עוד יום, אבל אם אתה אומר שמחר זה יקרה, נעשה ניסיון כזה'. למחרת כבר באנו בחצות עם מה שנקרא 'צוות תגבור', שכלל בין השאר את אמיר פרלמן ושרון, אבל זה לא היה קל".
אז נכנס לתמונה גיל לדין. הוא פנה טלפונית לגיסו הפרמדיק, אחרי שקיבל הסכמה מקז'מירסקי שלפחות יקבל עירוי. "מה לעשות שגיסי היה איפשהו בדרום, ואודי כמובן שמע את השיחה בינינו והבין את המצב", הוא מספר. "אמרתי לו שאין ברירה, חייבים לנסוע למיון. איכשהו, אני לא יודע איך, קרה נס ואודי הסכים סוף כל סוף. על השנייה הזמנו אמבולנס. בבית החולים גילו את מצבו מייד, ולצערי כבר לא ממש היה מה לעשות. יפעת היא אישה מדהימה בכל ההתנהלות שלה בזמן הזה, איך שהיא קיבלה את המצב ואיך שהיא טיפלה בו עד לרגעיו האחרונים. פשוט אין מילים".
"ביום ראשון הוא שוחרר על פי בקשתו לביתו, ושבוע אחר כך הוא נפטר שם", מספר דן כהן. "באתי כמה פעמים בשבוע לבקרו, אבל דרור היה שם כמעט מדי יום, גם לפני שאושפז. הכי חשוב שהוא היה מוקף עד הרגעים האחרונים שלו בחברים ובבני משפחתו - כשיפעת מחזקת את כולנו".
"הייתה לנו רבע שעה של חסד ביומו האחרון, כשדן, יפעת ואני לצידו", משחזר בר ישראל. "הוא לא דיבר הרבה, ופתאום הוא היה צלול לכמה רגעים. המטרה שלנו הייתה שהילדים יזכרו אותו במיטבו עד כמה שניתן, ובזה הצלחנו עוד לפני כן, כשכל ילד קיבל זמן להתייחד איתו לחוד. בשעות האחרונות שלו, הבאתי אליו ילד-ילד, ואחרי זה יפעת ישבה איתו. כמו בחייו, כך הוא היה במותו: עקשן, ומוכן ללכת רק בדרך שלו, ושאף אחד לא ישכנע אותו או יחליט בשבילו איך צריך להיות".
"אודי לא רצה להאריך את חייו בכמה שבועות עם הקרנות", מוסיף פרבר. "אודי חי ויצא מהעולם הזה בדרך המיוחדת שלו, בלי לבלבל לאף אחד את המוח".
>> סוף עידן בחיפה: פרידה ממועדון הסיטי הול
>> שיר סיום: חייו ומותו של מלך הגיטרה טל הרצברג
"הכרנו ארבע שנים אינטנסיביות", מספר שרון אלמקייס. "אודי היה מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו, ובלוויה שלו ראיתי מדגם מייצג וגדול של כל האנשים שבחייהם היה דומיננטי. רק אז הבנתי באמת ובתמים מי היה האיש הזה, ועד כמה הוא היה גדול. לי אישית, כמו להרבה אחרים, הוא היה מורה רוחני, מוזיקלי ולחיים באופן כללי. הוא השאיר חור גדול אצל כל מי שהכיר, או ניגן איתו".
"אצלי הוא השאיר תהום פעורה, ולא חור", מוסיף בר ישראל. "תהום של ריקנות. עכשיו אני בכל אופן מרגיש אחריות לחלץ את משפחתו מהמצב הלא שגרתי שנוצר, ולהחזיר את כולם לשגרה כלשהי".
המורשת של קז'מירסקי לא תיעלם. ילדיו ממשיכים את דרכו המוזיקלית, שהתחילה מסשנים משותפים במוצאי שבת בביתם כשאודי, בניו ובן הדודה שלו מנגנים. ביום שני הבא (30.7) מתכננים חבריו לערוך לו הופעת הצדעה ב"קפה נטו", ויפעת גם מדברת על הוצאת ההקלטות האחרונות שלו בבית הקפה. "כדי שאודי לא יגיע לנגן ב'נטו', הוא היה צריך להיות גוסס, ובאמת בשבועיים האחרונים לחייו הוא לא הגיע לשם".
"אודי היה הבן אדם הכי לא שגרתי שאפשר לחלום בכלל", מסכם לדין. "הוא היה מאוד רגשי, צנוע ואמיתי. הוא התרחק מכל רעש, וכל מי שניגן איתו הרגיש ככה. כבר לא מוצאים כאלה אנשים היום".
"תמיד כשדיברנו על להופיע בתל אביב", מספר ערן לוי, "אודי אמר שהוא לא מסוג האנשים שיכולים להיות עסקני מוזיקה, וליחצן את עצמם כדי להצליח בעיר הגדולה. הוא אחרון האנטי-עסקנים במוזיקה, מכיוון שהוא היה מוזיקאי פרופר. בעידן של היום, אנשים לא יוכלו להבין מה זה לעשות מוזיקה, בלי להתעסק בצד הניהולי שלך".
ורגע לפני סיום נזכר פרבר בקוריוז: "בדרך עכו בקריות יש מקום שתמיד היינו עוצרים לאכול בו סברינה, ותמיד איכשהו היה מגיע זבוב או יתוש, ונתקע למעלה בקצפת. זו הייתה הבדיחה הפרטית שלנו. דרור אמר שבהמשך הוא ייקח אותי לקבר של אודי, בקיבוץ יסעור. בטח אנגן לו משהו, זה הדבר הכי נכון שאוכל לעשות עבורו. אני רק יכול לקוות שהוא לא סבל ברגעיו האחרונים, ושעכשיו הוא נמצא בין המוזיקאים שהוא העריץ כל חייו, מנגן, ואוכל איתם סברינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם