על סף תהום: למשפחת גבריסוס מב"ש אין כסף לאוכל
משפחת גבריסוס מבאר שבע קורסת: מקרר ריק, ערימות של חשבונות. אבי המשפחה חולה והאם, בחודש השביעי להריונה, היא המפרנסת היחידה. הם אפילו לא חולמים על מזגן, הם רק רוצים אוכל לשבת, ואם אפשר, ארון לבגדים. האם מישהו במשרד האוצר חושב עליהם?
יש אנשים שקופים בבאר שבע. הם לא שייכים לקליקת המסודרים והמקושרים. הם לא מקורבים לא לצלחת ולא לסיר הבשר. הם מותשים ממלחמת הקיום. ב"בירת ההזדמנויות של ישראל" הם חשים שאין להם הזדמנות שווה: לא לחינוך הילדים. לא לבריאות. לא לעבודה. כשהם פונים לבקש עזרה, אומרים להם שעליהם להגיד תודה על מה שיש להם.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
משפחת גבריסוס משכונה י"א, המונה חמש נפשות, לא יכולה לחשוב על העתיד: הם עסוקים בלשרוד. הם עלו מאתיופיה וקשיי השפה ממש לא באים לעזרתם. על הנייר, הם זוכים לעזרה שקובע החוק: קצבת ילדים. גם המשכנתא שלהם לא בשמים. הם קנו את הדירה, כשמחירי הנדל"ן בבאר שבע עוד היו שפויים. לו היו צריכים לשלם היום שכר דירה, הם היו נזרקים מזמן לרחוב.
אב המשפחה חלה לפני מספר שנים ולא יכול לעבוד. האמא, בחודש השביעי להריונה, יוצאת מדי בוקר לעבודה כמנקה. הילדים לא חושבים אפילו על דבר פעוט כמו קייטנה. הם יושבים בבית, בחום הלוהט. רואים קצת טלוויזיה ובעיקר, מסתכלים על הקירות הריקים.
כשאטלה גבריסוס מקבלת את משכורתה, המשפחה לא יודעת מה לעשות
המשפחה לא יכולה לסמוך על קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה. זה אינו מכסה אפילו חלק מההוצאות. אטלה שולפת ערימה ענקית של ניירות. חשבונות ועוד חשבונות. הבית ריק כמעט מחפצים. הבגדים זרוקים על הרצפה או מונחים בערימה על אחת המיטות. "אנחנו לא קונים בגדים לילדים, כי אין כסף. חלק מהבגדים שאתה רואה, זה דברים שהבאנו מאתיופיה", אומר טגבו.
כמו רבים מעולי אתיופיה, הילדים של המשפחה לומדים בחינוך הדתי. בית הספר הכי קרוב הוא יוסף קארו, בשכונה ד'. "בשנה שעברה הילדים לא הלכו לבית הספר שלושה חודשים, כי לא היה כסף בבית. אחרי זה, הם התחילו ללכת ברגל, שעה לכל כיוון, כי לא היה לנו כסף לתת להם לאוטובוס".
על כריך, כמו ששאר הילדים שולפים בארוחת עשר, אין בכלל מה לדבר. אטלה מפחדת שאם תאחר לשלם מים או חשמל, ימהרו לנתק את המשפחה. היא גם יודעת, שכל איחור במשכנתא, עלול לצבור ריבית או אפילו לגרום להם להישאר ללא קורת גג.
בני הזוג מתקשים להתבטא. הם והילדים מדברים עברית רצוצה. לא יודעים למי לפנות ומתביישים לבקש עזרה, והדלות זועקת. הם עושים כל מה שאפשר בשביל לשרוד. כל בוקר, מוקדם מאוד, אטלה יוצאת לעבוד בעבודה היחידה שהוצעה לה: ניקיון.
היא מביאה הביתה את הפרנסה היחידה והמרכזית של המשפחה, כ-2,900 שקלים בחודש, לפעמים קצת יותר מזה, אם היא צוברת שעות נוספות. עכשיו היא בחודש השביעי ומאוד קשה לה, במיוחד בימים החמים, לעבוד בניקיון, אבל אין לה ברירה. בלי זה, המשפחה תדרדר לגמרי.
טגבו, רעייתך בהיריון וקשה לה מאוד. למה אתה לא יוצא לעבודה?
"כי אני חולה. אני לוקח תרופות, יש לי בעיות בעמוד שידרה ואני גם לא שומע טוב. אני צריך מכשיר שמיעה, אבל אין לי כסף. 7,000 שקלים עולה מכשיר, אנחנו אפילו לתת מאה שקל קשה לנו. אז אני לא קונה תרופות, לא עושה טיפולים. גם ככה הכסף לא מספיק לכלום".
מישהו יודע על המצב שלכם, דיברתם עם מישהו?
"שלחנו מכתבים. דיברתי בטלפון עם אנשים. אומרים שיש לי בעיה בתעודת זהות. אומרים שצריך לסדר בירושלים, אני נוסע לירושלים, אומרים שאין פתרון. אנחנו לא מבינים מה הולך".
חוסר תקשורת, זו כנראה אחת הבעיות של המשפחה. לאישה יש ערימה ענקית של ניירות והיא ממש טובעת בתוכם. "כל הזמן יש חשבונות, כולם רוצים כסף ואין כסף. המשפחה קצת עזרה לנו, אבל גם זה לא מספיק. לשבת ולא קנינו כלום, כי אין כסף. כל שבת אנחנו מסתדרים עם קצת אוכל, אבל פעם היינו רושמים, היום אין מכולת שאפשר לרשום. כולם רוצים כסף".
המקרר באמת ריק: קופסה עם אורז מבושל, קצת ירקות וחצי כיכר לחם. בדירה שורר חום אימים. המשפחה לא חושבת אפילו על מזגן. הם חושבים על איך לעבור את השבת ואם יהיה אוכל לילדים.
מה אתם מבקשים בעצם?
"אנחנו רוצים שיעזרו לנו. ככה אי אפשר. אנחנו נחנקים. לאן נלך? מה נעשה? עוד מעט יהיה עוד ילד ואז מה יהיה", אומרת אטלה. טגבו מוסיף: "אנחנו לא מבינים מה רוצים מאיתנו, מה לא בסדר? אשתי עובדת, אני הייתי עובד אם היה משהו, אבל לא נותנים לי עבודה. אני בן 43. בגיל כזה כבר אין עבודה בבאר שבע. אומרים לי 'תקנה בתשלומים', אבל ממה? מאיזה כסף? אנחנו צריכים מישהו שילווה אותנו, שיעזור לנו לעשות סדר. שנוכל לנשום קצת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם