ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

אחותו של משה סילמן שופכת אור על חייו ומותו

"הוא כל הזמן ניסה ונפל, הוא לא היה מסוגל להתרומם, ביש מזל". "משה טמון מעל אמא, הוא היה קשור אליה בחבל הטבור כל החיים". "הוא מעולם לא התחתן בגלל אהבה נכזבת". בראיון קורע לב, בת-ציון אלול נפרדת מאחיה הקטן משה סילמן ותוהה האם השאיר אחריו בת סודית

"עד שבן אדם לא נכנס לבירוקרטיה, הוא לא יודע מה מחכה לו", מספרת בת ציון אלול, אחותו של משה סילמן, שהצית עצמו במהלך הפגנת המחאה החברתית  ונפטר מפצעיו.

אלול עובדת מזה כ-35 שנים בעיריית בת ים, במחלקת קהילה ומניעה - הרשות העירונית למלחמה בסמים ואלכוהול. את אוהל האבלים בו היא יושבת שבעה בביתה בראשון לציון תרמו לה חבריה מהעירייה, המגיעים לבקרה תדיר לצד פעילי ציבור, קרובי משפחה ואנשים זרים המעוניינים להביע תמיכה ואהדה.

"אני לא מצליחה לזהות מי בא לכאן בכלל, אני לא מאופסת", היא אומרת. "עוד לא עיכלתי שכל זה קורה ואנחנו יושבים בשבעה של אחי הקטן".

את היית בקשר טוב עם משה בשנים האחרונות?
"ברור".

וידעת מה עובר עליו?
"בטח שידעתי, איזו שאלה. ידעתי מהימים הטובים שלו ועד הקריסה שלו".

איפה הייתם נפגשים? בחיפה?
"לא, רק בשנה האחרונה הוא עבר לחיפה".

איפה הוא גר לפני כן?
"הוא היה כל החיים שלו תל אביבי ואחרי מה שקרה, כשהכל קרס אצלו ולקחו לו הכל, הוא עבר לגור עם אמא שלנו בבת ים".

אחרי שעסק המשאיות למשלוחים קרס, הוא רצה לפתוח עסק חדש?
"הוא ניסה כל השנים, אבל הוא כל הזמן נפל – ניסה ונפל, ניסה ונפל. הוא לא היה מסוגל להתרומם".

מדוע?
"ביש מזל. ממש. זו ההגדרה, ביש מזל".

החוב שלו היה לביטוח לאומי, נכון?
"כן, של 15 אלף שקל".

בנאדם שורף את עצמו בשביל 15 אלף שקל?
"תשמעי, זה סיפור בפני עצמו, לא בגלל החוב של 15 אלף. היה לו עסק מצליח, לקחו לו את העסק, לקחו לו הכל. ביטוח לאומי עיקלו לו את העסק בגלל החוב באינתיפאדה השנייה, ב~2002, לפני עשר שנים,

מאז הוא קרס לגמרי. היה לו בית באנדרומדה ביפו, משאיות, ג'יפ. הכל לקחו לו. והוא שילם מיליונים למס הכנסה, מיליונים. ולקחו גם את הבית של ההורים שלי, שהוא גר בו עם אמא שלי".

איך הבית של ההורים קשור לחוב שלו?
"אמא שלי רצתה לעזור לו והיא חתמה לו ערבות והוא לא היה מסוגל להתרומם. מה שהוא עשה הוא נפל. אז הגיעו גם להורים שלי. הוא לא היה מסוגל לשלם לבנקים ואת יודעת מה זה פה במדינה – ריביות והצמדות ועוד ריביות, וזה תפח ותפח. ומאחר ואמא שלי חתמה לו, מאיפה יקחו? יקחו מאמא שלי. אז לקחו את הבית, הכספים, והיה שם הרבה כסף שאבא שלי השאיר לנו, הכל לקחו".

ואיך אמא שלך התמודדה?
"היא כבר באדמה. אם הייתה רואה מה הוא עשה לעצמו, היא בטח הייתה מתה מצער. משה טמון מעל אמא, אני ביקשתי".

לא בקשה שגרתית.
"יש את שני הקברים של אבא ואמא שלי וביקשתי שיטמנו אותו מעל אמא, הוא היה קשור אליה בחבל הטבור כל החיים. היא הייתה כל עולמו ולהיפך".

מה היה בהלוויה?
"זה היה מחזה מחריד. פתחו את הקבר של אמא, ושמו אותו מעליה. זה קשה לראות שפותחים את הקבר שלה".

למה לא רצית לקבור אותו לצד ההורים?
"ההורים שלי קבורים בקברים צמודים זה לזה. רציתי שהוא יהיה מעל אמא שלי, היא הייתה עולם ומלואו בשבילו. הוא אהב אותה עד הרגעים האחרונים. הוא זה שלקח אותה לבתי חולים ולא הודיע לנו כדי לא להפריע לנו, באמצע הלילה היה מזמין אמבולנס. גם אבא שלי היה זהב, הוא נפטר לפני 12 שנה".

נשארתן שתי אחיות, את האמצעית ואחותך הגדולה ריקי אנגל. למה היא לא פה בשבעה?
"היא חזרה הביתה. היה קטע לא נעים בהלוויה, היא התעלפה ופינו אותה באמבולנס לבית חולים. היא נמצאת בקיבוץ מעגן מיכאל".

היא יושבת שם שבעה?
"היא מתאבלת בדרכה".

לא היו אזכורים שלה בתקשורת. מה הסיבה?
"היא לא רצתה להיחשף".

איך קיבלת את ההודעה על מה שקרה למשה?
"ריקי קיבלה את ההודעה והתקשרה אליי לספר לי. הגעתי לבית החולים עם כל המשפחה שלי ולא האמנתי שזה באמת קורה. כשמשה פרפר בין חיים למוות, הרופא אמר שזה נס שהוא חי בכלל ואם הוא יחיה, אלו לא יהיו חיים ואני לא יכולתי לדבר. במחלקת כוויות, מרוב שהגוף מפריש את הריח, זה ריח של נבלה, פשוט בלתי נסבל להיות ליד זה".

היו שמועות שיש לו בת, נפגשתן?
"הרופאים בבית החולים אמרו לי כשהגענו שלפני כמה דקות הבת שלו יצאה מפה. שאלה עליו וברחה".

זו בוודאות הבת שלו? ידעתם שיש לו בת בכלל?
"יכול להיות שהיא הייתה עיתונאית שהציגה את עצמה כבת שלו, ואולי זו באמת הבת שלו. הוא סיפר לנו לפני כשלושים שנה - לי, לאמא שלי ולדודה שלי - שיש מישהי שרוצה ממנו בת".

מי זו? הכרתן אותה?
"היא מישהי שהיה לו רומן איתה, היא מאוד אהבה אותו ורצתה ממנו ילד. הוא הסכים והיא התנתה את זה בכך שהוא חותם על מסמך שפוטר אותו מזכויות אבהות, היא רצתה לגדל אותה לבד".

למה הוא לא התחתן מעולם?
"בגלל אהבה נכזבת. הוא היה מאוהב בבחורה בשנות הנעורים לחייו והיא שברה לו את הלב ומאז הוא לא הכיר מישהי שרצה להינשא לה".

אתם לא רוצים ליצור קשר עם הבת שלו?
"בינתיים אני לא יודעת. ביקשנו לפני כמה ימים בתקשורת שתיצור איתנו קשר, הייתי רוצה להכיר אותה, אבל אני כל כך מעורערת ממה שקרה לאחי, שאני לא ממש חושבת על זה עכשיו. אולי היא הייתה בהלוויה ואני לא יודעת, היו מאות אנשים ואין לי מושג איך היא נראית. אולי היא דומה לו, אני ממש לא יודעת".

איזה בנאדם הוא היה?
"משכמו ומעלה. הוא היה דומיננטי ומוביל, הוא היה חתיך על".

מה הוא אהב לעשות כילד?
"הוא היה בשומר הצעיר. תמיד היה צמוד לאמא, אהב אותה אהבת נפש. הוא עשה צבא ומילואים עד גיל 46, נתן את כל מה שהוא צריך למדינה. לא פסח על שום שלב. ובכל זאת המדינה רק לקחה ולקחה ממנו".

במבט לאחור, את חושבת שיכולתם לעשות יותר כדי לעזור לו?
"אם היינו יודעים שמצבו עד כדי כך, ברור שהיינו עושים יותר. הוא לא רצה להפריע לאף אחד, זה היה משה. זאת התהילה שלו. הוא לא רצה להפריע אף פעם".

הוא היה גאוותן?
"לא, צנוע. הוא לא רצה להיות לעול. אנחנו אנשים עובדים, עסוקים, הוא לא רצה להעמיס עלינו את הבעיות שלו".

הוא הזהיר אתכם אפילו ברמז שהוא הולך לעשות משהו כזה?
"לא ידענו שום דבר".

אבל הפעילים החברתיים ידעו לשים עליו עין.
"תשמעי, אלו הפעילים מחיפה שהיו לידו יום~יום בשנה האחרונה ושמעו ממנו דברים, אבל לי ולאחותי הוא לא סיפר כלום. ממש לא".

ידעתן שהוא מתכנן להגיע להפגנה?
"לא".

איך המשפחה שלך מתמודדת עם זה?
"יש לי ארבעה ילדים ושמונה נכדים, לא נראית, אה? אני בת 61. אנחנו מאוד כואבים. יש לי נכד נכה, יש לנו משכנתא, ומשה לא רצה שהנטל ייפול על מישהו מהמשפחה".

למה הוא עבר לחיפה?
"הוא רצה לפתוח דף חדש, אחרי כל הכישלונות שהיו לו פה. הוא קיווה ששם הוא יצליח. הוא גר בדירה של חבר של חבר".

מישהו זר למעשה?
"הוא לא מכיר אותו אפילו. הוא ישב עם חבר טוב שלו, רני, במסעדה בבית אורן והצטרף אליהם אותו חבר מחיפה. באותו זמן משה חיפש דירה, אפילו חדר בחיפה, והחבר של רני אמר לו שיש לו דירה של ההורים שלו ואין לו בעיה שעד שיסתדר הוא ייתן לו להתגורר בה. אני לא יודעת אפילו מה שמו והייתי רוצה להודות לו על מה שעשה למען משה".

הצעתם לו שיגור אצלכם בראשון תקופה, כדי לעזור לו?
"לא, הוא לא היה עושה את זה. הוא לא רצה להזיק לאף אחד. היה לו לב טוב".

מה היית אומרת לממשלה שלנו?
"אני מאוכזבת מהמדינה שלנו. כואב לי מאוד, מאוד, מאוד ששום אדם ציבורי ולא חברי כנסת, לא הגיעו ולא הזדהו איתנו".

לא הגיעו להלוויה?
"היחידה שהגיעה היא אורלי וילנאי, שבאה ביוזמתה, אבל היא אשת תקשורת. היא לא פוליטיקאית. הפוליטיקאים לא הגיעו - לא לבית החולים, לא להלוויה. לא קיבלתי שום טלפון ניחומים ממישהו מהם. והיא הגיעה למרות שהיא לא בריאה ויש לה בעיות בלב.

"זו תעודת עניות למדינה שלנו, שאדם מגיע למקום כל כך נורא שהוא שורף עצמו ועדיין שרי הממשלה וחברי הכנסת לא מוצאים לנכון לנחם את המשפחה".

קיבלת תמיכה מהפעילים החברתיים שהיו קרובים אליו?
"חבל על הזמן, הפעילים והחברים שלו - יום ולילה תמכו בי בלי הפסקה".

באיזה מן בית גדלתם?
"נולדנו בעפולה, שלושתנו. ההורים שלי היו ניצולי שואה. אני לא אשקר לך – זה היה בית מאוד קשה. בית שהיה אסור אפילו לומר מילה אחת על השואה".

אז את לא יודעת מה הם עברו במלחמת העולם השנייה?
"לא, הם לא סיפרו".

את מתחרטת שלא לחצת עליהם שיספרו, ועל משה שישתף יותר?
"על ההורים אי אפשר היה ללחוץ, זה שלהם, חוויות קשות שהם עברו ואם לא רוצים לספר וזו דרך ההתמודדות שלהם, אי אפשר להכריח. ואני מרגישה שכן, היינו צריכות יותר לדרבן את משה ולדעת מה קורה לו, אבל זהו, נגמר".

את חושבת שמשה למד מההורים לא לשתף כדי לא להטריד?
"אני בטוחה שכן. תשמעי, זו גם חרפה למדינה שניצולי שואה שנמצאים פה, מגיעים להם כספים ותרופות והם לא מקבלים. המדינה לוקחת חלק מהרנטה שמגיעה למשפחות וזה זוועה. הדור הזה הולך ונעלם והם חיים, רבים מהם, בעוני מחפיר, מגיעים לקטסטרופה".

ש את מתכוונת לפנות לאנשי ציבור ולהמשיך את המלחמה של אחיך?
"אני לא יודעת מה לעשות. בתור גוף יחיד שאנשי ציבור מתקיפים אותי, איך אני יכולה להתגונן?".

להתגונן מפני מה?
"מפני זה שכל הזמן ימצאו במה להאשים אותי – שיכולתי לעשות יותר, שיכולתי להתערב יותר".

אבל ברמה הנפשית - יעזור לך להילחם את המלחמה של אחיך?
"לא, קיבלתי את המכה שלי. אני לא אוכל לעמוד בזה. אני גוף יחיד ואין לי במה להיאבק. יכולים להתקיף אותי מכל מיני כיוונים – למה לאחיך לא היה איפה לגור ואת חיה לך פה בדירה יפה בראשון, למה פה ולמה שם. הוא לא סיפר לי כמה המצב רע ובמלחמה שלו הוא כבר הפסיד".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...