אחותו של מרים המשקולות שנרצח במינכן לא שוכחת ולא סולחת
היא עדיין מתאבלת וכועסת ומאשימה כמה מאנשי המשלחת שיכלו אולי לצמצם את גדול הטרגדיה. 40 שנה אחרי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, נינה טקץ', אחותו של מרים המשקולות זאב פרידמן ז"ל מקריית חיים, מספרת על ההרגשה הרעה באותו לילה נורא, על הגלויות ששלח האח ועל הכאב שאין לו סוף
נינה טקץ', אחותו של זאב פרידמן ז"ל, כבר התייאשה מהתקווה לדקת דומיה אך עדיין מאוכזבת: "כבר שנים נלחמים על זה שיעמדו דקה דומיה בתחילת המשחקים ולא מצליחים. עושים משהו אישי והוועד אולימפי לא מזכיר את זה. אבל מה הפלא? כל הטרגדיה הרי קרתה במהלך המשחקים - למחרת המשחקים המשיכו כרגיל. זה היה כאב נוראי. אני חושבת שהם היו צריכים להפסיק. אני חושבת שאפשר לעשות פעם בארבע שנים אזכור לכל המדינות ולעמוד דקה דומייה.
"טרור זו לא רק בעיה שלנו, כל מדינה נתקלת בזה – לראייה מה שקרה בבורגס, מה שקרה ב-11.9 בארצות הברית ובעוד מקומות. אני חושבת שזה היה עושה טוב לכולם אם היו עושים את זה, אולי עוד נזכה לכך שהם יתייחסו לספורטאים שנרצחו בדרך הראויה".
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
>> הקונגרס בדקת דומיה לזכר חללי מינכן
>> תחקיר: כך הוסתרה האמת סביב טבח מינכן
>> אולימפיאדת לונדון יצאה לדרך
במהלך האולימפיאדה העשרים, בספטמבר 1972, חדרה חוליית מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" לכפר האולימפי. 11 ספורטאים, מאמנים ושופטים, חברי המשלחת, נרצחו, שניים בתוך מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי תוך כדי השתלטות המחבלים על חברי המשלחת, ותשעת האחרים, שהוחזקו כבני ערובה במשך כ-19 שעות, במהלך ניסיון חילוץ כושל של כוחות משטרת בוואריה בשדה תעופה סמוך לעיר. זאב פרידמן היה אחד מבני הערובה שנורו ונשרפו בעודם כבולים בתוך מסוק.
"ההפרש בינינו היה בסך הכל שלוש שנים, לא הבדל גדול. גדלנו מאוד מחוברים", נזכרת האחות נינה. "הוא היה מאוד מחובר למשפחה, היה קשור להורים ואלי. היינו מאוד קשורים, הרגשתי אותו בנשמה".
אותה הרגשה ליוותה את נינה בלילה הנורא שבין החמישה לשישה בספטמבר, בו נעו תחושותיה בין תקווה לייאוש עד שנודע לה הנורא מכל: "בחצות הלילה הודיעו ברדיו
"בחמישה בספטמבר בתשע בבוקר פשוט שמעתי בחדשות בגלי צה"ל וככה גם חברים ששמעו הודיעו לאבי שהיה בעבודה. זה היה נורא, לא כמו היום, לא היה ממש קשר. ניסינו לקבל איזשהן ידיעות וכלום. ניסינו דרך משרד החינוך, כי הוא גם היה מורה. ניסינו עם משרד הספורט ולא היה כלום, לא קיבלנו שום ידיעה. ניזונו רק ממה ששמענו בחדשות. היה בלבול נוראי, לא ידענו את מי תפסו כמה תפסו, זה היה יום של בלגן".
איך מתמודדים עם זה?
"זה היה קשה ביותר, גם לי וגם להורים. הייתי אז אמא לשתי ילדות קטנות - בנות שנתיים וחצי ושש וחצי. הילדה שלי חזרה מהגן והייתה צריכה תשומת לב. בעלי כמובן עזב את העבודה וחזר הביתה. אחרי הבשורה הקשה, הייתה תחושה של בית שמתמוטט בבת אחת. אי אפשר להסביר את זה, רק מי שעבר את השכול יכול להבין. זה כאב וחוסר וודאות וזה נורא. אי אפשר ליצור קשר ואתה לא יודע כלום".
היים אופטימיים כל אותן שעות?
"בהתחלה האמנתי שיהיה טוב. אמרתי שבטח ישחררו את מי שהמחבלים ביקשו ולא יקרה כלום. הרי זאת לא הייתה נסיעה פרטית, הם נסעו לייצג את מדינת ישראל.
"היו התראות של פיגוע ובכל זאת הספורטאים לא היו מוגנים. לא שמרו עליהם מספיק. חשבו שיהיה בסדר. לא חשבנו שלמרימי משקולות ולמתאבקים יקרה משהו. הם חבר'ה אחד-אחד, אבל גם השרירים שלהם לא הועילו נגד נשק חם. גיליתי אחרי המקרה שזאב הוזמן לארוחת ערב אצל חבר והיה אמור לישון שם, אך הוא סירב ונשאר, כי בבוקר מוקדם הייתה שקילה של המתאבק סלאבין והוא שימש לו כמתורגמן. זה היה הטוב לב שלו שעלה לו בחייו".
את מאמינה שאם היו פועלים אחרת, הם היו יכולים להינצל?
"אני מאמינה במאה אחוז שזה יכול היה להיגמר אחרת. אני מאמינה שאם היו נותנים לחבר'ה הישראלים שהיו בכפר להתערב, הם היו עושים פעולה הרבה יותר טובה. שנים גם חשבתי על זה שהיו שם קלעים בנבחרת, עם נשק והכל, חשבתי איפה הם היו בכל הסיפור הזה? ידעתי שהם נשארו בחיים ולא חקרתי איך. מסתבר אחר כך שהתמזל מזלם ומשה ויינברג פסח על החדר שלהם. לא מזמן שודר סרט שנתן לי את התשובה - ראיינו שם את אחד הקלעים שאמר שהוא מתעורר עם המחשבה על זה כל בוקר והולך לישון עם זה בלילה. הוא תוהה מה היה קורה אם הוא היה יורה, אולי הוא היה משנה את כל המצב.
"הוא התוודה שאם הוא היה חושב שככה הדברים יתגלגלו ושכולם יהרגו הוא היה יורה. אולי הוא היה מצליח לשנות את המצב. אני שמחה כמובן שהם נשארו בחיים. רק חבל לי שהם לא עשו שום דבר. אבל אי אפשר לשנות כלום יותר, מה שהיה היה. קיבלנו אחרי זה מכתבים מגולדה מאיר ומכולם. את כל המכתבים אפשר לתייק ולשים בבוידעם, זה לא מקטין את הכאב. זה פשוט מוות שהיה לחינם".
זאב נולד בשנת 1944 בסיביר להורים שברחו מפולין מאימת הנאצים. אחרי המלחמה חזרה משפחתו לפולין, שם התחיל את דרכו הספורטיבית. "הוא היה ספורטאי מגיל צעיר, הוא התחיל עם התעמלות קרקע. כל הספורטאים בדרך כלל מאוד ממוקדים בדבר אחד. אבל זאב התמקד גם בלימודים וגם בספורט. היה לו מאוד חשוב להצליח בשניהם. הוא היה תמיד במקומות הראשונים. כשעלינו לארץ הוא התחיל ללמוד בתיכון עירוני א' בחיפה ובמקביל הוא השתלב בהפועל קריית חיים כמתעמל קרקע. גם בזה הוא הגיע להישגים יפים".
איך ההורים קיבלו את החיבור שלו לתחום?
"בבית שלנו אהבו לראות ספורט. אבא שלנו מגיל מאוד צעיר סחב אותנו לכדורגל, להתעמלות, לאגרוף. זה היה המקום שלו, הוא היה משקיע בזה המון שעות. הוא היה מגיע לבית הפועל בקריית חיים והיה מרים טונות על טונות של משקל. הוא שמר יומן בו היה כותב יום-יום כמה הוא היה מרים. הצלחה הייתה מאוד חשובה לו. הוא לא קיבל שום דבר בחינם ועבד על זה קשה מאוד. זאב שלנו היה בן אדם מאוד טוב, היה לו לב רחב והוא אהב לעזור לאנשים. גם כשהוא לימד כמורה, הוא לא הסתפק בלתת לילדים כדור שישחקו וזהו, הוא ממש השקיע בכל אחד מהם".
איך הוא הגיע להרמת משקולות?
"לגמרי במקרה. הוא התאמן בהפועל קריית חיים והיו שם גם מרימי משקולות. הם היו צריכים להשתתף באיזשהי אליפות להרמת משקולות והיה חסר להם משתתף אחד. הם ראו את מבנה הגוף שהיה לזאב והחליטו שהוא מתאים להרמת משקולות. הוא היה חסון ונמוך. הציעו לו להצטרף ועל הניסיון הראשון שלו, הוא הרים ורשם הישג מאוד יפה. הם התלהבו וביקשו ממנו להשתתף בתחרות וככה הוא התחיל. פעם הפועל קריית חיים היו מאוד חזקים בספורט".
הייתה גאווה מקומית גדול, כשהוא הגיע לאולימפיאדה?
"הוא התקדם לאט-לאט לקראת זה. הוא זכה באליפות אסיה במקום השני, אחר כך הוא זכה באליפות העולם במקום שביעי מתוך 14. ואז הוא עבר את המינימום והגיע לאולימפיאדה. השמחה הייתה גדולה בקריה, זאת הייתה גאווה והישג לכולם כאן".
העובדה שהרצח התרחש דווקא על אדמת גרמניה, השפיעה עליכם עוד יותר?
"אני חושבת שכן. הרי המשפחה של הורי כולם נרצחו בשואה. אבי איבד שבעה אחים ואחיות. אימי איבדה אותו מספר חברי משפחה ורק אחות אחת נשארה בחיים. הנסיעה של זאב לשם הייתה טראומטית עבור הורי, אבל כדי להרגיע אותם - הוא שלח גלויה כל יום. הוא סיפר בגלויות שהוא כל כך שמח וטוב לבב, שכל כך כיף לו והוא עובר את חווית חייו. הוא התחרה שם ושבר שלושה שיאי ישראל. ההישגים שלו זיכו אותו בסיכת 'אומן ספורט בינלאומי' שהגיעה אלינו בסוף בחפצים שאספו לאחר הרצחו".
ארבעים שנה אחרי, הזמן עושה את שלו?
"לא, גם כל השנים לא עוזרות. אני כל הזמן אומרת: 'אני בת שישים וחמש והוא נשאר בן עשרים ושמונה'. הוא לא התבגר והוא לא מזדקן מזה ארבעים שנה, וזה כואב. כל השנה זה כאב ואבל עבורי. אני לא צריכה יום מיוחד, אני עולה הרבה לקבר שלו. הכאב נשאר אותו כאב, כאב של פספוס. את רואה את המשפחות של החברים, הילדים שלהם גדלו. היינו בחתונות של חברים שלהם, נולדו להם נכדים והם כבר גדולים. ואילו אחי וחבריו נשארו צעירים. הוא לא הספיק להתחתן, להקים משפחה, ולחשוב שהוא כל כך אהב ילדים וכל כך חלם להפוך להיות אבא.
"לפני כמעט שלושים שנה נסעתי עם הבת הגדולה שלי לטיול בת מצווה מאוחר, והגעתי גם למינכן. נסעתי לשדה תעופה שהוא של נאט"ו היום. מפקד שדה התעופה הראה והסביר לי מה התרחש בנמל התעופה הארור הזה. בלי להבין הרבה, כשראיתי את המקום אמרתי שזו הייתה פעולה שלומיאלית שלא מהעולם הזה. הם נרצחו סתם. כאב לי מאוד להיות שם בנמל התעופה בו הוא נרצח, אבל מצד שני הצלחתי להשתחרר מהסיוטים שליוו אותי כעשור מאז הרצח. הייתי מתעוררת בלילות בזעקות שהוא בוער, נשרף. אחרי הביקור זה עבר לי".
את בקשר עם המשפחות?
"נשארנו כמו משפחה, משפחת השכול. זה כמו יחידה צבאית שנהרגים בה מספר חיילים מאותה יחידה ומגיעים לאזכרות ונשארים כמו משפחה. אותו דבר אנחנו. אלו אנשים שמכירים את הכאב. יוסי רומנו היה חבר טוב של זאב, אז אולי עם אילנה, אשתו של רומנו, הקשר שלי קצת יותר חזק, אבל כולנו שומרים על קשר".
איך הנצחתם אותו?
"המשפחה הקימה אנדרטה בבית הפועל בקריית חיים, אבל אחרי שהוא עבר מהידיים של הפועל העברנו אותה מול המזרקה בפינת דגניה ווורבורג. השנה, לראשונה, ועד קריית חיים מארגן טקס אזכרה. בכל ארבעים השנה, הוועד השתתפו אולי פעם אחת באזכרה השנתית הממלכתית. זה קצת חורה לי. כנראה שהוא היה טוב לקריית חיים כשהוא הביא לה הישגים, אבל הוא נשכח אחר כך. השנה, בגלל שזו שנה אולימפית גם, התקשרו מבית ראש הממשלה ומשרד החוץ והזמינו לטקס שהם עושים. אבל אני את הזיכרון שלי עושה כל יום בשנה, אני לא צריכה לעשות את זה בצילומים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם