ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

המתעמלת האולימפית לא מתחרטת על אובדן הילדות

היא ויתרה על חיי החברה שלה ופרשה מלימודי התיכון כדי להגשים חלום אחד: להגיע לאולימפיאדה. המתעמלת מרינה שולץ, שתהיה המתחרה הישראלית הצעירה ביותר בלונדון 2012, לא מתחרטת לרגע

עשר שנים היא עבדה קשה כדי להשיג את המטרה שלה. עכשיו, כשהחלום שלה כבר נמצא מעבר לפינה, מרינה שולץ סופרת לאחור את השניות. יותר מכל היא מחכה לרגע בו תנחת בלונדון. רק אז היא סוף סוף תוכל לתפוש את הידיעה שהרגע הגדול בחייה הגיעה: היא עומדת להתחרות באולימפיאדה.

בעשור האחרון, מאז שהייתה בגיל שבע, שולץ מעבירה את ימיה באולמות האימונים. בתחילת הדרך, הוריה של שולץ רשמו אותה לחוג ההתעמלות בעיקר כדי שתעביר את הזמן. אף אחד מהם לא חשב אז שזו תהפוך להיות הקריירה שלה. אבל מרינה הלכה והתפתחה עם השנים.

ואז ההישגים הגיעו בזה אחר זה. כבר בגיל עשר הייתה אלופת ישראל לנערות בתרגיל עם חישוק. בשנת 2009 היא כבר הייתה חלק מנבחרת ישראל, שסיימה במקום החמישי באליפות אירופה.

באותה השנה היא

קיבלה זימון להצטרף לנבחרת המחוננות של הוועד האולימפי, לעזוב את המשפחה והחברות באשקלון ולהעביר את מרכז חייה למכון וינגייט. היא ידעה שזה עומד להיות הצעד הראשון בחיים החדשים שלה.

שולץ (17), חברה בנבחרת ההתעמלות האומנותית של ישראל, היא גם הנציגה הכי צעירה במשלחת שלנו למשחקים. "זה כבוד לדעת שאני הכי צעירה", היא אומרת ל"זמן הדרום", שבוע לפני ההמראה לאנגליה. "כי בגיל שלי כמעט ואין ספורטאים שמגיעים לאירוע הכי גדול שיש. זה מראה שאם אמשיך להשקיע – יש לי עוד כמה אולימפיאדות להיות בהן. זוהי לא האולימפיאדה האחרונה שלי".

את טקס הפתיחה של המשחקים היא ראתה בבית. שולץ וחברותיה לנבחרת ההתעמלות האומנותית יטוסו ללונדון רק בחמישה באוגוסט. "די מבאס אותי שהחמצתי את טקס הפתיחה", היא מודה. "אבל באמת שזה לא כזה נורא.

"אני חושבת שדווקא העובדה שאנחנו נשארות בארץ עוד שבוע וחצי, תוכל לאפשר לנו להתרכז עוד יותר בהכנות לקראת התחרות. אנחנו עובדות המון שנים כדי להגיע למעמד הזה, ואני מעדיפה להגיע להישגים, מאשר ליהנות מהחוויה של הטקס. עדיף להגיע כמה שיותר מוכנות. והשקט של וינגייט עדיף על הכפר האולימפי".

זו הסיבה שאתן טסות באיחור לאולימפיאדה?
"אנחנו טסות רק בתחילת אוגוסט, כי התחרות שלנו היא בחלק האחרון של האולימפיאדה. הגמר של התחרות הוא ממש ביום האחרון של האולימפיאדה".

וביום הנעילה הזה תביאו לישראל מדליה?
"אני לא רוצה לצאת בהצהרות כאלה, אבל אני חושבת שהעובדה שאנחנו מתחרות ביום האחרון של התחרות דווקא תוריד מאיתנו חלק מהלחץ. באמת שאני מרגישה טוב עם זה שאנחנו בחלק האחרון של האולימפיאדה. אני מאוד רוצה לעלות לגמר, ואם ננצח אז כבר נראה מה יהיה".

על פי ההישגים הקודמים שלכן, מה הסיכוי שלכן להביא מדליה?
"תראה, בעבר השגנו מדליות בכל מיני תחרויות, אבל באולימפיאדה זה שיפוט אחר, ויהיה הרבה יותר קשה. הפייבורטיות לזכייה הן רוסיה, בלרוס ואיטליה. ברור שהחלום שלי הוא להשיג מדליה.

"אני פשוט לא רוצה להגיד 'אני רוצה מדליה', כי אני כבר יודעת מה יקרה אם נגיד את זה, ואז נחזור לארץ בלי מדליה. כל המבקרים יתעוררו ויקטלו אותנו. התקשורת פה קרעה לא מעט ספורטאים אולימפיים שאמרו שיחזרו עם מדליה ולא חזרו עם אחת".

בחודשים האחרונים זוכה שולץ לעדנה לא רק בגלל הציפייה לתחרות החשובה בעולם, אלא גם בזכות ההתעניינות התקשורתית בה. פתאום היא רואה את הפנים שלה בעיתונים ופתאום היא צריכה למצוא זמן פנוי, בין האימונים המפרכים של מכון וינגייט, גם לשוחח עם עיתונאים ולהתראיין.

"זה ממש כיף להיות בכותרות", אומרת שולץ. "עכשיו סוף סוף יש התעניינות גם בתחומי ספורט שהם לא כדורגל או כדורסל. מצד שני, זה גם קצת מצחיק אותי. איך פתאום כולם נזכרים בנו, הספורטאים האולימפיים, תמיד לקראת האולימפיאדה. למה רק אז? אנחנו, הרי, משקיעים כל הזמן.

"לא רק בחודשים שלפני האולימפיאדה. האמת, שממה שאני יודעת – זה לא ככה במדינות אחרות. שם כותבים על כל ענפי הספורט כל הזמן. אני רק יכולה לקוות שימשיכו להתעניין בנו גם הרבה אחרי האולימפיאדה. שיכתבו על התחרויות שלנו כל הזמן".

בשלוש השנים האחרונות היא מתגוררת במתחם המחוננים בווינגייט. החיים במתחם האימונים כוללים משטר קשוח ביותר. שולץ וחברותיה לנבחרת מתעוררת כבר בשש בכל בוקר, כדי לצאת לאימון ריצה. לאחר מכן, היא עובדת על מכשירי הכושר השונים בחדר הכושר ומשם היא קופצת לבריכת השחייה. רק בשעה שמונה וחצי בבוקר היא מגיע לחדר האוכל, ואוכלת שם ארוחה עשירה מאוד בחלבונים.

השלב הבא של היום: האימון היומי הראשון. הוא נמשך לא פחות מחמש שעות. לאחר מכן מתכנסות הבנות לארוחת צהרים למנוחה קלה. וכמובן, מיד אחרי המנוחה – עוד אימון. הפעם זה עד השעה שמונה וחצי בערב. "אין לי כל כך זמן לעצמי", אומרת שולץ, "אבל אני מקבלת את זה בהבנה. אין לי חיי חברה. אני כל הזמן באימונים.

"ואני חושבת הרבה פעמים על כל ההקרבה שעשיתי כדי להצליח. מדי פעם, במיוחד כשאני חוזרת לחופשות באשקלון, אז המחשבות האלה קצת עולות. כי כשאני חוזרת הביתה, אני מתנתקת מכל עולם ההתעמלות. בימים בבית אין אימונים, ויש את הזמן למשפחה וחברות. והניתוק הזה גורם לכל מיני מחשבות לעלות".

כמו מה?
"כמו למה אני לא יכולה לצאת לבלות באמצע השבוע, כמו למה לי יש שמונה שעות אימון ולחברות שלי יש זמן פנוי. זה כיף לפעמים סתם לשבת ולנוח, או לצאת לבילוי עם החברות. אבל עדיין – אני מאוד שמחה על העובדה שאני מתעמלת מקצועית. כי כשאני חוזרת לעבודה בוינגייט, אני מבינה כמה אני כן אוהבת את מה שאני עושה וכמה שאני שלמה עם זה".

את מתייחסת לחיים בוינגייט כאל עבודה?
"כן. ברור. כשאתה משקיע לפחות שמונה שעות ביום בעיסוק כלשהו – זה בדרך כלל עבודה. ואצלי האימונים הם כבר ממזמן לא רק תחביב. אני מאוד רצינית באימונים".

אם אתם שואלים את עצמכם איפה נדחס בלו"ז הצפוף הזה המקום ללימודי התיכון – מצפה לכם הפתעה. "אני לא לומדת כבר מהתיכון'", היא מגלה. "החיים כמתעמלת מצריכים הרבה אימונים, וזה בלתי אפשרי לשלב את זה עם לימודים. אני לא הולכת לבית הספר בכלל. אנחנו, המתעמלות, לא נמצאות במתחם הפנימייה של וינגייט, שכולל גם לימודי תיכון. אנחנו לא יכולות להיות שם, כי אנחנו כל היום באימונים".

ובית הספר לא חסר לך?
"ברור שכן. כל יום שנתנו לנו יום חופש, אני הייתי חייבת לקפוץ לבית הספר שלי, מקיף ד' באשקלון, כדי לפגוש את החברות ואפילו את המורות. יש כאלה שזה נראה להם מוזר. היו הרבה שאמרו לי 'אין לך מה לעשות ביום חופש חוץ מלבוא לבית הספר?' אבל הם לא מבינים כמה זה כיף. כי אני מאוד מתגעגעת לאווירה, לחברים. אפילו גם קצת ללימודים. אבל אני לא דואגת. כי אני יודעת שאחרי שאסיים עם ההתעמלות, אני אשלים את תעודת הבגרות וגם אצא ללימודי תואר ראשון.

"פשוט שאצלי זה יקרה בעוד כמה שנים. וחוץ מזה, יש לי לפחות משהו שכל החברות בבית יכולות לקנא בו: לי אין מבחנים, שיעורי בית ובטח שלא בגרויות כמו שיש להן. החלטתי ששווה לדחות את הלימודים בתיכון ולהתמקד באימונים. כי היה לי חלום, כלו לשאר הבנות, להגיע לאולימפיאדה. ואני שמחה שהצלחנו בזה. זה שהגענו לאולימפיאדה מראה לי שההקרבה שעשיתי לא היו סתם. אז, נכון. אני לא חוזרת הרבה לאשקלון. אז לא יוצא לי הרבה לבלות. אבל אני בסוף מוצאת זמן לחברות וגם לחבר שלי".

לאחר הפיגוע בבורגס, בולגריה, בו נהרגו חמישה ישראלים ובולגרי אחד, הועלתה רמת הכוננות סביב האפשרות שגורמי טרור יבקשו לפגוע בספורטאים הישראליים שיתחרו באולימפיאדה. "זה די מפחיד. אבל אני בטוחה שיהיה בסדר", אומרת שולץ.

"הבנתי שיהיו איתנו מאבטחים ישראלים שילוו אותנו בלונדון, וגם תהיה אבטחה טובה של הבריטים, כי זו מדינה מאוד מפותחת. אז אני לא דואגת, אבל אני גם, כמו תמיד, מקשיבה לכל ההוראות שנותנים לנו אנשי הביטחון הישראליים – כמו לא להסתובב עם חולצות שמזהות אותנו כישראליות. אני גם אשתדל לדבר רוסית כשאנחנו במקומות ציבוריים. לא צריך שיזהו אותנו ישר".

בימים האחרונים נתלו ברחבי אשקלון שלטי חוצות מטעם העירייה בהם נכתב כי "תושבי אשקלון מחזיקים אצבעות למרינה". המחווה הזו מצאה את עצמה מהר מאוד לדף הפייסבוק של שולץ. "נכנסתי לקיר של הפייסבוק שלי ופתאום קלטתי שמישהו צילם את השלט ותייג אותי בתמונה.

"האמת היא שהייתי בשוק כשראיתי את זה. לא ציפיתי לכזה פרגון. ממש אהבתי את הרעיון וכל הכבוד לעירייה. זה ממש נחמד לדעת שיש כזה עידוד ותמיכה. אני רק מקווה שנוכל להחזיר על כל הפרגון".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אשדוד-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...