בעל בית קפה התבשר פעמיים כי הוא חולה בסרטן
שי פודהורזר, בעלי "קפה בשדרה" ברמת גן, המשיך בחייו לאחר שהתבשר כי הבריא ממחלת הסרטן: אשתו הרתה וכעת הם מצפים לבת. אבל אז הודיעו לו שבגופו התגלו גרורות
אבל במהרה גילה לצערו שהוא צריך להתמודד עם בעיות גדולות הרבה יותר: כבר שנתיים נלחם פודהורזר בן ה-28, תושב פתח תקווה, בסרטן המעי הגס. עכשיו יש לו חלום אחד בלבד: לשחק עם הילדה שלו שאמורה להיוולד בעוד כחודשיים.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
המחלה התגלתה אצלו באוגוסט 2010, כחודשיים לאחר שפתח את בית הקפה. בזמן העבודה הוא החל להרגיש כאבי בטן חזקים. "הרופאה שבדקה אותי בהתחלה חשבה בטעות שמדובר באבן בדרכי השתן, נתנה לי זריקת וולטרן ושלחה אותי הביתה", הוא מספר.
"לאחר שעלה לי החום ל-39 מעלות, נשלחתי על ידי רופא המשפחה למיון. שם עשו לי סדרה של צילומים ובדיקות ומצאו את הגוש והתברר שהוא ממאיר. אני וכל המשפחה שלי לא הצלחנו לעכל את מה שקרה לנו, איך בגיל כזה אני צריך להתמודד עם מחלה כזו קשה, שבדרך כלל מגיעה רק בשלב מבוגר יותר של החיים".
אחרי חצי שנה, בה עבר שני ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, הודיעו הרופאים לפודוהורזר כי הפרק הזה נגמר והוא הבריא מהסרטן. פודהורזר החליט לשוב לשגרה: הוא חזר לעבוד בבית הקפה ואשתו גלי נכנסה להריון. "אנחנו נשואים כבר שלוש שנים ומהרגע שהתחתנו רציתי ילדים. לפני שהתחלתי טיפולים כימותרפיים עשינו הקפאת זרע, רצינו שתהיה לנו אפשרות להיכנס להריון בעתיד", מספר פודהורזר
"במהלך הטיפולים עשינו תהליך של הזרעה אבל הוא לא תפס. אחרי שסיימתי את הטיפולים התייעצתי עם אחות במחלקה האונקולוגית והיא אמרה שאפשר לנסות להיכנס להריון בדרך רגילה, אז ניסינו ולבסוף הצלחנו. היום בו הבנו שההריון נתפס היה יום ההולדת שלי.
"שכבתי בבית אחרי הניתוח האחרון עם תפרים בבטן ואשתי הגיעה הביתה וסיפרה לי את הבשורה. אחרי השנתיים הקשות שעברנו, הרגשתי שנכנס לי אור לחיים, שיש לי סיבה להמשיך להילחם. בטיפולים האחרונים הגוף שלי ממש קרס והרגשתי שאני לא יכול יותר וזה אסף אותי מהתחתית ונתן לי כוח. אשתי כבר בחודש שביעי ואנחנו מצפים לבת".
אבל אז, חצי שנה לאחר ההודעה המשמחת על נסיגת הסרטן הגיעה הבשורה הרעה: בגופו התגלו גרורות באזור המעי הגס והאגן. "הרופאים הסבירו לי שגם בפעם הראשונה לא באמת הבראתי ובבדיקת הסי.טי שנערכה כחודש לאחר שסיימתי את הכימותרפיה לא הצליחו לאתר מסיבה כלשהי את הגידולים אך הם היו שם כל הזמן", הוא מסביר.
אפשר להניח שכעסת כשקיבלת את ההודעה הזו.
"אחרי שהודיעו לי שהמחלה מעולם לא נעלמה הייתי מתוסכל. הבנתי שהכירורגים שניתחו אותי לא באמת הוציאו הכול למרות שאמרו שכן ושעל בסיס זה החליטו שלא לתת לי תרופה ביולוגית, אותה אני לוקח עכשיו, ושהייתה יכולה להועיל לי.
"התאכזבתי וניסיתי להבין מה היה שם אבל לא קיבלתי תשובות ברורות. כעסתי. כשאמרו לי שהבראתי הרגשתי שאני סוף-סוף יכול לשקם את חיי. עכשיו כל החלומות שלי התנפצו שוב. הבנתי שאני לא יכול להבריא וכל הטיפולים הכימותרפיים נועדו רק לשפר את איכות החיים. אני לא מרגיש כמו אדם רגיל בגילי, לא יכול לתכנן את העתיד אלא רק את השנה הקרובה כי אי אפשר לדעת מה יקרה".
אתה ואשתך גלי מדברים על המוות?
"בשנה וחצי הראשונות למחלה, כשנפל לנו האסימון שאני חולה בדרגה קריטית, יצא לנו לדבר על זה, על הפחד שלה להישאר לבד ועל הפחד שלי להשאיר אותה לבד. זה תמיד נמצא, יושב עלינו. גם כיום שאנחנו יודעים שאין תרופה למצב שלי".
ועכשיו כשהיא בהריון, העתיד בטח מטריד אותך עוד יותר, לא?
"ביום רביעי שעבר היינו בפגישה השבועית של האגודה למלחמה בסרטן, שאליה מגיעים זוגות אשר אחד מבני הזוג חולה. ומישהו אמר שם שהוא לא יכול להרים את הילדה שלו בגלל המחלה. זה ריסק אותי, זה משהו שקשה לי לעכל. אני הכי מפחד שהיא תצטרך אותי ולא אוכל לעזור לה, שהיא תראה אותי כשלא אוכל לתפקד. כיום אני כבר לא מפנטז על כמה שהעסק שלי יצליח או עד איזה גיל אחיה אלא רק רואה בדמיון אותי משחק עם הילדה שלי, מרים אותה, חולם על המשכת המשפחה.
"זה החלום שלי. קשה לי לחשוב על העתיד הרחוק של המשפחה שלי, אני רק רוצה לשרוד את השנה, לקום בבוקר ולשרוד כל יום ביומו, בתקווה להמשיך לחיות. החלום שלי הוא לראות את הבת שלי מתחתנת ואני מפחד שזה לא יקרה. אני הולך לישון עם מחשבות כאלה וקם עם מחשבות כאלה. זה מלווה אותי כל הזמן".
במשך השנתיים הקשות האחרונות התעקש להמשיך להחזיק בבית הקפה: "בני משפחה ניסו לא פעם לשכנע אותי למכור כדי שאוכל להתפנות לטיפול אך עד עכשיו אפילו לא חשבתי על זה. לא רציתי לתת למחלה להכתיב לי את החיים וקיוויתי שאחלים ואחזור לעבוד במשרה מלאה.
"בתקופת הטיפולים הראשונה, כחצי שנה אחרי הניתוחים, אשתי גלי הייתה מנהלת את בית הקפה במקומי. לפני כן היא הייתה מנהלת של העסק של אחיה, בית הקפה 'מוניקה' בתל אביב. זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורה. חודש אחרי הטיפולים חזרתי לעבוד כדי להקל עליה את הנטל.
"העבודה הזו היא מה שמחזיק אותי ונותן לי כוח, אני כבר מגיל 15 עובד בצורה עצמאית ואני רגיל לעבודה קשה ולא אוהב לנוח. כשאני מגיע לפה זה נותן לי לשכוח לשנייה את הבעיות. כיום אני עובד שבוע כן שבוע לא כי אני עובר טיפולים מאוד קשים של 48 שעות כל פעם, שמשתקים אותי לחמישה ימים לאחר מכן".
עכשיו, בעקבות מצבו הרפואי, שוקל פודהורזר למכור את העסק: "אני מרגיש שאני לא יכול להשקיע בו כמו שהייתי רוצה. אשתי אמנם החליפה אותי כמנהלת בית הקפה אבל עכשיו כשהיא כבר בחודש שביעי הנטל הפך עבורה לבלתי נסבל".
במסגרת העבודה בבית הקפה מנסה פודוהורזר לתת תקווה לחולים אחרים. כך, לפני מספר חודשים הוא ארגן חודש התרמה למחלקה האונקולוגית לילדים בתל השומר, כאשר על כל כוס קפה שנמכרה, נתרם שקל. "כשהתחלתי את המבצע חשבתי שיצאתי מזה ורציתי שגם אחרים יראו שזה אפשרי להחלים ויבינו שזה חשוב להישאר אופטימיים", הוא מסביר.
"במסגרת הפרויקט גייסנו 1,500 שקלים אך עשינו הרבה יותר מבחינת העלאת המודעות למחלה והחשיבות בזיהוי מקדים שלה. לפני שחליתי לא שמעתי על המחלה הזאת כל כך הרבה ולכן רציתי לעורר מודעות כדי שאנשים ילכו להיבדק כדי להבטיח גילוי מקדים. אם אצלי היו עולים על המחלה בשלב מוקדם יותר אולי המצב היה שונה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם