ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

אני? מעניין? כוכב "אלנבי" לא יודע מאיפה זה בא לו

ביישן אמיתי. מתחמק מאודישנים. לא רואה טלוויזיה. ומצהיר: "אם לא שחקן, הייתי רואה חשבון". לנדב נייטס, כוכב "אלנבי" וההצגה החדשה "משאלה אחת ימינה", יש משאלה לעיתונאים ולפפרצי: תעזבו אותי, באמא'שכם

נו, כבר מזהים אותך ברחוב? אני שואלת את נדב נייטס, עד לא מזמן שחקן תאטרון לא מוכר, והיום אחד מכוכבי הסדרה המדוברת "אלנבי" וההצגה "משאלה אחת ימינה".

"לא. למה שיזהו אותי?" הוא שואל בחשש. "מכורח הנסיבות, ואם לא קרה עדיין - ודאי יקרה בקרוב", אני עונה. "אני לא חושב שיעצרו אותי ברחוב, לפחות כך אני מקווה. גם אם מישהו יגיד 'הנה ערן מאלנבי' אין סיכוי שאני אשים לב לזה. אין לי מראה שזוכרים אותו ואני לא מיוחד בשום צורה. להיות סלבריטאי זו החלטה. מי שלא רוצה - יכול", הוא אומר בהחלטיות.

אתה באמת מאמין בזה?
"אני חייב להאמין בזה, אחרת אני לא יודע אם אוכל להמשיך במקצוע הזה עוד הרבה זמן".

דבריו של נייטס לא התקבלו בהפתעה, כי גם לקבוע את הריאיון עמו היה אתגר לא קטן. "את מי אני מעניין?" הוא שאל בשיחת טלפון מקדימה. בהתחלה זה נשמע כמו היתממות מעושה, אך כשהוא נכנס לבית הקפה בחיוך נבוך, ידיו תחובות בכיסים, הוא לא השאיר מקום לספק. נייטס הוא אולי השחקן הביישן ביותר שתיתקלו בו, והוא באמת לא לקח בחשבון את הפרסום הנלווה להופעתו הטרייה בפריים טיים בטלוויזיה. "עוד לא ראיתי את הפרקים של 'אלנבי' ששודרו", הוא מודה. "עדיין קשה לי לראות את עצמי".

>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק

למרות הביישנות, או אולי בזכותה, נייטס (29) משחק על במות התאטרון וקוצר שבחים מהמבקרים כבר תקופה.

הוא גדל ברעננה. אביו דרום-אפריקאי ("מכאן השם-Nates, אבל תמיד כולם מעוותים את זה לנטס או נייטס"), אמו ילידת מרוקו ולדבריו הוא ספג הרבה תרבות מגיל צעיר. "הלכתי למוזאונים ולתאטרון עוד לפני שהרבה ילדים בגילי ידעו מה זה בכלל".

רק אחרי הצבא החליט ללמוד משחק (קודם בבית צבי, אחר כך בניסן נתיב). "המהלך הזה לא התקבל ברצינות בקרב אנשים שהכירו אותי", הוא מודה. "אף אחד לא הבין מאיפה זה בא וחשבו שזה מעין שלב עובר בחיים שלי. גם אני לא באמת הבנתי למה הלכתי ללמוד משחק - זה משהו שאפילו לא עלה בדעתי לפני כן".

בתקופת הלימודים שיחק בתפקידים קטנים בסרטים כמו "הבועה" ו"שבע דקות בגן עדן", ולפני כשנתיים סיים את לימודיו והחל להופיע בתאטרון הסמטה ובתאטרון תמונע.

"תאטרון הפרינג' זה לנשמה. כיף גדול לעבוד בזה ויש לי חברים טובים משם", הוא מציין. להזדמנות פז זכה כאשר קיבל את תפקיד טיבלט קפולט, בן דודה של יוליה ב"רומיאו ויוליה" של תאטרון הקאמרי. "זה היה תפקיד קטן, אבל התנסות ראשונה ומשמעותית בתאטרון רפרטוארי",

הוא אומר.

באחת ההצגות של המחזה השייקספירי ישבה בקהל ציפי פינס, מנהלת תאטרון בית ליסין, לאחר שקיבלה המלצה להגיע ולצפות בנייטס. "הייתי אמור ללכת ולעשות אודישן למחזה 'אחים בדם' של בית ליסין ולא הלכתי כי אני שונא אודישנים", הוא נזכר. "חשבתי שנמחקתי אצלה, אבל אז היא באה לראות אותי ופתחה בפניי שוב את ההזדמנות. הפעם קיבלתי תפקיד מרכזי, בזכותו זכיתי גם בפרס השחקן שצריך לקיים הבטחות", הוא צוחק, ומתכוון לפרס "השחקן המבטיח" לשנת 2012 שהוענק לו בטקס פרסי התאטרון לפני כשלושה חודשים על תפקידו במחזה.

כעת הוא משחק בתפקיד ראשי בהצגה החדשה של בית ליסין, "משאלה אחת ימינה", על פי ספרו של אשכול נבו ובבימויה של דפנה אנגל. זאת, כמובן, לצד הופעה ראשונה בפריים טיים בסדרה המדוברת "אלנבי" בערוץ 10 כערן, העיתונאי שמתאהב בחשפנית רומי אבולעפיה.

על חייו הפרטיים הוא מבקש לא להרחיב, אבל הסכים לומר שהוא גר בצפון הישן בתל אביב עם בת זוגו, השחקנית אלינור קלוגר (ג'ולייט מ"עספור"). "שנינו מאוד לא שחקנים באופי שלנו, אנשים מאוד פשוטים", הוא משיב לתהייה כיצד יכולים שני שחקנים להחזיק זוגיות יציבה.

>> ביקורת: "אלנבי" לא משקפת את המציאות של אלנבי
>> שנה למחאה: יוצרי "30 שקל לשעה" מסכמים עונה
>> הדבר הגדול הבא: שירן סנדל מסתערת על ערוץ הילדים

כאמור, זו לא הסתירה היחידה בחייו. הוא מופיע על במות, אבל ביישן באמת. הוא מתפרנס ממשחק, אך לא הולך לאודישנים. "אני מתחמק סדרתי מאודישנים, הם עושים אותי חולה", הוא מודה. "מפריע לי שהכישרון שלי עומד למבחן, ואני גם לא חושב שאפשר לשפוט שחקן לפי אודישן. יש כל כך הרבה שיקולים להחלטה מי יתקבל ומי לא שלא בהכרח קשורים למשחק, לכן זה לא שווה לי לפעמים את התחושה שאני מרגיש אם אני לא מתקבל. אני יודע שזה לא חכם, ברור לי שאני המכשול הכי גדול של עצמי בעבודה הזו".

אך למרות המכשולים שהציב לעצמו, נראה כי הזדמנויות נופלות עליו מהשמים. "כמו 'אחים בדם', גם אלנבי היה יכול בקלות מאוד להתפספס", הוא אומר. "הלכתי לאודישן אחד אבל לאודישן השני לא רציתי ללכת. החברה שלי והסוכנת התעקשו, ובסוף קיבלתי את התפקיד. בדיעבד אני שמח שהן התעקשו ולמזלי האודישנים לא נמשכו הרבה זמן".

אתה מרגיש שאתה מקיים את ההבטחה? שהתפקיד ב'אלנבי' הוא נקודת הפריצה שלך?
"אני לא מבין בכלל מה זו פריצה ואני לא חושב שאני המרכז פה, אלא שהסיפור וההפקה הם אלה שנחשפים. כל ההכתרות האלה לא מעסיקות אותי ואני לא מאמין להן. יותר חשובה לי מחמאה אישית מצופה שראה ונהנה מאשר טייטל בעיתון שאני לא יודע עד כמה הוא אמיתי או מונע מיחסי ציבור. אם כבר אני מרגיש שנלווים ל'פריצה' הזו כביכול כל מיני אילוצים שאני לא מתאים להם, כמו הצורך להיחשף".

כשהחלטת להשתתף ב"אלנבי", בפריים טיים, לא לקחת בחשבון שתצטרך להיחשף?
"אני מתקשה באופן כללי לחשוב על העתיד ועל השלכות של דברים שאני עושה. בכל פרויקט שאני בוחר אני מתרכז בהוויה שלו ולכן קשה לי לדמיין את הסיטואציה של אחרי 'אלנבי'. החלטתי להשתתף ב'אלנבי' בשביל הניסיון ובשביל משכורת, זה המקצוע שלי ואני אוהב אותו. את כל המסביב אני פחות אוהב, וזה לא ישתנה".

אתה מופיע בסדרה עם צוות שחקנים ידועים שהפרסום כבר לא זר להם. היה לך קשה עם זה?
"האמת שרק איפשהו באמצע הצילומים, כשהייתי בסיטואציות עם כל הצוות, קלטתי פתאום שאני היחיד שלא מוכר. אני גם יודע שאסף (ברנשטיין, במאי הסדרה, ע"ט), היה צריך לשכנע את ההפקה שייקחו אותי בגלל האלמוניות. אבל בסופו של דבר כשאתה משחק עם מישהו בסצנה זה לא משנה כמה הוא מפורסם - כולם בני אדם. בסך הכול היה כיף, אף אחד לא התייחס אליי בצורה שונה או נתן לי הרגשה שאני פחות טוב ופחות מנוסה, אולי הרגשתי את זה קצת מההפקה - אבל לא מהשחקנים".

את רוב הסצנות שיחק נייטס עם אבולעפיה, חלקן סצנות לוהטות בלבוש מינימלי - לפחות מבחינתה. "רומי היא בחורה נטולת אגו. לשחק איתה וגם לדבר איתה מחוץ לצילומים זה תמיד בגובה העיניים", הוא מספר. "דווקא בגלל שזו הייתה רומי ושהיא שחקנית מקצועית מאוד, לא היו רגעים מביכים והייתה תחושה מאוד נוחה. אותי מביך לעשות משהו שאני לא מאמין בו ולא עומד מאחוריו, לא מביך אותי להתנשק".

לפני שהחלו הצילומים קרא נייטס את ספרו של גדי טאוב, שעליו מבוססת הסדרה. במסגרת התחקיר לדמות הלך פעם אחת לבר "אלנבי 40" בו צולמו גם חלק מהסצנות. "לא ראיתי שם שום דבר מיוחד, היה אפילו די משעמם", הוא מחייך. "לא דיברתי עם חשפניות כי גם ערן בסדרה חווה את הכול בפעם הראשונה וזה לא עולם שהוא הכיר לפני. לא הרגשתי צורך ללכת למועדון ושחשפנית תשב עליי בשביל להבין את התפקיד, למרות שאולי זה יכול היה להיות תירוץ טוב".

הסדרה שינתה את דעתך על חשפניות? למדת משהו שלא ידעת על העולם הזה?
"מה שהפתיע אותי בעיקר הוא הקלות שבה אנשים מחליפים מהיום ללילה. היום אני כבר לא מתקשה להאמין שיש חשפניות שעובדות בעבודות נורמטיביות ונראות בחורות נורמטיביות לחלוטין במהלך היום".

ערן הוא בחור רגיל שמתאהב בחשפנית. זה משהו שאתה חושב שיכול היה לקרות גם לך?
"לא, זה לא היה קורה לי. אני שונה מערן מאוד. לא קיימת אצלי בכלל המשיכה אל הבלתי מושג או המשיכה לטיפוסים קיצוניים כל כך".

כאמור, נייטס טרם צפה בסדרה או בביקורות עליה כך שהוא כלל לא יודע להתייחס להופעתו בה. מכיוון שהוא לא מחזיק במכשיר טלוויזיה הוא גם לא נחשף לפרומואים. כך שלמעשה בעולמו שלו דבר לא השתנה. "אני לא רוצה לשפוט את עצמי, במיוחד לא בזמן שאני מופיע בהצגה במקביל ואני יודע שזה ישפיע עליי. אני מניח שאני אצפה בזה בשלב כלשהו, אבל לא כרגע", הוא אומר. "המשפחה והחברים שלי צופים ויש פידבקים מאוד חיוביים. כשאלינור רואה את זה במחשב אני באותו הזמן סגור בחדר השני".

הביקורות בסך הכול משבחות, אבל בה בעת מציינות שיש נפילה לקלישאות בתסריט. מה דעתך על זה?
"אני יכול להבין ביקורת על משחק או צילום, אבל איך מותחים ביקורת על תוכן אחרי שני פרקים? צריך להיות ממש גאון, אז מזל שיש לנו הרבה גאונים במדינה", הוא מגחך. "בגלל כל הביקורות האלה מנהל התוכן של ערוץ כלשהו מנחה את היוצרים לספר את כל הסיפור של הסדרה בפרק הראשון כדי שיהיה אקשן ושיהיה מעניין, וחלילה לא אטי מדי. כך מקבלים סדרות שרובן חרא. אם חשפנית שברחה ממשפחה דתית זה קלישאה, אז מה לא קלישאה?".

מבחינתו של נייטס, טלטלות האופייניות לחייו של שחקן הן לא דבר חיובי. הוא אוהב את השגרה שלו - ללכת בבוקר לחזרות בתאטרון ולחזור אחר הצהריים הביתה לעיסוקיו. "אם לא הייתי שחקן אני מניח שהייתי רואה חשבון", הוא אומר בחיוך. "אחת הסיבות שאני נהנה מהתאטרון היא היציבות שהוא מעניק לי. אני גם אוהב את העובדה שמי שמגיע להצגה בתאטרון בא במיוחד, שילם כרטיס, החנה את האוטו - לא כל אחד נחשף לזה, לעומת הטלוויזיה".

אבל בתאטרון אתה מופיע בפני קהל חי. זה לא קשה לך, אפרופו ביישנות?
"זה קשה. עד היום קשה לי לפני שאני עולה על הבמה ואני חושב שהחשש הזה יהיה תמידי כי זה חלק מהאופי שלי. כשאני כבר בתוך הסיטואציה וההצגה מתחילה אני משתחרר ואז אני גם מאוד נהנה. יכול להיות שאני בורח מהביישנות שלי על הבמה, אף פעם לא באמת ניתחתי את זה. אני מניח שבאיזשהו שלב אני אעבור לבימוי, זה פשוט יהיה בלתי נמנע".

במה שונה משחק בטלוויזיה ממשחק בתאטרון?
"מלבד ההבדל הטכני, שבטלוויזיה יש כמה טייקים ובתאטרון לא, אני מרגיש שעל הבמה אני לא יכול לרמות. מול המצלמה אפשר לרמות, כי הגוף שלך לא חייב להשתתף בכל מה שאתה עושה. בשניהם אני אוהב את הרגע שבו יש נקודת השקה בין הדמות שאתה משחק לבין מי שאתה בחיים האמיתיים, זה כמעט תמיד קורה".

גם "אלנבי" וגם "משאלה אחת ימינה" מבוססות על ספרים. קל לך להישען על מקור ספרותי?
"זה יתרון עצום. הרבה יותר קל בתור שחקן לא להסתמך רק על מחזה או תסריט שיכולים להסתכם בחמישים עמודים, אלא גם על ספר שיש בו הרבה יותר רבדים. גם אם לא הכול נכנס בסופו של דבר להצגה או לסדרה, עדיין אפשר לשאוב מזה משמעות. היום מייצרים הצגות בלי להתבסס על כלום, והרבה פעמים ככה הן גם נראות".

ההצגה "משאלה אחת ימינה" עלתה רק לאחרונה, אך רבים צופים כי תהפוך לפופולרית מאוד, בין היתר בשל ספרו של אשכול נבו שעליו היא מבוססת. בהצגה משחק נייטס את יובל, אחד מארבעה חברי ילדות בסוף שנות ה-20 לחייהם המחליטים להטמין פתקים שבהם כל אחד כותב היכן הוא רוצה למצוא את עצמו בעוד ארבע שנים. המחזה מגולל את סיפור התבגרותם של הארבעה, סיפור הגשמת המשאלות שלהם ומערכת היחסים ביניהם.

נייטס מודה כי ההצגה שונה מהחומרים איתם עבד בעבר: "היא יותר קלילה בסיפור ובדרמה, אבל לא ברצינות או בחרדות שלי", הוא ממהר להדגיש. "בתאטרון צריך דרמות וקונפליקטים גדולים מהחיים והאתגר הגדול ב'משאלה' הוא שאין את זה. מדובר בסיפור יום-יומי ולכן צריך למצוא את הדרמה בתוך הדיאלוגים. זה לא פשוט".

נייטס מזכיר פעמים רבות במהלך הריאיון את המילה "רצינות". בעוד שחקנים רבים כיום עסוקים בכמות ההופעות שלהם במדורי הרכילות ובמספר ההזמנות שקיבלו לאירועי השקה לא פחות מאשר בעבודת המשחק עצמה, את נייטס לא מעניינים הניצוצות אלא המהות. "אני יודע שאני לוקח מאוד ברצינות את מה שאני עושה כי בעיניי זה באמת מקצוע", הוא אומר. "היום כל פליט ריאליטי, דוגמנית או מגיש בטלוויזיה נחשבים שחקנים. אני לא שופט אם הם שחקנים טובים או לא, אני מתייחס למידת הרצינות שלהם. אם אנשים לא רציניים בעבודה, הם מזנים ומוזילים את המקצוע כולו. לי לקח הרבה זמן להגיד שאני שחקן, אבל אני שמח שאמרתי את זה הרבה לפני שהתחלתי לעבוד בתאטרון רפרטוארי או לקבל פידבקים על מה שאני עושה".

גם כשהוא נשאל באיזה תפקיד היה הכי רוצה לשחק בעתיד, מהי פסגת שאיפותיו המקצועיות, הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע: "הייתי רוצה לשחק את התפקיד הבא הכי טוב שאני יכול ובאותה רצינות כמו תמיד", הוא אומר. "לא משנה לי המדיום ולא משנה לי התפקיד לשם התפקיד, משנה לי רק החומר. יש עוד הרבה חומרים ואנשים שהייתי רוצה לעבוד איתם, אבל אני מאלה שמאמינים שאם אומרים את זה בקול אז זה לא מתגשם".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...