אם לשלושה מוותרת על תרופות כדי לשלם שכר דירה
אילנה זרצקי (51), אם לשלושה מבאר שבע, מתקשה לגמור את החודש ומתחננת לעזרה: "אין כאן סולידאריות, אין למי לפנות. כל אחד דואג לעצמו. אני מבינה את משה סילמן"
הנה, אילנה זלצקי, בת 51, אם לשלושה, אישה משכילה ונעימת הליכות, שרואה את עולמה הולך ומתמוטט לנגד עיניה. הבת הגדולה, בת 28, עזבה את הבית. שני בניה, תאומים בני 16, חיים איתה. הבית, ברחוב הצבי בשכונה ה' בבאר שבע, ריק. המאוורר היחידי פסק מלפעול. אין מה לדבר על מזגן וגם אם היה מזגן בבית, היא לא הייתה מעזה להפעיל אותו בגלל תשלום החשמל.
>> בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
יום חמישי והבית לוהט מחום. גם קומה רביעית ואחרונה בבניין ישן, גם אין אוויר. אילנה פותחת חלונות ומנסה להצטנן במשב הרוח הלוהט שעובר בתוך הבית. יש לה ספה שבורה ומיטה שהיא שמה בסלון, כי את החדרים נתנה לילדיה. "הם בני 16, הם רוצים להיות כמו כל בני גילם, ואני לא יכולה לתת. זה הכי כואב", היא אומרת בצער.
"אני רק יכולה להבין אנשים כמו משה סילמן, זכרונו לברכה, שמגיעים לכדי ייאוש כזה עמוק לשרוף את עצמם. לא תיארתי לעצמי, שאי פעם אבקש עזרה. זה נורא לבקש עזרה ולפעמים אין ברירה. הכי עצוב לי, זה שאני עובדת. אני לא חותמת בלשכה ולא מתחמקת מעבודה, והמצב כל פעם נהיה גרוע יותר.
"הכי מקומם, זה שכולם סוגרים לך את הדלת בפרצוף,
במרכז החדר מוצג מחשב ישן, כמעט מוצג מוזיאוני. אילנה אומרת שמצאה אותו ליד פח האשפה וידיד המשפחה השמיש אותו, תוך שימוש בחלקי חילוף ממחשבים ישנים אחרים. זה הקשר היחידי שלה עם קצת תרבות, אם לא מחשיבים את זה שהיא קוראת הרבה ומנסה להעניק לחיים שלה קצת כבוד אנושי.
"אתה יודע, היום מלאו 60 שנה למותה של אווה פרון, רעיית נשיא ארגנטינה האגדי חואן פרון. האם היא הייתה נותנת לעניי ארגנטינה להגיע למצב הזה, כמו שלי?", היא שואלת שאלה רטורית.
סנטה ("מלאכית") אוויטה, כמו שקראו לה בני ארצה, דחפה להקמת בתי חולים ציבוריים, גני ילדים, בתי הבראה ושיכוני עובדים למעמד העובד. היא דאגה לרפואת שיניים ולשיניים תותבות.
אפרופו שיניים, בגיל 51, אילנה איבדה את כל שיניה, בשל מחלת הסוכרת ממנה היא סובלת. "אני אוכלת לחם ונחנקת. אין לי שיניים ואני לא יכולה ללעוס". היא חייבת לטפל בעצמה, אבל אין לה כסף.
אילנה עלתה לישראל בשנת 1991 מהעיר קישינב שבמולדובה. בארץ הולדתה, היא למדה באוניברסיטה וגם שימשה כספרנית. בארץ, מבלי לדעת את השפה העברית, היא לקחה על עצמה את העבודה שהייתה זמינה: סיעוד, דרך חברת כוח אדם. עבודה קשה, שוחקת, שאין בה מנוחה. לטפל בקשישים, לנקות אותם מצרכיהם, לחתל אותם, להקים ולהשכיב אותם. עבודה פיזית סיזיפית, עם מי שכבר אינם יכולים לדאוג לעצמם.
זמן קצר אחרי ששני הילדים התאומים נולדו, בעלה נטש אותה. "בעלי נעלם ולקח איתו את מעט החסכונות שהיו בחשבון המשותף שלנו. פתאום נשארתי בלי הכנסה ועם הרבה חובות, ותוך זמן קצר, כשלא עמדתי במשכנתא, הבנק לקח את הבית ונשארנו חסרי קורת גג".
אילנה קוראת באינטרנט על הגזירות החדשות שהאוצר מתכנן, בהן פגיעה בקצבאות, העלאת מס הכנסה ומס ערך מוסף, ולא יודעת מה יהיה. "אני בחיים שלי לא ביקשתי טובות. לא ביקשתי לא קצבאות ולא סיוע. אבל מי שעובד, מי ששכיר, פשוט לא יכול לשרוד. פעם הייתי עובדת בסיעוד, בניקיון, בטיפול, אבל היום אין לי כבר כוחות.
"יש לי יתר לחץ דם, יש לי פסוריאזיס, אבל אני לא מטפלת בעצמי, כי אין לי כסף לתרופות. בעדיפות ראשונה זה תמיד לשלם שכר דירה, שלא יסלקו אותי מהבית, וארנונה, כי אם אני חייבת עשרה שקלים לעירייה או לחברת המים, ישר מטילים עיקול על המשכורת. גם בבנק אני לא יכולה לבקש. אז אני מגיעה למצב שלפעמים גם אוכל אין".
אילנה זלצקי ממש מיואשת: "אני כבר לא יודעת למי לפנות. ביטוח לאומי נותן מה שהוא צריך, ברווחה בעירייה אומרים לי שאני עובדת ואני לא זכאית. עכשיו יום חמישי, אני לא יודעת מה נאכל מחר, ארוחת בוקר או ערב. כשמגיע סוף החודש, אני הולכת לפיצה שמקבלים בה צ'קים.
"אני נותנת צ'ק דחוי ואז יש לי מגש פיצה, ארוחת ערב לי ולילדים. אבל קורה גם שכל מה שנשאר, זה כיכר לחם ומזה אני חיה. אי אפשר כבר עם הייאוש הזה. אם נשארות לי, אחרי שהילדים אוכלים, שתי פרוסות לחם, אחת אני נותנת לצ'יקיטיטה". צ'יקיטיטה זוהי כלבה בת שמונה, אסופית, שאילנה מצאה נטושה כשהייתה גורה קטנה. הכלבה מגוננת עליה וכשהיא מרגישה שאילנה עוד מעט תפרוץ בבכי, היא נעמדת על שתי רגליה ומלקקת את ידה.
"אני צריכה לטפל בפסוריאזיס, אבל רושמים לי תרופה שעולה 50 שקלים ואני לא קונה, כי אין לי. זה אומר שאני סובלת מגירודים בלתי נסבלים. אבל זה או התרופות או האוכל. אני לא יודעת מה זה בגד חדש וגם מבאר שבע לא יצאתי כבר עשר שנים".
לסיכום, אומרת הגברת: "אין סולידאריות, אין למי לפנות, לאנשים לא איכפת. כל אחד דואג לעצמו. פעם הלכתי לבקש עזרה, שיעזרו לי בקצת אוכל ומישהי ענתה לי 'גברת את נורא שמנה', וזה כאב לי. בן אדם בריא, בן אדם שיש לו כסף, הוא לא שמן. שמן הוא מי שנאלץ לאכול מה שיש - לחם, אורז, מה שזול. בשר, דגים, פירות וירקות זה הרבה כסף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם