סיפורו של השורד מטרבלינקה, שהלך לעולמו
הוא היה מיוזמי מרד מחנה טרבלינקה ולאחר מכן הצטרף לפרטיזנים ולצבא הפולני. בתום המלחמה עלה ארצה והשתקע בבת ים. הוא העיד במשפטו של אייכמן, אך סירב להעיד נגד דמיאניוק וסבר שאיננו אשם. רקוויאם לקלמן טייגמן, הניצול הכמעט-אחרון מטרבלינקה, שנפטר בשבוע שעבר בגיל 89
"פתאום שמעת התפוצצויות בכל המחנה, אף אחד לא ידע מה שקורה. מהתפוצצויות הרימונים התלקחה גדר התיל, מפני שהיו שזורים בה ענפים יבשים. יהודים רצו, לחלק היה נשק וחלק אין... לא ידענו מה לעשות, האם לעבור לתוך המחנה ולקבל נשק. מפני שהשריפה הייתה כל כך גדולה לא יכולנו, אז החלטנו לברוח ורצנו לכיוון השער. רצתי עם כולם על גדר התיל והתחלנו לטפס עליה. איך עברתי את הגדר אני עד היום לא יודע. תאר לך שהכדורים שרקו לנו מעל לראש ואנחנו רצנו בזיגזגים עד שהגענו לקצה היער. כל המחנה היה שריפה אחת גדולה עם עשן סמיך, ועל המבנים האלה היה דגל עם צלב קרס, ופתאום ראינו שצלב הקרס הזה עם הדגל נשרף ונופל"
(מתוך עדותו של קלמן טייגמן במשפט אייכמן, ארכיון יד ושם).
ביום חמישי האחרון (2 באוגוסט) צוין יום השנה ה-69 למרד מחנה ההשמדה טרבלינקה - מרד אסירי המחנה שהביא בסופו של דבר לחיסולו, ממנו שרדו מתי מעט. קלמן טייגמן, אשר לצד שמואל ווילנברג היה אחד משני השורדים האחרונים מהמחנה, נפטר בשבוע שעבר בגיל 89 והותיר את ווילנברג לשאת לבדו בעול ההנצחה.
ווילנברג נמצא בימים אלו בפולין, נסיעה אחת מיני עשרות שהוא נוהג לערוך לעיר הולדתו ורשה מאז תום מלחמת העולם השנייה. טייגמן, לעומתו, ראה בפולין בית קברות אחד גדול, כדבריו, וכף רגלו לא דרכה על אדמתה עד לשנת חייו ה-88, עת נסע לשם עם ווילנברג ובנות זוגם לטובת הסרט "האחרונים מטרבלינקה" בבימויה של ציפי ביידר, שהוקרן בערוץ 10 במאי האחרון.
"הוא שנא את פולין ולא רצה לחזור לשם,
טייגמן נולד בשנת 1923 בפולין והיה בן יחיד להוריו. הוא גדל בבית יהודי מסורתי, סבתו הייתה דתייה אדוקה והוריו הקפידו על ביקורים קבועים בבית הכנסת. אביו, שמעון, עלה לפלסטינה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. קלמן ואמו תכננו להצטרף אליו לאחר שנה או שנתיים, אך המלחמה שיבשה את תוכניותיהם. כשהוא בן 19, נלקח קלמן למחנה טרבלינקה בפולין ונבחר לעבוד במיון חפציהם של היהודים שהובלו לטבח.
>> ראיון: "אנחנו ניצולי מחנה טרבלינקה האחרונים"
>> "ואז מנגלה הפריד בינינו עם מקל ארוך ודקיק"
>> ציפורה בלכר הצטרפה לצבא האדום כדי לנקום בנאצים
אמו נספתה במשרפות, כפי שהוא מעיד בסרטה של ביידר: "זה היה ב-4.10.42. לקחו אותי ואת אמא ברכבת לטרבלינקה מאומשלגפלץ. יותר מ-300 אלף יהודים עברו באומשלגפלץ למחנות מוות, 300 אלף יהודים. אמא שלי אמרה שמשהו לא בסדר פה. כשהפרידו אותי ממנה אז היא הלכה עם כל הנשים. הייתה פה רמפה וערימת נעליים. בסוף הרמפה היה שער מברזל ואמרו לעזוב את הנשים, נשים שמאלה וגברים ימינה.
"לאמא היו דמעות בעיניים, היא כבר הבינה יותר טוב ממני, היא כבר ידעה, הרגישה מה קורה פה. הגברים גם עברו סלקציה, גרמני אמר - 'לך פה, לך פה, לך פה' ויותר לא ראיתי אותה. אין דבר יותר יקר מאמא. בפרט לבן אדם כמוני, שאני נשארתי עם אמא, ואמא בשבילי הייתה גם אבא וגם הכל. נמחק הכל".
חיים, בנו, מספר שאביו נבחר לעבודה במיון חפצים בזכות מראהו המצודד והיכרות שטחית עם אחד הקאפו (אסיר יהודי שהיה ממונה על אסירים יהודים אחרים). "היו שני מחנות והוא עבד בראשון", אומר חיים. "הוא היה מאוד נאה ובמקרה הקאפו שהיה אחראי על הסלקציות הכיר אותו מהרחוב שהם גרו בו והזיז אותו הצידה".
כשנה וארבעה חודשים לאחר מכן, ביום שני, 2 באוגוסט 1943, פרץ מרד טרבלינקה. "התפוצצו רימונים ליד מצבור דלק, אמרו שהיה שם 5,000 ליטר בנזין וכל המחנה עלה באש, הכל בוער. האדמה בערה", מספר טייגמן בסרטה של ביידר. "חבר'ה נפלו, נהרגו, ומי שלא נהרג, זה היה צירוף מקרים, פשוט מזל. ברגע שהגענו להתחלת היער אמרתי 'סטופ חבר'ה, בואו נסתובב ונראה איך מה שהשארנו בוער'. הסתובבנו וראינו שכל המחנה אש. הרגע הזה, זה אי אפשר לתאר לעצמך את ההרגשה שלנו. והם באים, הגרמנים ועל האבזמים של החגורות כתוב 'גוט מיטונץ' – אלוהים איתנו. איך יכול להיות דבר כזה? רוצחים את היהודים בשם אלוהים? למה? אני לא מאמין. מאז אמרתי, לא מאמין אף מילה".
טייגמן היה בין ברי המזל שהצליחו לברוח מהמחנה שבער בלהבות. הוא שרד את יערות פולין כפרטיזן ומצא מסתור אצל משפחה. מאוחר יותר אף התגייס לשורות הצבא הפולני, אך קיווה כל העת לעלות לפלסטינה ולהתאחד עם אביו. "אבא שלו", מספר חיים, "היה ציוני גדול. הוא הגיע לפה דרך סוריה, גר ברחוב הרב קוק בדרום תל אביב והיה ממקימי שוק העלייה. הייתה לו את המכונה הראשונה בארץ שמייצרת קרח, כי אז לא היו מקררים. ב-46' אבא שלי ואמא שלי, רינה, נסעו לכיוון הארץ ולפני העגינה בנמל חיפה הם נתפסו על האונייה 'מולדת' והעלו אותם לקפריסין לשנה וחצי. לאחר מכן הם עלו לפה וכאן התחתנו".
איך הם הכירו?
"אחרי המלחמה הוא נסע לברגן בלזן, כי משם הייתה אפשרות להגיע לישראל על אוניה והוא גילה שדודה שלו, אחותה של אמא שלו, בחיים, ומצא אותה שם. היא פתחה שם מתפרה. הוא פגש שם בחורה ושאל אותה אם יש לה חבר, והיא אמרה לו כן. הוא שאל אם אפשר לראות מי החבר שלה והיא הוציאה מראה ושמה מולו ואמרה – זה החבר שלי. קראו לה רינה וזו אמא שלי".
הזוג טייגמן הביא לעולם את חיים, בנם היחיד, והמשפחה השתקעה בבת ים, אותה קלמן לא עזב עד יומו האחרון. "הוא הלך לים פעם ראשונה בגיל 20", אומרת דנה, "והיה ברור גם כשהוא הזדקן שלא משנה אם נציע לו לעבור לגור ברעננה ליד המשפחה, הוא לא יסכים לעזוב את הים".
קלמן שלט בשפה העברית, לצד פולנית, רוסית, יידיש, גרמנית ואנגלית והתגייס למשטרת ישראל, שבה הפך ליומנאי בשל כישורי השפה שלו. לאחר כמה חודשים במשטרה החליט לנצל את הידע הרב שרכש בעבר ביערנות ובעץ והחל לעבוד במפעל לייצור מכונות נגרות ומתכת. לאחר מספר שנים פתח עסק עצמאי בתחום.
בשנת 1983 העסק נקלע למשבר שנבע ממפולת המניות הגדולה, המשפחה הפסידה כספים רבים ולדברי חיים, הדבר השפיע על אמו, אשר הלכה לעולמה בגיל 60 בלבד: "אחרי המשבר הזה הוא החליט שמספיק לו עם נושא העצמאות, החזרנו מה שהיינו צריכים להחזיר ואני נפלטתי החוצה בגיל 33 מהעסק והתחלתי מההתחלה. התחלתי לעבוד בחנות חשמל ובהמשך פתחתי חנות משלי ברעננה למוצרי חשמל שפועלת זה עשרים ומשהו שנה".
ואביך?
"הוא עבר לעבוד חצי בהתנדבות וחצי בתשלום במחסני החירום של עיריית בת ים. הוא עשה להם סדר מאוד גדול והודו לו על כך במלחמת המפרץ".
הייתה נוכחות של העירייה בהלוויה?
"לא שידוע לי, אבל הייתה נוכחות של השגרירות האמריקאית. האמת שעד עכשיו אנחנו לא בטוחים מה הקשר בין איש השגרירות לבין אבא שלי, אבל הוא מאוד התרגש ואמר שאבא שלי היה כמו אב בשבילו".
איך היו החיים בצל הורים ניצול שואה?
"לא פינקו אותי. הייתי בן יחיד, אבל לא גדלתי כבן יחיד. המצב הכלכלי בבית תמיד היה טוב, אבל הלכתי אחרי בית הספר לעבוד במפעל המשפחתי. תמיד כשרציתי משהו הייתי צריך להרוויח אותו בחמישים אחוז וההורים השלימו לי את היתרה. אבא היה איש מאוד חזק ומאוד אהב וליכד את המשפחה, הוא אהב את החיים והחיים אהבו אותו, הוא אהב מוסיקה קלאסית, ידע את כל האריות והאופרות בעל פה, ידע המון שפות. היה איש מוכשר וצלול, פרט להידרדרות שהייתה לו בשנתיים האחרונות בגלל גידול שפיר במוח".
הוא נפטר בגלל הגידול?
"רצו לנתח אותו, להסיר את הגידול, ואנחנו לא הסכמנו לכך בהתחלה. הוא ראה בזה, לדעתי, הזדמנות להמתת חסד. הדבר האחרון שהוא רצה זה להיות נטל. הוא עבר את הניתוח בהצלחה ונפטר מעט לאחר מכן. הוא אמר לאחות שהייתה לו בבית החולים שהוא יודע שמכאן לא יחזור".
"אנחנו עדיין לא מאמינים שהוא לא כאן", מוסיפה דנה, "אפילו לא חשבנו שיש סיכון, לא נפרדנו ממנו, כי הוא כל כך חזק ושרד את המחנה, היערות, קפריסין, את מות אשתו, אז שהוא לא ישרוד את זה?".
טייגמן היה אחד מהעדים שהביאו להסגרתם של פושעי מלחמה רבים. בין היתר, העיד במשפטו של אדולף אייכמן, אך סירב להעיד נגד ג'ון איוון דמיאניוק. לדברי משפחתו, הוא לא היסס לרגע כשהתבקש לעלות על דוכן העדים ולפתוח שוב את סיפורי הזוועות.
>> על השחיטה: האיש שתלה את אייכמן מדבר
"הם היו 11 מופלאים ששרדו את המחנה הזה, ביניהם אישה אחת, וכולם הגיעו ארצה", מספר חיים. "הם ברחו מהמחנה ב-2 באוגוסט, שזה התאריך בו חגגו לי בר מצווה, למרות שיום ההולדת שלי חל ב-12 באוגוסט. מידי שנה, ב-2 באוגוסט, הם נפגשו ודיברו.
"כשתפסו את דמיאניוק, נשארו בחיים ארבעה אנשים. התובע המוביל, מיכאל שקד, הגיע לאבא שלי שהיה עד מרכזי, ואבא שלי אמר 'אתם סתם נטפלים לאדם שלא היה בטרבלינקה. אתם רוצים להאמין בכך אבל הוא לא היה שם. יכול להיות שהוא היה במקומות אחרים, במחנות אחרים, אבל בטרבלינקה האיש הזה לא היה'.
"הוא דיבר עם שכטר מהתביעה ואמר לו רק דבר אחד: 'אומרים שהוא רצח 875 אלף איש, ואנשים דתיים שהלכו למשרפות איזה מילים הם אמרו? שמע ישראל או גוועלד. אם דמיאניוק לא יודע מה המילים האלו, הוא לא היה שם'. שכטר נהיה לבן, הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא בדק ואחרי חודשיים חזר לאבא שלי ואמר 'אתה צודק, הוא לא הכיר את המילים האלו בכלל'". בסופו של דבר דמיאניוק זוכה ב-1993 מחמת הספק.
זמן קצר לאחר מותה של אשתו, רינה, מצא קלמן בת זוג חדשה. "הוא האמין בחיים והאמין שכשאדם הולך לעולמו, שמים נקודה וממשיכים הלאה", מספר חיים. "אני גדלתי בבית שאין מילה רעה על אמא, זה היה בית של כבוד ולכן לא מסתדר לי שאחרי שאמא שלי נפטרה הוא מצא בת זוג אחרת כל כך מהר".
כעסת עליו?
"מאוד. לא קיבלתי את זה עד היום זה. לא מקבל את זה, תשכנעי אותי, לא תצליחי".
הוא ידע שקשה לך עם זה?
"כן".
איך הוא קיבל את הקושי שלך?
"לא דיברנו על זה וזה אחד הדברים שאני מצטער עליהם. יש לזה גם עוד קישורים לעבר, ב-83', כשנכנסנו לסחרור בעסקים, הוא קם ונסע לקנדה, הייתה לו שם דודה, ואמר לי להסתדר. הוא השאיר אותי עם אישה ושני ילדים קטנים, ואמר שהוא נוסע".
קלמן התגורר בשנים האחרונות עם בת זוגו בבית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בבת ים. דנה ואחיה יניב מספרים שסבם השתוקק לחברתם של הצעירים: "הוא נכנס לבית אבות בגלל בת הזוג, אבל להגיד לך שהוא נהנה מהמקום? הוא לא אהב להיות ליד זקנים, הוא אהב אנשים צעירים", אומרת דנה.
במאי האחרון הוזמן קלמן על ידי קיבוץ לוחמי הגטאות להדליק משואה לזכר קורבנות השואה והגבורה. בנוסף הוא דאג לצלם עדות מסודרת ליד ושם וגם למוזיאון שפילברג בניו יורק, התראיין בעבר לעיתון "מעריב" ואף הצטלם לסרט של ה-BBC: "אנחנו חיינו את יום השואה כל הזמן, גם בפורים", נזכרת דנה. "הוא כל הזמן דיבר, הוא היה תופס מישהו שיושב לידו ומספר לו מה היה ואיך היה ולמה חשוב שהיהודים יהיו במדינת ישראל כי אין לנו מדינה אחרת, הוא ממש היה שליח. אבל יותר מכל הוא היה איש משפחה ובאמת ליכד אותנו. הוא היה בא לפה כל יום רביעי, מביא בייגלך, לא ויתר וקרא את המשפחה לסדר", נזכרת דנה.
"הוא נהג עד גיל 85", מוסיף חיים "ולא ויתר לנו על ימי רביעי, קבוע ארוחת ערב בשמונה. חוץ מזה אני הייתי צריך לדבר איתו כל יום, שנים הוא דרש את זה. אבל הנכדים בשבילו היו הכל והוא גם זכה לשני נינים, אורי בן השנתיים וחצי של יניב ואיתי בן חצי שנה של דנה".
קלמן, בסרטה של ביידר, מסכם בפשטות: "אני הכל עשיתי למען לחיות. זה שאמרו לי פה 'אתם גיבורים', אמרתי 'רבותיי אל תצחקו ממני. אני רוצה לחיות, רציתי לחיות, זה הכל'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם